"הסופרמן הזה קם מההריסות והלך. כמה הצטערתי שאיבדנו אותו"

שעת צהריים בחום הרותח של יולי, עמדת נפגעים סמוך לגדר הגבול בין ישראל לעזה, רון וגיא, שני לוחמים מאובקים, שוכבים זה לצד זה. רון בהכרה מלאה עם פציעת רסיס גדול מדממת ברגלו; גיא הגבוה והחסון מכוסה כולו פיח, שוכב בשקט וללא תנועה. "היה לו קצת דם על הפנים אבל הוא היה נראה בסדר, שלם", מספר רון על חברו. "פרמדיקים שאלו אותי איך קוראים לו. ניסו לטפל בו, והוא הדף אותם".

פתאום החל גיא להשתעל ולהקיא דם. "הרגל שלי שרפה מכאבים אבל ניסיתי להרגיע אותו, אמרתי לו 'תן להם להתקרב אליך'", מספר רון על הרגע שבו גם הוסיף עוד משהו לחייל שלצדו, אולי בניסיון להרגיעו, אולי כי הבין שכבר לא תהיה הזדמנות: "אחי, אני אוהב אותך".

באותו רגע הקיפו הרופאים והפרמדיקים את גיא והוא נעלם מטווח הראייה של עמיתו הפצוע, עד שפונו יחד במסוק לבית החולים. שניהם הובהלו לחדרי ניתוח, לגיא זה לא עזר. שעות ספורות לאחר הגעתו לבית החולים, נקבע מותו של לוחם מגלן גיא אלגרנטי כתוצאה מפגיעת הדף קשה.

לא ברור אם גיא הקשיב, או הפנים את ששמע מחברו הלוחם ליד גדר הגבול, אבל אביו של גיא, איל, נאחז בדברים שנאמרו. לימים יכתוב: "המילים של רון היו המילים האחרונות ששמע גיא בחייו. אהבה אמיתית של חבר טוב".

בתשובה לשאלה עד כמה הוא עסוק בזה, ברגעים האלה בעמדת הנפגעים וביום עצמו, עונה רון: "כל הזמן, כל הזמן, גם אם סוג העיסוק משתנה. בין אם לעבד את הרגעים האלה, להתגעגע לאנשים, לחשוב עליהם, לשחזר אותם".

זה בא, הוא אומר, גם במקומות לכאורה בלתי צפויים. "אין דבר כזה היום בחיים שלי רגע 'לא קשור'. אני תמיד אמצא את ההקשר למה שעברנו".

-גם מול נוף יפה, רחוק, בחו"ל, תתגנב מחשבה?

"בעיקר מול נוף יפה בחו"ל".

זה היה אחד האירועים רבי-הנפגעים והקשים ביותר ב"צוק איתן" שהסתיים בפינוי הירואי תחת אש. מסביב הייתה תכונה גדולה של לוחמים, פצועים, חפ"ק וכוחות ניוד. מסוקים הוזנקו לאוויר.

"אירוע המרפאה". כך מכונה תקרית התופת של פלגה א' ביחידת מגלן במבצע צוק איתן, תקרית שברבות הימים נעלמה יחסית מהעין הציבורית.

צוות עפרון, הצוות הבוגר ביחידה, ספג את רוב המכה באירוע ואליו השתייכו ההרוגים - סמ"ר מתן גוטליב, סמ"ר עומר חי וסמ"ר גיא אלגרנטי, אבל גם הצוות השני בפלגה היה מעורב בה. רון, הלוחם שנזכר למעלה, נמנה על הצוות הצעיר יותר, צוות שגב. בגלל משימות משותפות בשנה שקדמה ל"צוק איתן" התפתחה חברות והיכרות בין שני הצוותים, ובין גיא ורון באופן ספציפי.

"לא מתיימר להיות אחד מהצוות שלו, אלה שמכירים אותו הכי טוב, אבל היינו שנה שלמה חדר ליד חדר", אומר רון על גיא. וכך זה כנראה, ולמרבה הטרגדיה, בין לוחמים. אתה מריץ דאחקות עם בן אדם וסוגר איתו שבתות, ולא יודע שיום יבוא ואתה זה שתהיה איתו ברגעיו האחרונים.

צוות עפרון, שנקרא על שם מפקדו, סגן ניב עפרון, היה צוות מיוחד. גיוס נובמבר 2011. בחורים מכל הארץ, הרבה בוגרי תנועות נוער ושנות שירות, קיבוצניקים ומושבניקים. אחד מניו יורק, אחד מוונצואלה, אחד מאיתמר. לא מעט עירוניים, לפחות שלושה משכונות "יוקרה" ממרכז הארץ. צוות שמגשר ומחבר ומנפץ תדמיות וסטריאוטיפים.

במסלול נוצרת רעות שאין שנייה לה. "הם היו מחוברים בטירוף", מספרת אמו של אחד ההרוגים. "איך אמר לי אחד מהחבר'ה שלהם - כשמישהו היה מחרבן, סליחה על הביטוי, הם היו יודעים של מי הריח".

וגם כינויים היו. מתן היה תמיד גוטליב, את אלגרנטי הם הפכו לא‎ָלְגְרֵה, עומר חי היה ניניו. "הסמל בטירונות הדביק לו את זה, כי הוא היה קצת ילד, תמים כזה", מספר נועם עמר, לוחם בולט בצוות. "ניניו באמת היה מלאך משמיים, כולו טוב-לב, וחוכמה מדהימה, וספורטאי-על, בקטע קיצוני. כל מה שעשה, עשה עד הסוף. לפעמים הוא היה כביכול נלחץ מהמשימה, זו הייתה חלק מהתמימות. לא היה לו בראש - 'טוב, זה שטויות, זה צבא, נסיים מהר ונצא הביתה'".

"גוטליב היה חבר מאוד-מאוד קרוב שלי בצוות", ממשיך נועם. "חיבור של קווי אופי דומים. הוא אהב את החיים הטובים. ידע תמיד להתקמבן ולקמבן כל מי שסביבו, הציוד שלו תמיד היה הכי מדוגם, אהב לקחת את הזמן לגלגל את הסיגריה או להכין את הקפה בצורה מושלמת. בן אדם מוכשר, גם בקטע חברתי. ימצא שפה משותפת עם כל אחד, כולל הנהג בטיולית".

ייחודו של אלגרה, אלגרנטי, ניכר כבר בהצצה חטופה בתמונות הצוות. שני ראשים מעל כולם, "וגם כתפיים רחבות פי חמש", מתאר חבר. למרות זאת שידר צניעות ורגישות. "במהלך המסלול התחזק אצלו הצד השטותניקי, נכנס לו ג'וק לראש כזה של סכינים מכל מיני סוגים, דברים של סרטים אמריקניים", מספר נועם. "זה היה במקביל לזה שהוא מאוד אהב קרב-מגע והיה אלוף צה"ל".

בחודש יוני 2014, השתתפו אנשי הצוות - חודשים ספורים לפני שחרור - במבצע "שובו אחים" לאיתור שלושת החטופים. סריקות כל היום, מעצרים של אנשי חמאס בלילה. גופות הנערים נמצאו בסופו של דבר ע"י צוות אחר של היחידה.

עם ההתחממות בגזרת הדרום בתחילת יולי, הועברה כל היחידה לשטחי הכינוס. "בחלק הראשון של 'צוק איתן' עשינו מרדפים לאורך הגבול", מספר נועם. "היינו לא רחוק מחדירת המחבלים ליד סופה ומעוד תקרית ירי קשה בגבול אבל תמיד הגענו אחרי".

ואז החל חלקו הקרקעי של המבצע. פעילות חוצת גדר. מגלן הובילה בלחימה את גדוד 202 של הצנחנים, ולקחה חלק במשימות ייעודיות של הגעה לצמתים, שליטה בהם וסיוע באיתור מנהרות טרור.

ביום החמישי למבצע הקרקעי, ה-22 ביולי 2014, אירעה ההיתקלות הקשה הראשונה של צוות עפרון, באזור שכונת בָּנִי סוּהִילָה במבואות ח'אן יונס. לצדם הייתה חוליית הפיקוד של סגן מפקד גדוד 202. "יצאנו לאיזשהו בית ובדרך התחילו לירות עלינו, אז חזרנו חזרה לבית שממנו יצאנו", מספר נועם. "לשם גם הגיעו הסמג"ד והחפ"ק שלו, והתחלנו לנהל לחימה מול ארבעה מחבלים, שבאו מכמה כיוונים. הקשר סמג"ד רץ במדרגות ותוך כדי חטף כדור דרך החלון. זה היה אביתר תורג'מן מבית שאן. החובש והרופא שלנו ניסו להחיות אותו אבל הוא מת לחבר'ה שלנו בידיים. תוך כדי נמשכה היתקלות של שעתיים ובה גם נפצע המפק"צ שלנו, עפרון. הייתי חלון לידו. הוא חטף כדור בחזה, נאחס, בדיוק מעל האפוד, וכדור בכף יד".

בזמן ההוא, תחת אש, סייעו גיא אלגרנטי ועומר חי לפינוי פצועים. רצו הלוך-ושוב מהבית לנגמ"ש שהגיע מאחוריו. "אלגרה וניניו נתנו שם חתיכת עבודת פינוי", מתאר בהתרגשות חבר לצוות.

בסופו של יום ארבעת המחבלים נהרגו, הליך פינוי הפצועים וההרוג הושלם, וצוות עפרון נאלץ להיפרד ממפקדו שפונה לבית החולים. הוא הוחלף בהמשך בידי קצין אחר מהיחידה, סגן מפקד הפלגה מליחי.

בשלב הזה יוצא צוות עפרון להתרעננות של 24 או 48 שעות. "החזרה הייתה כיף", ממשיך נועם. "הגיעו חב"דניקים ועשינו על האש בשטח כינוס. אבל לפני הכניסה המחודשת היו, איך נקרא לזה, תחושות. גם החיסרון של המפק"צ השפיע מורלית, וגם, את יודעת, אתה נמצא שם עשרה ימים בפנים, רואה אנשים נפצעים ונהרגים, אתה כבר יוצא החוצה, זה כאילו הדבר הכי לא טבעי להיכנס שוב פעם. גם אמרנו את זה - הנה, אם זה לא קרה עד עכשיו (אובדן של מישהו מהצוות, ה"ק) אז עכשיו זה יקרה. לא אומר לך את זה בדיעבד בקטע קוסמי או חוש שישי, אלה פשוט היו מחשבות טבעיות בסיטואציה הזאת".

-יש רגע כזה שאתה בוחן את החברים שלך באיזו התכנסות, מסתכל על עצמך, ושואל את עצמך מי לא יחזור?

"לי לא הייתה הסתכלות על החברים שלי. אבל כן, אתה חושב - אולי הפעם אני לא אחזור".

30 ביולי 2014, 3:00 לפנות בוקר. מגלן מתארגנת לפשיטה יחידתית על כפר קטן בשם אבו-דקה במרחב ח'אן יונס, מרחק קילומטר מהגבול. על צוות עפרון נטולי המפקד עפרון - הצוות הוותיק, המנוסה ומי שחווה כבר אש ב"צוק איתן" - הוטלה משימת הקצה של הפשיטה: השתלטות וטיהור מבנה בולט בכפר.

לפי המודיעין שהיה בידי צה"ל, המבנה כנראה שימש בעבר מרפאה של אונר"א, ונשא סמלי רפואה בינלאומיים, אבל עמד נטוש זה חצי שנה וככל הנראה שימש בזמן הזה את חמאס. כן התקבל מודיעין על כך שבסמוך ל"מרפאה" נמצא פיר של מנהרה תת-קרקעית גדולה שמגיעה עד לשטח ישראל. "הרעיון במקרים כאלה היה לחפש את קצה החוט הראשון שיוביל אותנו לחשיפת המנהרה כולה", מסביר גורם הבקי בפרטי האירוע.

סמוך לגדר הגבול מחכים 17 לוחמי הצוות ולצדם לוחמים נוספים שהוצמדו לכוח, כמו שני אנשי הנדסה קרבית ולוחם עוקץ. יחד איתם מתארגן גם מילואימניק של חטיבת הצנחנים שהוצמד לחפ"ק של מפקד מגלן, ומוכר כעת לחבר'ה בשם "קובי". המילואימניק תאב החיים שולף את הטלפון הנייד ומרביץ צילומים עם הלוחמים. לא כולם יודעים מי הוא, גם הוא לא מכיר את כל החיילים בשמותיהם, אבל בהמשך יהיה לו חלק לא מבוטל בסיפור הקרב ומפגש טרגי עם אחד הלוחמים. לימים ייבחר המילואימניק הצבעוני לראשות עיריית טבריה ויהיה מוכר לכולנו כרון קובי.

ההתקדמות לאחר חציית הגדר מדודה ואיטית. פלוגת שריון מחטיבה 460 מובילה אותה ופותחת לחיילי החי"ר את הציר. בשעה 7:00 או 8:00 בבוקר מגיעה פלגה א', הצוותים עפרון ושגב, לעמדה במרחק עשרות מטרים מהיעד העיקרי - מבנה המרפאה, בניין צהבהב-ורוד בן שתי קומות בצורת ר'. מסביבו הייתה חצר מגודרת שהזכירה, על פי הלוחמים, "מעין בית קברות". בחצר זו התגלה פיר קטן של מנהרה, אולם היה ברור כי לא זה "קצה החוט" המדובר.

בשלב זה כל צוות התפצל למשימתו. צוות שגב התמקם באזור החצר וכוח קטן מתוכו הוקצה לאבטח את פתח המנהרה הקטנה. במקביל החל הליך טיהור המרפאה - וידוא שאינה ממולכדת ושאינה מהווה מסתור למחבלים, על פי הנהלים הנהוגים עד אותו שלב. כוחות השריון ירו כמה פגזים להרעדת הקירות, לאחר מכן נשלח כלב לתוך המבנה, ולאחריו נכנסו פנימה לוחמי הנדסה.

נועם היה בחוד של צוות עפרון ומבין הנכנסים הראשונים ממנו למבנה. "לא היה כל סימן למטענים", הוא פוסק. כיוון שהכלב שנשלח למבנה היה כלב תקיפה, עלתה שאלה האם שליחת כלב המאומן לזיהוי חומר נפץ הייתה מונעת את הטרגדיה שעתידה להתרחש. "לדעתי", אומר נועם, "לפי איפה שהחנ"מ הוסתר, הכלב במילא לא היה מוצא כלום. זה גם לא משנה כי המבנה כולו היה אפוף עשן וריח של אבקת שריפה מירי הטנק".

"אבל כן היה משהו חשוד", הוא ממשיך. "זו הייתה מרפאה די חדשה, אבל היא לא הושמשה. כאילו הייתה כל התשתית, עם כבלים על הקירות, אבל לא היה שום ריהוט, מיטות ודברים כאלה. מבנה די מוזר. היה שם לוח מודעות, תלשנו אותו, בדקנו מאחורה, חיפשנו כל סימן למטען".

לאחר שכל הצוות נכנס למרפאה, החיילים התפצלו לעמדות שמירה. כוח בראשות סמל הצוות, גילי קמה, יצא לסיור היקפי. "בסיבוב הזה אנחנו מזהים מחסן קטן צמוד למבנה", מספר גילי, "ומגלים שבתוך המחסנון הזה יש ערימה ענקית של שקים מלאים בחול. זה הדליק לנו נורה אדומה, כי זה מה שחמאס נהג לעשות כדי להסתיר את ערימות החול שהוצאו בחפירה, שהשקים לא ייראו בתצלומי אוויר. קראנו למפקד היחידה, שהסכים שיש פה משהו חשוד. החלטנו לחכות לחבר'ה של המנהור וסיכמנו ששוב נתקפל כולנו לתוך המבנה. התפיסה הייתה שהשהייה במבנה אמורה להיות בטוחה יותר משהייה בשטח הפתוח ואנחנו בטח שלא מתעסקים עם מנהרות, רק מאבטחים אותן".

"בשלב הזה היינו מאוד מותשים", מודה נועם. "אין טיפת אדרנלין. גם לא ישנו כל הלילה וזה גם יולי בעזה, עם לחות מטורפת. אתה רק רוצה להימרח בצל. בנוהל הרגיל, חלק מהכוח אבטח וחלק אחר נח על הרצפה".

באותו הזמן שהו אלגרנטי, חי, גוטליב והלוחם דניאל פיש באגף הצפון-מערבי של המרפאה. אלגרה וניניו כנראה בקומה הראשונה, גוטליב ופיש בקומה העליונה. ואז, בשעה 10:32 בדיוק, כשעתיים לאחר ההגעה למרפאה והכניסה אליה, כשבתוכה שוהים למעלה מעשרים איש - נשמע פיצוץ מחריד.

אחרי התעשתות של שנייה, גילי הסמל של צוות עפרון, אחד היחידים שלא נפצעו באירוע, רץ לספור חיילים. נשיאת עיניים למבנה שהיה בעבר מרפאה גילתה שהפאה הצפון-מערבית קרסה לגמרי. לאט-לאט החלו פצועים מפויחים לצאת מהמבנה ולוחמים אחרים שעטו פנימה לסייע.

קובי מתאר את האירוע בסערת רגשות ובשפתו הציורית: "שמתי את האפוד ורצתי לתוך המבנה. אני זוכר שחלפתי על פני החצר עם בית הקברות ורואה אנשים אחרי שיצאו מהמבנה, שחורים לגמרי, בהלם. הרצפה כולה כאילו נקרעה. סלעים גדולים, קורות בטון על הקרקע. הבן אדם הראשון שאני קולט נראה כאילו הוא קבור באדמה. רק את הפלג גוף העליון שלו אני רואה, אמרתי - אוי אלוהים, שרק יהיו לו רגליים. לא ידעתי מה מצבו. אני מתקרב עוד יותר - הוא מדבר, חי. ממלמל. רואה את הרגליים שלו אבל הן קבורות תחת קורות פלדה. איגור, נגד לוחמה, עזר לי להרים את הקורה וביחד הוצאנו את הפצוע, שהיה ענק. וככה אנחנו הולכים, אני 1.75, הוא איזה 2 מטר, נשען עליי, כולו שחור".

השניים צעדו עד עמדת פינוי נפגעים ראשונית שהייתה בתוך תעלה שבחצר המרפאה. אחרי שהוסר ממנו האפוד הקיא הפצוע, גיא אלגרנטי, בפעם הראשונה דם, דבר שחייב השכבה על אלונקה ופינוי מידי לגדר. לאחר מכן חזר קובי להוציא אמל"ח ונשקים מהמבנה ההרוס.

"ראיתי את אלגרה הולך. יותר נכון, מדדה. אולי נשען על מישהו", מביא רון, הלוחם מצוות שגב, את זווית הראייה שלו מהרגעים לאחר הפיצוץ, "ישנתי ליד פתח המנהרה, כשתורו של מישהו אחר היה לאבטח, ובכלל לא התעוררתי מהרעש אלא מחנק. פתאום התחלתי להשתעל. כשהבנתי מה קורה, וידאתי שמישהו נשאר ליד הפתח והתקדמתי לשאול את גילי מי חסר. לאט-לאט מצאנו את הרוב, בפעם האחרונה ששאלתי הוא אמר שרק גוטליב חסר. הייתי בדרך חזרה למנהרה ששמרנו עליה ופתאום, בלי להבין מאיפה, הרגשתי כאב חד ברגל, הסתכלתי וראיתי שכל הרגל שלי מלאה בדם. זה היה רסיס גדול בירך". רון ביקש מחבר לצוות שגב שישים לו חוסם עורקים ובאותו רגע הפך גם הוא מועמד לפינוי. "שכבו לידי אנשים שלא זיהיתי כי הם היו כל כך מפויחים. עד היום אני לא יודע מי אלה, ואם היו בחיים".

כל הפינוי הזה מתבצע לא רק תוך סכנת קריסה של מבנה המרפאה, אלא גם תחת אש. הרסיס שננעץ בירכו של רון הגיע ככל הנראה מאחד מעשרות הפצמ"רים שנורו אחרי הפיצוץ מכיוון הכפר הסמוך. "אלה היו פצמ"רים מאולתרים כאלה, ממש ראינו אותם באוויר והספקנו להתרחק", מספר גילי.

הפיצוץ על הלוחמים ומטחי הפצמ"רים הביאו את המפקדים בשטח להכריז במהרה על התקרית כאירוע רב-נפגעים, דבר שנתן תוקף להפעלת אש רחבה כדי להרתיע ולבודד את מקורות הירי בכפר, והביא להזרמה מסיבית של חוליות רפואה לזירה.

מי שניהל את הטיפול בפצועים בדקות אלה היה ד"ר גיא, אז רופא מגלן, שעבר מפצוע לפצוע, מיין אותם ואף ביצע פעולות כירורגיות דחופות בשטח. על תפקודו בקרב הזה (ועל תפקודו בקרב קודם) לימים הוענק לו צל"ש אלוף פיקוד מרכז.

בשעה 10:44 הוכרז בשטח על מציאת כול הלוחמים, לאחר שאחד הנפגעים בהתחלה היה לכוד תחת ההריסות ובמשך 12 דקות היה חשש לנעדר. בתום הטיפול הראשוני בפצועים בתעלה החלו לפנותם לכיוון גדר הביטחון המפרידה בין רצועת עזה לישראל.

את הפצועים הדחופים פינו בגבורה ג'יפים של יחידת הניוד המתמחה בנהיגה מבצעית. אכזריות - סוג של נגמ"ש דמוי טנק - העמיסו פצועים אחרים. "שמו אותנו על המכסה מנוע, הבגז', מה שאפשר", מספר רון. ליד הגדר הושכבו כאמור רון וגיא אלגרנטי זה לצד זה ומבטיהם הצטלבו.

מקור הפיצוץ, התברר, היו חביות נפץ שהוחבאו מתחת לרצפת הפאה הצפון-מערבית שלו, בתוך מנהרת תופת שהסתעפה אל מתחת לבית. לפי תחקיר האירוע, המנהרה הייתה ללא כל סממנים חיצוניים, כמו פיר מתוך המבנה. היא הייתה מחוברת למנהרות נוספות וחומרי הנפץ שבתוכה הופעלו בהפעלה חוטית.

לפי אחת העדויות, בשלב כלשהו צלף מגלן שהתמקם בסמוך למרפאה זיהה תצפית חמאס על החיילים. בדיוק כשהצלף עקב אחר הדמות המתצפתת בכוונת הרובה שלו, נשמע הפיצוץ. החיווט מתוך המנהרה הגיע כנראה לגורם שהחליט להפעיל מרחוק את הפצצה. "ברגע הפיצוץ היו הכי הרבה אנשים בבית. תזמון מעולה מבחינתם", אומר גילי.

השוהים באגף שקרס או שהיו קרוב אליו ספגו את הפגיעות החמורות ביותר. מתן גוטליב כנראה נהרג במקום. מותו של עומר חי נקבע בהמשך לאחר ביצוע פעולות החייאה מתקדמות. לפני 12 בצהרים פונה גיא אלגרנטי מהגדר במסוק לחדר הניתוח בבית החולים בילינסון. לימים אביו יכתוב כי הוא סבל מפגיעות הדף קשות שהביאו לפיצוץ כלי דם פנימיים, ולאחר שעות של ניתוחים במיון ובמחלקת ריאות גופו קרס.

בתקרית נפגעו עוד כעשרים לוחמים מפלגה א'. חלקם מהפיצוץ, חלקם מהפצמ"רים שאחריו. כמה מהם המשיכו להילחם ולפנות הנפגעים בעודם פצועים בעצמם.

"רוב הפציעות היו על פניו קלות", מספר ד"ר דוד בן הרוש, מילואימניק שצורף לפני המבצע לחפ"ק של פלגה א' הסדירה במגלן וגם זכה לאות הוקרה על תפקודיו בקרבות, "שריטות, כוויות, חבלות, לא שמעו כלום, לחלק היה דם מהאוזניים. בדיעבד, לחלק מהפצועים היו פגיעות בריאות ולכן נזקקו לטיפול רציני יותר". כמה חיילים פונו מהשטח רק בשעות הערב לצורך צילומי רנטגן בבית החולים ברזילי באשקלון לאיתור פציעות הדף בלתי נראות.

הפצוע הקשה ביותר היה דניאל פיש, בן זוגו של מתן גוטליב לאבטוח הקומה העליונה באגף שקרס. פיש הגיע ללא דופק לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה, כשרגליו מרוסקות, ידו פצועה וכולו מכוסה עפר. בדרך נס ובזכות מאמצי הרופאים ניצל. לאחר כחמישה עשר ניתוחים ותהליך שיקום ארוך שב ללכת אך עד היום מתמודד עם פגיעותיו.

בין הפצועים הרבים היה גם סגן מפקד הפלגה שהיה לפני שחרור והחליף את המפק"צ עפרון לפני הכניסה המחודשת לרצועה. סגן עפרון, שהיה מאושפז בבית החולים כשכמעט כל חייליו נפגעים בפיצוץ, עבר בזמנו מהלוויה להלוויה על כיסא גלגלים.

העובדה שהצוות למעשה הובל לתוך קן צרעות וישב שעה ארוכה בתוך בית ממולכד מעלה שאלות לגבי כשלים שהביאו לסופו הטרגי של האירוע, אולם כמעט כל מי שאנחנו מדברים עמו דוחה זאת על הסף.

"אנחנו מכירים הרבה צורות של מלכוד בתוך הרצועה", מסביר גורם צבאי בכיר שנכח באירוע. "פירי מנהרות ממולכדים, שקיות נפץ על עמודי חשמל, מטענים שתלויים על קירות. וכל הפעולות שאנחנו עושים כדי לטהר יעדים הן על פי הניסיון הזה. באירוע הזה הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפנו למטען מתחת לרצפה ולכן הפעולות שעשינו התבררו כלא יעילות".

"אבא של מתן ואני קיבלנו החלטה שאנחנו לא כועסים על אף אחד. קיבלנו את פרטי התחקיר ולא היה לי שמץ של אשמה", אומרת אמו של מתן, רוחמה גוטליב. "התעסקות בזה לא תחזיר לנו את הילד". איל אלגרנטי מסכים: "קל לנסות למצוא כשלים בדיעבד" ואילו רון קובי מסכם כהרגלו בפשטות: "זה קרב, ובקרב האויב עשה תחבולה. עם כל הכאב, זה המחיר של מלחמות".

לאחר מותו של גיא אלגרנטי הוענק לו ציון לשבח מטעם מפקד האוגדה על פינוי הפצועים שעשה תחת אש באותה תקרית ראשונה של הצוות בצוק איתן. כן הוזכר ב"אתר הגבורה" תפקודו בתקרית הפיצוץ.

על קברו של גיא אמר גם סבו, נורברט: "עליתי ארצה אחרי תופת המלחמה והשואה. הייתי רק בן 19. חשבתי שעד שיוולדו לי ילדים ודאי כבר לא יהיו יותר מלחמות, ועל אחת כמה וכמה כשיוולדו לי נכדים. כשבאו אליי אתמול להביא לי את בשורת האיוב זעקתי בכאב. קינאתי ב'מזלה' של סבתא נורית שהקדימה את הליכתה לעולם האמת ולא צריכה להתמודד עם האסון שפוקד אותנו".

לאחרונה הגיעו נורברט ובת זוגו לאה ללשכת ראש העיר החדש של טבריה, מי שהוציא את הנכד מבין ההריסות. כרגיל, אל מול מצלמת הסלולרי של רון קובי, בסרטון שאחר כך עלה לרשת, אמר הסב בקול רועד: "כל מה שקרה שם לא היה ברור, אבל אתה סיפרת לנו את הסיפור האחרון, כשגיא היה עם עיניים פקוחות. בזכותך הפכנו למביני רגעיו האחרונים". בתגובה סיפר לו קובי על מאמציו לפתוח מרפאה בבית חולים פוריה על שמם של שלושת הנופלים מצוות עפרון.

רק בשיחה איתנו, ולאחר עיון מחדש בתמונות, מגלה קובי שאלגרנטי הוא זה שמצולם עמו בצילומים רבים על גדר הגבול, דקות לפני הכניסה לעזה. כאן מחובקים השניים עם ד"ר בן הרוש, שם אלגרנטי "עושה פרצוף" מאחור.

"אני לא מאמין, לא שמתי לב שזה הוא. איזה סופרמן הוא היה. איך קם מההריסות והלך על הרגליים במצבו", הוא שוב אומר בהתרגשות. "כמה הצטערתי שאיבדנו אותו".

אחרי "צוק איתן" נותרו ללוחמי צוות עפרון עוד ארבעה חודשי שירות, ורק שישה חברים שלא נפצעו או יכולים לתפקד כלוחמים. חברים אחרים שעשו מסלול עם הצוות אבל השתחררו לפני צוק איתן בגלל גיוס מוקדם לטיס או היותם חיילים בודדים - היו בשלב זה כבר בטיול אחרי צבא או בלימודים.
"ואז קרה משהו מאוד מרגש בעיניי", מספר גילי הסמל. "החבר'ה האלה פשוט עזבו את כל מה שהם עשו בחיים והתגייסו בחזרה כדי לשקם את הצוות. הרוח הזאת הדביקה את כל הפצועים והם לקחו על עצמם משימה להשתקם כמה שיותר מהר ולחזור לסיום השירות. ביום המיועד היינו כבר 13-12לוחמים בצוות והשתחררנו יחד בכבוד".

אם לא די בכך, ארבע שנים וחצי לאחר המבצע אנחנו מדברים עם נציגי צוות עפרון כשהם בשירות מילואים, בו הם מעבירים גיבושים לדור הצעיר של הצנחנים. "אנחנו לא מבצעיים כבר", מסביר נועם, "החליטו שהספיק לנו. גם בגלל שלכמה אנשים בצוות כבר אין פרופיל קרבי, וגם כי יש משהו מוצלח בצוות הזה, מבחינת ההרכב האנושי שלו. חשבו שנעשה טוב לדור ההמשך".

-וכשאתם במילואים אתם מציינים את מתן, ניניו וגיא באיזושהי דרך?

-"לא, אנחנו ביחד עם עוד אנשים כאן. אנחנו גם פחות מתחברים לדברים 'רשמיים' של זיכרון, כי יש הרבה כאלה: שלוש אזכרות, מירוץ לגיא, מירוץ לניניו ופויקה בגבעת האירוסים למתן. הזיכרון עולה כשאנחנו עושים אירועים צוותיים בלי קשר, כמו זולה בים או ערב משותף או חופשת סקי. שם אנחנו מרגישים שהם איתנו".

קשה לפספס קווי דמיון בולטים בין שלושת הרוגי מגלן בעומק עזה: עומר חי גדל בסביון, אלגרנטי מרמת אביב, מתן גוטליב משכונה ותיקה מראשון לציון. שלושתם בוגרי תנועת הצופים.

אביב גפן היה הזמר האהוב על גוטליב והוזמן לשיר בהלווייתו. בהודעת טקסט ששלח לאחיו לפני מותו ציטט משירו של גפן "יומן מסע" והעיד כי הוא מזמזם אותו לאורך כל המבצע. בהמשך כתב גפן שיר למתן בשם "קציר מלחמה" והזמין את הצוות להופעתו בקיסריה.

במקביל הנפיקו חבריו של גוטליב סטיקרים הנושאים את דיוקנו בצבעי כחול-לבן. הוא הודבק וצולם על ידיהם במקומות שונים בעולם, בהם לא זכה לבקר. על הסטיקר מתנוסס הכיתוב: Peace, Ya man, משפט שיוחס למתן ובין היתר כתב בסוף הודעה ששלח לחברו בזמן המבצע ברצועה.

"אפשר לומר שאנחנו מאמינים בשלום ובדו-קיום", אומרת אמו של גוטליב, רוחמה. "הרבה פעמים שואלים אותנו אם אנחנו שונאים ערבים. אני עונה שלא. אני שונאת את החמאסניקים שעושים רע גם לעם שלנו וגם לשלהם. באותה נשימה, כשמתן נשאל למה הוא מתגייס לקרבי הוא ענה - 'מה לעשות, אנחנו לא אזור של פיס אנד לאב. צריך להגן על המדינה וכל אחד עושה מה שהוא יכול'. גם אבא שלו היה בצנחנים, וזה החינוך שהוא קיבל".

גילי קמה מסכים עם אמו של גוטליב. "כן, היה לנו חשוב לשמור בצוק איתן על צלם אנוש ועל המפגש עם אוכלוסייה אזרחית", הוא אומר. "אבל במקביל, כל המבצע הצוות הזה, וההרוגים שבו, תפקדו כמו נמרים. היית צריכה לראות איך אלגרה וניניו מחלצים את עפרון ופצועים אחרים בתקרית הראשונה שלנו. כמו אריות, הם נלחמו. כמו אריות!".