לא מושלם - אך מבורך: העובדות על חוק הלאום מול הצעקה שקמה נגדו

רוב מדינות העולם מגדירות עצמן מדינות לאום — בין שעל פי חוק ובין שעל פי מסורת היסטורית, בהן גם כאלה שמכילות מיעוטים לאומיים ואתניים. אבן הבוחן המקובלת היא קיומו של שטח מוגדר, ממשלה ריבונית ותרבות, היסטוריה ושפה שהן נחלתו של רוב העם. על פי הקריטריונים האלה, ישראל היא מדינת לאום קלאסית וקשה, אם כן, להבין את הצעקה שקמה נגד חוק הלאום. זאת, אלא אם כן מניעיה הם חוסר הבנה — או כוונה לקעקע את זכותו של העם היהודי לריבונות (יש לקוות שמניעיו של הפרופסור קרמניצר, למשל, שהזיל דמעות תקשורתיות בגין החוק, היו בתחום הראשון ולא בשני).

נשמעה גם טענה מצד משפטנים אחדים שהחוק בעצם מיותר מכיוון שעקרונותיו נמצאים כבר במגילת העצמאות, אך משפטנים אחרים ישיבו שלמרות זאת, רצוי לחזק את הנקודות החשובות בהכרזת העצמאות על ידי חקיקת חוק יסוד. מה גם שבשנים האחרונות יש גורמים שונים שכופרים באותן נקודות מוסכמות לכאורה.

עם זאת, אכן נראה שכמה מסעיפי החוק נובעים מפשרות פוליטיות שעדיף היה שלא יהיו, כגון עניין השפה הרשמית — למי מפריע שדינה של השפה הערבית יישאר כפי שהיה מקדמת דנא? — ובפרט שמהותית לא השתנה שום דבר ורק "להכעיס" תלשו ממנה את הכותרת "שפת המדינה"?

עוד בוואלה! NEWS:
נציגי הדרוזים על מתווה נתניהו: "נוצרה הזדמנות לתקדים היסטורי"
מחאת השמיניסטים הדרוזים: "ניתן הכל, אך חוק הלאום מפחית מהרצון לשרת"
"חללים סוג ב'": שלט ההתנצלות שנתלה בבית העלמין הצבאי בעוספיה

סעיף בעייתי אחר הוא "התיישבות יהודית". אם מדובר בהקמת ישובים במדינת ישראל, בין שעל ידי הממשלה, המוסדות הציוניים או גורמים פרטיים — הרי שהדברים נעשים גם ללא חוק — ואם הכוונה ליהודה, שומרון והגולן, קביעה כזאת בחוק המדינה עלולה לסבך את ישראל ללא צורך מבחינה בינלאומית ושכרה יצא בהפסדה. יש להניח שיוזמיו של סעיף ההתיישבות היהודית ראו בכך דרך לקידומו של רעיון "ארץ ישראל השלמה", אך התוצאה עלולה דווקא להיות שבמקרה שהאוכלוסייה הלא-יהודית במדינה תהפוך לרוב, או לפחות למיעוט גדול, יבוא הקץ על מדינת הלאום היהודית.

מה שעורר גלי מחאה בלתי-צפויים הוא קיפוחה, כביכול, של העדה הדרוזית בחוק. בעיני רוב הישראלים היהודים, בהחלט מגיע לדרוזים מעמד שוויוני לחלוטין ואולי אף מועדף בנושאים מסוימים — ולא רק בגלל "ברית הדמים" אלא בעיקר מתוך ראיית העתיד המשותף. גודלה של העדה באמת איננו רלוונטי, וחבל שנאמרו בעניין זה דברים שלא היו צריכים להיאמר. אבל על מה בעצם קמה הצעקה? זה הרי בוודאי לא "חוק נגד הדרוזים" כפי שכמה אנשים התבטאו — ויתכן שמנסחי החוק סברו שמאחר שמקובל על הכול שהעדה הדרוזית היא חלק בלתי נפרד ושווה זכויות מהמדינה, אין מקום להתייחסות מיוחדת. נראה שזו הייתה טעות, שכן תחושת קיפוח היא עניין אינדיווידואלי ויחסי, גם אם היא איננה משקפת בהכרח קיפוח אמיתי.

ברם, בפני הממשלה עומד עכשיו הצורך במקצה תיקונים — וניתן להשיג זאת, למשל, על ידי חקיקת "מגילת זכויות" לכל המיעוטים במדינה, בהמשך לחוק הלאום, כשם שארצות הברית אימצה "מגילת זכויות" כתיקון וכתוספת לחוקה האמריקנית, שתפרט את הזכויות האזרחיות, התרבותיות, הדתיות וכיוצא בזאת במגילת העצמאות שהחוק החדש ממילא איננו מתכוון לפגוע בהן בשום צורה. "מגילת הזכויות" תדגיש את "ישראליותם" של אזרחי המדינה, יהודים ולא-יהודים באחד, עם כל הזכויות והחובות הנובעות מהיותם אזרחי המדינה. כמובן שבזכויות אלה אין לכלול את זכות ההגדרה העצמית הלאומית לקבוצה זאת או אחרת, זכות שאיננה קיימת בשום מדינה אחרת וששימושה היה מביא לחיסול מדינת ישראל והקמת מדינה אחרת תחתיה.

סעיף חשוב בחוק דן בקשר בין ישראל לעם היהודי — שאומר, בין היתר, ש"המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי". נראה שהמילה "בתפוצות" הוכנסה כדי להדגיש שבישראל המונח "בני העם היהודי" יכלול רק את מי שהממסד הרבני מקבל ככאלה. אך אין לקבל את הפירוש הזה — אדרבא, המשמעות המשפטית והמעשית צריכה להיות שגם בתפוצות ולא רק בישראל תפעל המדינה לשימור הזיקה של כל רבדי העם היהודי — אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים או נעדרי השתייכות לזרם פורמלי כלשהו, עם המדינה.

וזו החשיבות ההיסטורית, התרבותית והמדינית העיקרית של החוק: הלאום היהודי איננו כולל רק יהודים תושבי ישראל, אלא את בני העם היהודי בעולם כולו. לכן גם נקבע המינוח "מדינת הלאום של העם היהודי", לשונו של הרצל, ולא "מדינה יהודית" שהיא בעלת קונוטציה דתית שאויבי ישראל מנצלים להעלאת האשמות שווא של קיפוח דתות אחרות בישראל ולשלילת זהותם הלאומית של היהודים, ומכאן לעצם זכותם למדינה. יש לברך, אפוא, על החוק — ולנהוג בו על פי ההיגיון והאחריות הלאומית והדמוקרטית הנדרשים.