"לא משנה כמה שנתבגר - לא אשכח אותך לעולם"
יותם ניסים כותב לחברו עוז מנדלוביץ'
היי עוזי עברו ארבע וחצי שנים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו ואפילו שבאותו הזמן היינו בעזה, אף אחד מאתנו לא האמין שזאת תהיה החוויה האחרונה שלנו ביחד. אני יודע שאני מדבר אתך ועם גילעד הרבה אבל אף פעם לא ביטאתי את זה בצורת מכתב אז הגיע הזמן.
עברתי המון בארבע וחצי שנים האלו, טיילתי כמעט שנתיים וביקרתי בערך ב-20 מדינות מסביב לעולם. חוויתי מלא וראיתי המון, ברוב המקומות שהייתי, כתבתי את השמות שלכם על החול או סתם מזכיר אותך ואת גילעד כחלק מאינסטינקט בסיסי שיש לי בלחלוק אתכם דברים טובים שקורים לי בחיים.
לא היית מאמין כמה אנשים מהצוות כבר התחתנו. רובם זה היה צפוי, אבל היי תנחש מי מתחתן היום? דוד תומרוב הידוע בכינויו 'דוסיה' היית מאמין שדוסי יתחתן כזה מהר ושלחתונה שלו יגיעו יגל, לוזון ושילה עם ילדים. אה, וכמובן צ'לצ'ו עם ילד אבל זה כבר היה צפוי למרות שכמו שאתה יודע שעם צ'לה שום דבר לא צפוי. למדתי מוזיקה (אני מאמין שאתה היית צוחק עליי שאפילו בלימודים אני עוקץ, בזמן שאתה בטח בעיצומו של תואר כפול וקשוח בטכניון ותתבכיין לי כמו שרק אתה יודע).
עכשיו אני בעיצומם של הקלטות לשירים שלי וכן תתפלא זה יותר קשה מהתואר המטורף שהיית עושה. כתבתי שיר על ההרגשה ודרך התמודדות שלי של אחרי המוות שלך ושל גילעד אז כדאי לך להתלהב שכוכב כמוני כותב עליך שיר. ביום הזיכרון הקרוב אני אטוס לפורטוגל לאביתר או כמו שאתה בטח עדיין זוכר אותו זגורי, הוא כרגע גר שמה ואני, יואן וארז ברז טסים אליו.
מאז שאתה וגילעד הלכתם, יום הזיכרון מרגיש לי שהוא לא בשבילי אלא יותר בשביל המדינה וכל התושבים שחיים בה שיקבלו יום שלם לזכור ולכבד את מה שהקרבתם למען המדינה הזו וכשאני עוד אמצעי שיתוף בשבילם. בשבילי - כל השנה הוא יום זיכרון אחד גדול כי תכלס, לא משנה כמה שנתקדם ונתבגר ונשתנה (ובאמת שהשתנינו) עדיין לא אשכח אותך לעולם לא משנה באיזה יום ובאיזה סיטואציה. אז השנה ביום הזיכרון אנחנו נהיה רק ארבעתנו ואני מאמין שאתה וגילעד תצטרפו כי מה עדיף להיות בבית העלמין או לשבת בחוף מבודד עם גיטרות ולשתות לכבודכם?
הזמן מתחיל לעשות את שלו ככה שלאט לאט התחלתי לשכוח חלק מהבדיחות והשיחות שלנו (את הקול שלך בחיים לא אשכח). מזל שהטכנולוגיה מועילה ויש לי היסטוריית שיחות ארוכה איתך בפייסבוק ובווטסאפ אז נכנסתי קצת לשיחות שלנו בשביל להיזכר ולצחוק. אני קורא את כל הטמטום והשטויות שכתבנו אחד לשני וזה ישר מעלה לי את כל הזיכרונות ומחזיר אותי כאילו מעולם לא הלכת.
אתה יודע איך תמיד הייתי קורא לך נכון? "הגאון הכי טיפש שאני מכיר" וזה במובן הטוב של המילה כן? אז עוזי ביום הזיכרון הקרוב בזמן שכולם ייזכרו אותך כגיבור וכילד שהקריב את חייו למדינה אני אזכור אותך בתור עוזי המצחיק, השנון, המשוגע, הציני, הבכיין, הגאון, קובייה של שרירים, הילד של אמא, והחזק באופן מוגזם.
ולסיום זוכר את המשחק שלך "מי ייתן ש"? ("מי ייתן שאוזנה ויובל ייבנו לנו סוכה" ,"מי ייתן ויבטלו את השבוע ניווט ונקבל שבועיים רגילה" וכו') אז "מי ייתן שהייתם פה אתנו ולא הייתי צריך לכתוב לך את המכתב",
אוהב ומתגעגע המון,
יות"ש
סמ"ר עוז מנדלוביץ' נהרג בתקרית הנגמ"ש בשג'אעיה
"דיברנו על יחד לעולם, המוות הפריד בינינו"
סיוון בר אור כותבת לבעלה צפריר בר אור
צפ שלי,
את המכתב האחרון שכתבתי לך, קיבלתי חזרה בשקית שקופה עם הסמל של צה"ל עליה, יחד עם טבעת הקידושין שלנו. כתבתי לך אז כמה אנחנו אוהבות אותך, ליאן ואני, ואיזה כייף יהיה כשתשוב אלינו. שהכול בסדר אצלנו, שלא תדאג, והוספתי כמה פיצ'רים חדשים שליאן למדה לעשות.
ריגש אותי שלא נפרדת מהמילים שלי תחת אש, לא חשבתי שתהיינה מילות פרידה.
דמיינתי אותך נכנס טרוט עיניים ומאובק, סתור שיער עם זיפים ארוכים. מניח תרמיל כבד ומג'וייף, מחייך אלי חיוך כובש ועייף מבעד לעיניך הטובות, חצי נעצמות. מחבק ארוכות בשתיקה כזו של עומס רגשי מהאירועים, וששנינו רק נשמח לאחוז זו בזה. אבל זה לא התממש.
המוות הפריד בינינו.
תמיד דיברנו על יחד לעולם, לא חשבנו שמשהו יכול לזה.
מאז עברו כמעט חמש שנים שנראות כמו חיים שלמים, ולעומת זאת נדמה כאילו רק אתמול נרדמנו באוהל באפריקה, מתחילים להפנים שאתה ואני זה לתמיד.
עבר כל כך הרבה מאז שהלכת.. הרגשתי שהיית שם ברגעים המשמעותיים, מוודא שיש לנו את העוצמות הדרושות ומנסה לעטוף. אולי באמת אי אפשר להפריד בינינו. משהו ממך כבר טבוע בי, והרבה ממך בילדים. נולד לנו בן רגיש וחזק כמוך, טוב לב כמוך, בועט כמוך (רק בשמאל), ליצן כמוך... ומתולתל כמו אמא שלו. ליאן הלכה ובגרה ועדיין יכולה לראות איך היא בדיוק הנסיכה שלך. חדה, רגישה ודומה לך כמו שתי טיפות תירוש.
צפריר, אני בדרך כלל יודעת מה לומר להם כשנשאלות השאלות הנוקבות, הקשות, אלו שמניחות לי את המציאות ישר לפנים בלי פילטרים. כשליאן שאלה אותי מי ניצח אותו? הייתי גאה לספר שאף לא אחד. סיננתי את התלאות של שג'אעיה ונתתי לה תיאור בסיסי של "אחרי" ודוגמה אישית. כשהיא אומרת שהיא מתגעגעת והיא רוצה שתהיה חי, אני אומרת לה שמותר להתגעגע ושגם אמא מתגעגעת אליך. אני מספרת לה שאהבת אותה כל כך, שגם המוות לא יכול לנצח כזו אהבה, ושאהבתך אליה עוטפת אותה תמיד כמו חיבוק גדול, מתי שהיא רק רוצה. זה לוקח המון אויר מהריאות ותמיד לאחר מכן אני תוהה האם עשיתי נכון עבורה.
ערב שבת אחד לפני השינה, אמר לי הראל "אם אבא היה עף הוא לא היה מת", "איך? כמו גיבור על?" שאלתי, "כן" השיב. ודיברנו על זה שאתה גיבור, ושבעצם, כולנו קצת גיבורי על למרות שאנחנו לא עפים. אבל שאי אפשר לדעת מה היה קורה אם... וזה גם לא ממש משנה. בבוקר למחרת, הראל הגיע למיטתי והתכרבל בזרועותיי והחל לבכות "אבא" דקות ארוכות. לא היו לי מילים. רק חיבוק עוטף ודמעה חרישית ליד הקסום שלנו, שלא חיבקת לעולם.
ליאן התחילה לכתוב קצת, לקראת כתה א' (קולט שזה כבר מעבר לפינה?) והכינה לנו שני לבבות מחוברים, כתבה באחד מהם 'אבא' ובשני 'אמא', כך הביאה לי בהפתעה מהגן. כשחיפשנו תמונות משפחתיות לגן לקראת יום המשפחה, ליאן התרעמה שרציתי לתת לה שתי תמונות, אחת איתך ואחת עם הראל. הסברתי לה שהגננת מרשה לה שתי תמונות, כי אין לנו אחת של כולם יחד.
"מה הוא לא ראה את הראל בחוץ?!" כאילו התגבשה לה התובנה הזו רק עכשיו, למרות שידעה תמיד. "לא ליאני, הוא לא ראה, אבא נהרג כשהראלי היה בבטן". שתקה ארוכות, ובינתיים סיפרתי שוב להראל כמה ציפית לו ואהבת אותו עוד מהבטן. שלא יהיו לי שתי חזיתות של שאלות ודמעות על אבא בפאתי יום המשפחה הבא עלינו לרעה. הבטחתי שאני לא עושה פוטושופ למציאות, מראה להם את הטוב שיש גם כשקשה או עצוב ומספרת להם כמה ברי מזל אנחנו שבכלל אהבנו כך, ושאתה אבא שלהם כי גם שאתה לא פה, לא היה אפשר לבחור להם טוב מזה.
יום ההולדת שלך השנה חל ביום העצמאות, בסמיכות ליום הזיכרון, הבטחתי להם שנלך לאכול גלידה כמו שאהבת ושיכינו לך ברכה וציור. החברים שלך מארגנים טיול במסלול שהקימו עבורך בצפון, עם גיטרות ופק"ל קפה כמו שאתה אוהב. רוצה לבוא? בחיאת, מה זה מיצינו את ימי הזיכרון וכל הבאסה הזו. חזל"ש, גם תנהג אתה שעתיים צפונה אני אהיה עייפה אחרי יום הזיכרון. טוב?
מדמיינת אותך צועק לי "ברור שאני בא, אביא גם מצרכים לשקשוקה אליפות, תכיני פלייליסט לדרך?" אני אכין, כזה ששרים בקולי קולות ופורטים על גיטרות דמיוניות וכמה שירים שקטים לגנוב בהם נשיקות.
צפי שלי, געגוע זו בדיחה עלובה לעומת מה שיכול היה להיות פה. אבל אני מבטיחה לך שכל בוקר אני אומרת תודה על מה שיש ומה שהיה, לא הייתי משנה דבר. תודה שהיית כזה שעושה הכול מכל הלב, כך אהבנו. תודה שצחקת בלי סוף, כך התגלגלנו מאושר. תודה שהיית הכי אמיתי שאפשר, שנגעת בנשמה של כל מי שפגש בך, כך שאתה אי שם אפשר להרגיש אותך חלק מהעולם.
אהוב שלי, נשבעת לך שאני הכי ברת מזל בעולם. כי כמה קצר שהיה, יש לי מזה נצח. כמה טוב שהיה, אף אחד לי את זה לא לוקח. צמד המופלאים שלנו - הצגה! ואני כל יום אומרת על זה תודה. תודה לך שהיית אתה, היית פה, איתי ושלי. על האהבה והחברות הזו, על הצחוק שלא נגמר, שיחות העומק על הכרית ועל החוויות שהספקנו לצרוב בעולם הזה. לא עוד חיבוק הייתי מבקשת, אלא רק לראות שטוב לך, שאתה שמח ממה שאתה רואה פה בבית שלנו, בלב שלי. שרק לרגע תראה את הילדים. אם הייתי מבקשת חיבוק אחד, זה שתחבק את הילד הזה פעם אחת בחיים.
אוהבת, כל החיים ומעבר להם.
סיון.
רב סרן צפריר בר אור נהרג מפגיעת טיל בבית בו שהה בשג'אעיה
"הרוח הטובה והאופטימית בך - נופחת בנו חיות"
עדה רובל כותבת לבנה בניה נפתלי רובל
ביום זה, יום הזיכרון הלאומי לחללי מערכות ישראל
ורגע לפני שמדינתנו חוגגת 71 שנים, כותבת אני לך, בני, אהוב נפשי, את שעל ליבי. חסרונך מורגש בכל פינה... ואני כל כך עצובה על לכתך מאתנו. זהו אובדן עצום, תהום אדירה שנפערה לפתחנו, שאיננו מאחלים לאיש בעולם.
יחד עם זאת אני שמחה על כך שאתה בני שלי ומעל הכול גאה בזכות שהייתה לי לגדל אותך - בן לתפארת, אופטימי נצחי, איתן ועוצמתי, גאווה לכל הורה!
בן יקר שלי,
חיינו השתנו לפני כמעט 5 שנים במבצע "צוק איתן" בזכותך! בזכות אהבתך לארץ ישראל, בה ראית ארצך היחידה, בזכות נאמנותך ותרומתך, בזכות יכולתך לראות את האחר, לפני שראית את טובת עצמך ובעיקר בזכות מוכנותך למסור את נפשך.
בזכותך ובזכות כלל גיבורי ישראל - אנו יכולים לחיות כאן בארץ בחירות מלאה. רוצה שתדע שאורך משפיע על אורנו. כוחך הבלתי נדלה מוזרם ישירות אל עורקנו ובעיקר, הרוח הטובה והאופטימית שהייתה בך - נופחת בתוכנו רוח חיות, כי אני וכל בני המשפחה האוהבים יודעים שזו הייתה מהותך!
לא נשכח לרגע, כי מאחורי הגיבורים הגדולים שמסרו את נפשם, עומדות משפחות גיבורות לא פחות, אלו המתמודדות יום יום ושעה ושעה עם צער של אובדן, אלו הנלחמות בכל רגע ורגע על שפיות וחיים תקינים למרות הכול.
אני, עדה רובל, אמך האוהבת, ניצבת בראש מורם ובלב מלא גאווה, יחד עם כל בני המשפחה, כשבפינו מסר אליך בני ואל כל מי ששומע אותי!
על אף כל הצער והיגון על האסון הנושא שפקד אותנו - רוחנו לא תיפול וכעם מאוחד נעמוד באתגרים שלפנינו כצוק איתן!
אמן.
אמא
סמל ראשון בניה נפתלי רובל נהרג בהתקלות עם מחבלים סמוך לרפיח
"הלוואי שיכולת לתת סימן שאתה במקום טוב ומחייך אלינו"
ליהיא גרינברג כותבת לאביה אמוץ גרינברג
אבא,
מנסה להבין מה אני כותבת ולמה, איך זה הגיוני כל כך הרבה זמן לכתוב לך ולהרגיש כאילו זו הפעם הראשונה.
זהו יום הזיכרון החמישי בו החץ הכואב בליבי על כל החיילים שנספו במלחמות, כואב יותר עלייך, איש בעל אהבה עצומה לארץ ולמולדת, רחב לב ואוהב כפי שלא ראיתי מעולם. באמת שכבר לרוב נגמרות לי המילים, כי כמה אפשר להגיד במילים את כל התחושות האלה. כמה כבר אפשר לשמוע מילות צער מאנשים שמרגישים מחויבים ליצור קשר במהלך התקופה הזו, שהיא בכל מקרה תקופה קשה ומחלישה. הלוואי ויכולת לתת סימן כלשהו שנוכל לדעת שאתה במקום טוב לא בסבל ובייסורים אלא נח תחת עץ ומחייך אלינו.
קרו לי לא מעט דברים מטלטלים בשנה האחרונה והזיכרון בך באופי שלך ובצורה בה אתה מתמודד עם דברים גרמה לי לקבל את הדברים כמו שהם ולהתמודד איתם בגבורה. בצורה הכי טובה שיכולתי גם כשהיה קשה. הזיכרון בתקופה בלעדייך שכבר נהייתה תקופת זמן לא מבוטלת, נשארת חקוקה בזיכרוני כתקופה מלמדת בה הבנתי את עצמי והתבגרתי במהירות הבזק. למדתי לצחוק חזק יותר, לבכות שקט יותר, לחייך רחב יותר, לבלות, ליהנות הרבה יותר, ולאהוב עמוק הרבה יותר.
תודה לך שאתה מזכיר לאחרים ביום כזה מה זו גבורה, מה זו אהבת הארץ, מה זה להיות חזק ואמיץ, ועל כל אלה אני מעריכה אותך וחושבת עליך היום, ובכל יום אחר.
סא"ל אמוץ גרינברג נהרג בחילופי אש עם מחבלים שחדרו לישראל דרך מנהרה במרכז הרצועה
"המ"פ המוביל שלחם כמנהיג, נחוש בראש הכוחות"
תא''ל גיא חסון, קצין שריון ראשי, כותב על דימיטרי (דימה) לויטס
כמעט חמש שנים עברו מימי הקיץ הלוהטים ברצועת עזה. הייתה מלחמה של ממש. לוחמי השריון לחמו באומץ וגבורה, נחושים להגן על מדינתם מפני איום המנהרות החודרות מרצועת עזה לשטח ישראל. מבינים היטב את הסכנה המוחשית לתושבי ישראל במידה ויצליח האויב לממש את תשתית המנהרות ההתקפיות. ברור כי שעון החול פועל. הם נכנסים ללחימה, בטוחים בעצמם וסומכים על חבריהם. רעות שריונאים בשיאה. ארבעה עשר מהם לא שבו. ארבעה עשר לוחמים שהיו שם עבורנו.
המבצע מתחיל. נכנסים. אנחנו מוכנים. עשינו כל שביכולתנו לשפר את המוכנות המבצעית למבצע. אני בסך הכול מרגיש מוכן. המשימות בשלב הראשון לא ברורות, הן משתנות עד שמתייצבות. מבנה החטיבה לתמרון מתעדכן. אנחנו מבינים שזה הולך לקרות. יש חטיבות שכבר מתמרנות כמה ימים. המלחמה התחילה. יש פצועים והרוגים. הרגע שכל כך התכוננו אליו הגיע.
אני מתנדנד בין הרצון להיכנס כבר ללחימה לבין הצורך בעוד קצת זמן של הכנות. המחשבות על הבית לא מרפות. אני מדבר עם קרין. היא בלחץ נוראי. בכל שיחה אתה הבטן מתהפכת. אני מנסה לדבר אתה מעט. שומר אותה בתמונה ומעדכן ככל שניתן.
אני מבין שמה שמסייע לי זה בראש ובראשונה לעשות את מה שלמדתי. לפעול על פי הספר, וכמו שפעלתי באימונים. האימונים היו טובים. למה שכאן לא יהיה טוב? זה די אותו דבר, רק שכאן יורים עליך. ויורים.
יש לי אנשים טובים ומקצועיים. אני מאמין בהם והם מאמינים בי. אני חייב להם. הם חדורי מוטיבציה ובטוחים בעצמם כל כך ורק רוצים להוכיח לכל העולם כמה הם שווים, כמה הם טובים ושאפשר לסמוך עליהם.
"המח"ט יבצע בקרת איכות על פעולות יחידותיו". למדתי את זה ולימדתי את זה. זה להיות שם, לדבר עם האנשים, לתת מניסיונך, לשתף ולתת להם הזדמנות לשתף. ללמד וללמוד מהם, לתת עצה מקצועית טובה. להנחות, לאשר תכניות, להביט בעיניים של המפקדים והלוחמים, לתת להם להביט לך בעיניים, לשמוע אותך ולשאוב ממך כוחות. גם אני שאבתי מהם כוחות. כל מבט בעיניים של הלוחמים והמפקדים, הגדיל אצלי את תחושת האחריות, ונתן לי כוח להמשיך. הצימאון שלהם לשמוע אותי, השיח האיכותי והמקצועי ובעיקר הפתוח, הביא למחויבות הדדית וביטחון זה בזה. הרגשתי את זה. בעיקר דרך המבטים.
אופציית החדירה ממנהרות התקפיות על ידי חמאס מתממשת ואני מרגיש שאנחנו חייבים להיכנס. אנחנו מוכנים. אני מתחיל לפקד על החטיבה מהמפקדה ומהר נכנס פנימה עם הכוחות. אני מבטיח לעצמי הפעם נכנסים הכי חזק שיש למלחמה ולא משאירים הרבה סיכוי לאויב. תכנית פשוטה וחזקה. זה הקרב הראשון ואלו הם הרגעים הראשונים בלחימה. הם חייבים להיות מוצלחים. הם ישפיעו על הביטחון העצמי של הכוחות במבצע. זה חלק מהאתגר שיש בלהיות מפקד במלחמה- ים המלצות ורעיונות, אבל בסוף החלטה אחת וגורלית.
מתחילים לירות. אני שומע את רעש פגזי הארטילריה ואת ירי הטנקים ומבין שזה ממש קורה. אני רואה את הלחימה בעין. מתחילים לירות עלינו פצמ"רים. יש נפגעים. הם מפונים לאחור, מלחמה של ממש. אני נע בין הכוחות עם הטנק שלי בשטח בנוי וסבוך. אם אתה לא מלפנים אתה לא רואה כלום. שואל את עצמי עם איזה גדוד להיות, וכמה להתערב להם בניהול הגדוד? אני מדלג מעמדה לעמדה. חום אימים, אף אחד לא אמר שכל כך חם בעזה בקיץ.
חיילים שמתייבשים מפונים לאחור ויש נפגעים מרססי פצמ"רים הם גורמים לי להבין שגם תוך כדי המלחמה לומדים ומשתפרים. אני מדבר הרבה עם המג"דים ואנחנו מעדכנים ומתעדכנים. מתכננים את המשך הלחימה בימים הקרובים. בלחימה גיליתי שהשיחות עם החיילים והלוחמים תוך כדי הלחימה מחזקות לא רק אותם, גם אותי. ניסיתי לדבר עם כמה שיותר חיילים ולוחמים בכל הזדמנות. סיפרתי על המערכה בכלל, על המשימות שלנו, על ההישגים בקרבות עד כה, על הצפייה מהם ועל חשיבות הפעולה. הרגשתי שאני מצליח לגעת בהם. הרגשתי שדברי חודרים בדממה ששררה בקרב המקשיבים, במבטים המשלבים חששות של לוחמים לצד גאווה בהזדמנות שניתנה להם. לדבר עם החיילים זו לפעמים הדרך להוציא החוצה, זו לפעמים הדרך לחזק גם את עצמך. זה המקום בו את חש את גודל האחריות שיש לך, שסומכים עלייך. שאסור לך לאכזב.
שוב מחשבות על הבית. אני בלי טלפון רוב היום. גם כשאפשר להתקשר אני בוחר להתנתק. אלו מחשבות לא בריאות למפקד בלחימה. אני ממלא את הלו"ז כל הזמן. אין רגע פנוי. מתכננים, מתארגנים, עוד אישור תוכניות, עוד קבוצת תכנון. אין זמן פנוי.
פתאום פיצוץ עז. מזל שאני קרוב אני חושב לעצמי. 30 מטרים ממני, במבנה בו שוהים לוחמים היה פיצוץ רב עוצמה. זהו. ההרוגים הראשונים. חייב לדעת כמה נהרגו מי נהרג? אני קרוב לאירוע, רואה את המתרחש בעיניים. כל הכוחות פועלים כחץ מקשת. מממשים את מה שלמדנו ופועלים עפ"י התכנון - יורים לכל מקום אפשרי, מתחילים בפינוי הפצועים ונראה שתהליך הפינוי עובד מהר. מאתרים את כל הלוחמים, אין נעדרים, כל המפקדים במרחב שועטים קדימה. בלאגן מנוהל, כך הגדרנו זאת בתחקירים.
אני מגלה עוצמה בקרב הלוחמים והמפקדים, קור רוח ומקצועיות יחד עם דבקות במשימה שמעוררת הערכה.
ואם כבר דבקות במשימה, החלטתי שאכתוב על דימה. דימה היה מ"פ בגדוד געש בעוצבת סער מגולן. כמה חודשים לפני המבצע, פגשתי את דימה כשהיה מפקד באימון המתקדם תחת פיקודי בעוצבת בני אור. נסענו יחדיו בג'יפ המ"פ שלו. זו לא הייתה הפעם שנפגשנו. דימה מהמ"פים המובילים בהכשרה ובעוצבת סער מגולן בכלל. תמיד ראיתי בו קצין מקצועי בעל יכולות מנהיגותית גבוהות, משימתי ונחוש. כך נלחם דימה כשהוביל את הפלוגה שלו בגדוד במבצע צוק איתן, כמו שהכרתי אותו, כמו שזכרתי אותו - נחוש ובראש הכוחות.
ביום החמישה עשר למבצע צוק איתן, נפגע סרן דימה לויטס מירי צלף ונהרג במקום.
יום הזיכרון הוא איתות לכך שלחיים פה יש מחיר אישי ולאומי, בעיקר אישי.
מצדיע לכם משפחות יקרות על השותפות בדרך.
תא"ל גיא חסון
סרן דמיטרי (דימה) לויטס נהרג מירי צלפים ברצועת עזה