קיץ 2014. מבצע "צוק איתן". צלף פלסטיני של חמאס הסתתר בתוך מבנה והצמיד את עינו לכוונת. הוא מצא מטרה נוחה: שריונר שראשו הציץ מחוץ לצריח הטנק. רכז השב"כ העביר במהירות את המידע המודיעיני אל החטיבה ומשם אל צוות הטנק: "הם תחת איום צליפה". שנייה אחרי שהכוח קיבל את ההודעה ו"הכניס את הראש פנימה", הצלף ירה. חייו של השריונר ניצלו.
מאז אמצע שנות ה-90 צומצמה בהדרגה הנוכחות הקרקעית של רכזי שירות הביטחון הכללי ברחבי רצועת עזה, והייתה לכך השפעה על מלאכת איסוף המודיעין והשליטה בשטח. בשנת 2005, אחרי ההתנתקות מרצועת עזה, נקבע סדר חדש: רכזי השב"כ, חיות השטח שאמורים להכיר את הניבים, הריחות והמנהגים במרחב, מרפיח וחאן יונס ללב העיר עזה, נאלצו לפתח כישורים והיכרות מעמיקה בדרכים חדשות ומגוונות.
היה זה אתגר גדול ביותר עבור השב"כ: להכשיר אנשי מודיעין מצטיינים מבלי שכף רגלם דרכה באזורי היעד. ברקע ההתמודדות עם האתגר, בכיר בשב"כ כתב עבודת מחקר במכללה לביטחון תחת הכותרת: "תפקידו של היומינט בעולם עתיר טכנולוגיה" (יומינט הוא איסוף מודיעין אנושי - א"ב). המסקנות הבהירו שסוכן המופעל על ידי רכז שב"כ הוא יותר חכם וחד מטיל מונחה שמשוטט בין מחנות הפליטים הצפופים ביותר בעולם, ומסוגל גם להשפיע על המרחב ולחולל מציאות חדשה.
לקריאה נוספת:
"גם המוות לא יכול לנצח כזו אהבה": 5 שנים לצוק איתן, 5 מכתבים
"הסופרמן הזה קם מההריסות והלך. כמה הצטערתי שאיבדנו אותו"
"יום שישי השחור" בצוק איתן: לא תיפתח חקירה על הקרב ברפיח
בשנת 2008 פתח צה"ל במבצע "עופרת יצוקה" בתגובה לשיגורי רקטות, עם התקפה אווירית רחבה המשולבת בתמרון קרקעי לאורך כל רצועת עזה. רכזי שב"כ התלוו אל הכוחות ותרמו למודיעין בשטח, אך הפער הורגש היטב. היה ברור שנדרשים שינוי והעמקה. בארגון הסיכול החשאי של מדינת ישראל התפתחה ההבנה שצריך להדק את שילוב הזרועות עם צה"ל כדי לחולל סינרגיה עם הכוחות הלוחמים. אחד האלופים שדחף לכך בכל כוחו היה אלוף פיקוד הדרום דאז, יואב גלנט, שראה את הפוטנציאל הגלום בהעברת מידע מודיעיני מהשב"כ אל הלוחמים בזמן אמת וביצירת הזדמנויות לפגוע במחבלים בלבוש אזרחי שהסתתרו בבתי אזרחים ובמנהרות. לפעמים היה נדמה כי היה מדובר בניסיון לרתך פלסטיק לברזל.
במבצע "צוק איתן" הגיע רגע האמת. בזמן שבכירי השב"כ ובכירי אמ"ן היו עסוקים בחילופי האשמות - אם הייתה התרעה מודיעינית על כוונות חמאס לפתוח במערכה נגד ישראל או לא, ועד כמה הייתה ממוקדת ומוטמעת - התאספו רכזי השב"כ בחטיבות החי"ר והשריון השונות ברחבי אוגדת עזה והשתלבו בתמרון אל השטח הפלסטיני.
לפחות בהתחלה זה נראה כמו תחילתו של פרק מפואר בעולם המודיעיני. אנשי סוכנות ה-CIA לא משתלבים באופן שכזה עם צבא ארצות הברית בזמן לחימה בשטח האויב הנעלם - אלא חותרים כל העת לפעול באופן עצמאי. כך גם לא ה-MI6 הבריטי בעבודתו עם צבא בריטניה.
מהר מאוד התגאו בשב"כ ובצה"ל כי השילוב בין רכזי השב"כ למפקדי החטיבות והגדודים בשטח הוא מכפיל כוח - וכך אכן התגלה בשטח. מפקד חטיבת הנח"ל לימים, תא"ל אורי גורדין, נכנס אז לאחד מהבתים הפלסטינים בצפון רצועת עזה שהוגדר "אלמנת קש" (מבנה פלסטיני שבעליו נמלט, נסרק והפך למוצב זמני לתצפית ויציאה לפעילות - א"ב). באותו מבנה שהו לוחמי גדוד 50 שנערכו ליציאה לטיהור רחוב בגזרה. זמן קצר לאחר שיחה עם מג"ד 50, קיבל גורדין תדריך מרכז השב"כ על פעילות חמאס והג'יהאד האסלאמי בגזרה, מיקום חוליות טרור ואזורים מאויימים במיוחד. תוך כדי השיחה התריע רכז השב"כ שיש פעילות חשודה במרחב והוא לא יודע לזהות באותן דקות מה היא, רק להבהיר שהיא נעה לכיוון הכוחות.
"צוק איתן" הוכיח כי הפעילות המשותפת בתמרון, איסוף המודיעין וייצור המטרות והאש הם מכפילי הכוח. רכזי שב"כ שחקרו את הערים, העיירות והכפרים בעיקר באמצעות תצלומי לוויין, מטוסים ותצפיות, אספו מידע מחוברות, עדויות, חקירות וספרים, הפגינו בקיאות עצומה גם בזמן אמת והוכיחו כי תהליך ההכשרה אחרי ההתנתקות היה יעיל ואפקטיבי - אך זה לא היה מספיק. צה"ל תמרן לרוב לטווח של 2 עד 2.5 קילומטרים מגדר המערכת, ובאזורים הצפופים נדרשה חדות לא רק מרכזי השב"כ אלא גם מכוחות הצבא. היקף הירי הפלסטיני, הדיוק באמצעות צליפה וטילי נ"ט, היערכות מקדימה באמצעות מטעני חבלה, ירי פצצות מרגמה והשימוש במנהרות שחיברו בין בתי הפלסטינים הקשו מאוד על כוחות הצבא המתמרנים. הקרב של לוחמי "גולני" בשג'אעיה היה אחד המקרים האלה.
כשבכירי חמאס ביצעו טעות אחת יותר מדי
צה"ל התקשה לאתר בהתחלה את נקודות הכאב של חמאס כדי לקצר את משך הלחימה, וגם כשידע אילו פעולות עשויות לטלטל את חמאס ושאר ארגוני הטרור בעזה - הוא נזהר מלדחוף אליהן בדיונים עם הקבינט כדי למנוע את הרחבת הפעילות. הגישה המדינית-ביטחונית העדיפה תקיפות אוויריות, ולא התלהבה מטיפול במנהרות בשטח הפלסטיני - מה שאילץ את צה"ל לבסוף, בלחץ הקבינט, לתמרן קרקעית. כשהמשא ומתן בין ישראל לחמאס - בתיווך שליחים ובהם מצרים - התארך, וכשהתגלה קושי בנטרול עשרות המנהרות שחצו את גדר המערכת, היה ברור שהמערכה הזו תהיה ארוכה במיוחד. אולם, בצה"ל התקשו להפנים את תהליך ההסלמה. רק בשלב הסופי של המבצע, כשהדרג המדיני הבין כי אין מוצא אלא להטיל אל המערכה את הכלים המשפיעים שישנם, הוחלט להתקדם בעוד צעד ולהאיץ את מדיניות הסיכולים הממוקדים.
ב-19 באוגוסט היו אנשי אגף המבצעים בשב"כ משוכנעים שזהו יומם הגדול, לאחר שהמידע המודיעיני הצביע על מקום מסתורו של מוחמד דף, המבוקש מספר 1 בעזה: בית בשכונת שייח' רדואן, שלושה קילומטרים מלב העיר עזה וקרוב למחנה הפליטים שאטי. אחרי שהתקבל האימות למידע הראשוני הועברה השליטה על האירוע לחיל האוויר, שביצע תקיפה באמצעות כמה פצצות. המבנה קרס - ובעזה התפשטה השמועה שמפקד הזרוע הצבאי המיתולוגי של חמאס, שניצל כמה פעמים מסיכולים ממוקדים, חוסל. בתחקור שבוצע לאחר מכן התגלה ששתי פצצות לא פעלו בתקיפה וכי רעייתו של דף ובנו נהרגו, ואחרי יותר מחודש התברר כי דף עצמו נפצע באורח קשה ושרד את ההתקפה. עם זאת, באותו היום הדברים נראו אחרת - וניסיון הסיכול דחף את חמאס בתגובה להגביר את רדיוס שיגורי הרקטות עד גוש דן וירושלים. בשב"כ פעלו 24/7 כדי לאתר עוד בכירים שירדו למחתרת מאז פרוץ המבצע ולא הוציאו את הראש מהבונקרים, המנהרות וממקומות המסתור, שחלקם נבנו תחת אתרים רגישים.
ב-21 לאוגוסט, יומיים אחרי ניסיון החיסול הכושל של דף, הצטבר מודיעין נוסף על הארגון. ספק בגלל הרצון לחלק את סמכויותיו של דף, ספק כדי לתאם את המשך הלחימה בצה"ל, החליטו שני מפקדים בכירים מאוד בזרוע הצבאית של חמאס לצאת ממקום המסתור ולקיים פגישה סודית: היו אלה מפקד חטיבת רפיח ומתכנני חטיפת גלעד שליט, ראאד על עטאר, ומפקד החטיבה הדרומית של חמאס, מחמוד אבו-שמאללה. מדובר בחברי נפש, ארכי-מחבלים, שהשב"כ ניהל אחריהם מרדף כבר עשרות שנים.
בדרך לקיום המפגש הם ביצעו טעות אחת יותר מדי - והשב"כ היה במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לאתר את המידע. החמ"ל המיוחד של השב"כ התמלא בדמויות בכירות שהגיעו כדי לעקוב אחר הרגע. ברגע שאגף המבצעים של השב"כ קיבל את האימות האחרון לנוכחות שני המפקדים במבנה, המידע נמסר לחיל האוויר - שתקף. הדי הפיצוצים נשמעו בכל רצועת עזה. באותה סיכול ממוקד נהרגו שני המפקדים הבכירים וכן מוחמד ברהום, פעיל בכיר בזרוע הצבאית של חמאס ברפיח.
הסיכול הממוקד היה מכה מוראלית עבור חמאס. היה נראה שסוף-סוף השב"כ מצליח לפרוץ את חומת המידור הקשוחה של הארגון. לא רק זיהוי של מחסני אמל"ח ונשק מתקדם, אתרי ייצור, מנהרות ותשתיות - אלא גם איתור מפקדים בכירים. כמה ימים לאחר מכן בוצע סיכול ממוקד נוסף נגד איש הכספים בחמאס מוחמד אל-עול. טיל של חיל האוויר פגע ברכבו והרג אותו, כשבאוויר התפזרו שטרות דולרים.
ברוח המאמץ להעצים את הלחץ על חמאס, וכאקורד סיום למבצע, תקף חיל האוויר מבנים המוגדרים כסמליים ברצועה: המגדלים האיטלקיים בעזה. גורמים בתוך אמ"ן מתחו ביקורת באותם ימים על תהליך קבלת ההחלטות ותהו: "מדוע לא תקפו את המגדלים כבר בתחילת המבצע? ידענו מה יהיה האפקט של הפגיעה בהם".
תחום נוסף שבו נרשמה פריצת דרך במהלך מבצע צוק איתן היה חקר השבויים. הלהט של צה"ל להפיק מודיעין בזמן אמת היה גדול. היה רצון לאתר מודיעין כשכוחות צה"ל עדיין נעים בשטח: לא רק לסייע למאמץ רכזי השב"כ לאתר מנהרות, אלא גם לאסוף פרטים שיסייעו להבין טוב יותר את התמונה המרחבית ולהגדיל את בנק המטרות שהצטמצם ככל שחלף הזמן.
סיפורו של איש השב"כ וחוקר השבויים המנוח אוהד שמש, תאם היטב את דפוסי הפעולה שהתהוו בשטח. שמש, לוחם יוצא סיירת גבעתי שהשתחרר מצה"ל, התגייס תוך כדי לימודי התואר הראשון לשב"כ והתמחה במודיעין טכנולוגי. במבצע "צוק איתן" הוא קיבל צו 8 לשירות מילואים ביחידת 504 להפעלת סוכנים של אמ"ן. שמש יכול היה להשתחרר בשל תפקידו הרגיש בשב"כ, אך הוא העדיף להצטרף ללחימה.
צה"ל עצר אז ברחבי רצועת עזה לוחמי חמאס וג'יהאד אסלאמי והעביר אותם לחקירות בבסיס צה"ל בנגב. שמש התעקש להצטרף ליחידות הלוחמות בקצה כדי לקיים חקירות כבר בשטח, זאת כדי להפיק מודיעין טוב יותר, בהתאם לרוח השב"כ שפיעמה באותם ימים. המסר היה ברור: להפעיל מאמץ בשטח ולהשתלב עם כוחות צה"ל כדי להפיק מודיעין בזמן אמת. במהלך איתור מנהרה של חמאס, נתקלו שמש וסיירת צנחנים בחוליית מחבלים וניהלו עמם חילופי אש, במהלכם נהרג שמש, שהיה אז בן 27, חמישה חודשים לאחר שנישא לבת זוגו הדר. ראש השב"כ יורם כהן הרעיף שבחים מעל קברו הטרי וחשף באופן חריג פרטים מתיקו האישי. הצלחותיו בחקר השבויים היו יוצאות דופן והניבו מידע יקר ערך, במיוחד על תשתיות הטרור של חמאס, המנהרות, דפוסי הפעולה, הפקודות, מיקום המפקדים והתכניות המבצעיות.
רגע לפני הכניסה למרחב הממולכד
חמש שנים חלפו מאז מבצע "צוק איתן". במערכת הביטחון מתעקשים לבטל את המושג "הזרוע הצבאית" ומכנים זאת "צבא חמאס". גורמים במערכת הבהירו כי חמאס הצליח לשחזר את כוחו מהימים שלפני מבצע "צוק איתן", אך באותה נשימה הדגישו כי הארגון לא מצליח להבריח אמצעי לחימה תקניים בכמויות גדולות, ולכן הוא נאלץ לפתח ולייצר רקטות מייצור עצמי.
למען הסר ספק, חמאס מתכונן למלחמה ברובד האסטרטגי, המערכתי והטקטי. לשם כך הוא מאמן שש חטיבות סדירות וכוחות נוח'בה (יחידות עלית) לפעילות קרקעית, תת-קרקעית וימית, צובר אמצעי לחימה מסוגים רבים וביניהם מזל"טים, רחפנים וכלי שיט, ובעיקר מתכנן ומכין תשתיות ללחימה - זאת למרות שהיה מעדיף להישאר במצב הקיים.
בשנה החולפת נרשמו ביומני המבצעים של המטה הכללי בצה"ל 14 סבבי לחימה ברצועת עזה שהדרג המדיני והמטכ"ל לא הצליחו למנוע, בעיקר בגלל דמויות מפתח, שהבולטות בהן הן יחיא סינוואר הבטחוניסט הפרגמטי, דף הקיצוני, ומרואן עיסא, מפקדו של צבא חמאס בפועל, המאזן ביניהם. מן הסתם, הם תמיד יהיו מועמדים ראשונים להצטרף כשורה ברשימה הארוכה של מדיניות הסיכול הממוקד הישראלי. בכיר במערכת הביטחון אמר השבוע כי אירועי "צוק איתן" הוכיחו כי בכל פעם שהיה סיכול ממוקד או ניסיון קרוב מאוד לחיסול בכירים, נעתר הארגון להפסקת אש כדי לקדם משא ומתן.
ישראל, מהעבר השני של הגבול, פועלת כדי לסיים את בניית החומה התת-קרקעית נגד המנהרות, אשר ממיתה את הפרויקט האסטרטגי של חמאס לאט לאט. בנוסף היא מקדמת את בניית פרויקט שעון החול בגבול עזה, הכולל גדר חזקה וגבוהה שתהווה מכשול רציני למפגינים הפלסטינים. גם היא נערכת בכל הכוח למלחמה שבה היא לא מעוניינת.
בחזרה לקיץ 2014. כמה ימים לאחר אותו ירי צלף, נכנס כוח של חטיבת הצנחנים לרחוב בו הכביש מולכד באמצעות מטעני חבלה רבי עוצמה. המידע המודיעיני הועבר אל הלוחמים, אשר ברגע האחרון עצרו במקום ואסון גדול נמנע. היכולות המודיעיניות של רכזי השב"כ במרחב הדרומי שוב הוכיחו את עצמן. אבל לא לעולם חוסן: במערכה הבאה בעזה, שמתחתיה נחפרו אלפי מנהרות, האתגרים שניצבים בפני קהילת המודיעין יראו אחרת לגמרי.