פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אנא מן אל-יהוד": חוק הלאום פוגע בערבית - אך גם בזהות המזרחית

      חוק שחוקק בכנסת נועד לפגוע במעמד הערבים ובשפתם, ולהציב את הלאומיות היהודית בראש סדר העדיפויות. המחוקקים שכחו אולי כי הלשון והתרבות הערבית נמצאות בבסיס הלאום היהודי, מחכמי ימי הביניים ועד לעולים החדשים שהפריחו את השממה ברחבי הארץ

      "אנא מן אל-יהוד": חוק הלאום פוגע בערבית - אך גם בזהות המזרחית
      צילום: ניב אהרונסון, עריכת וידאו: ניר חן

      לפני כמה שבועות נחשפנו לתופעה יוצאת מגדר הרגיל. האמן ממוצא תימני, ציון גולן, הוזמן על ידי עמיתו מתימן כדי להופיע בחתונה שהתקיימה בירדן. ההופעה זכתה להדים בכל רחבי המזרח התיכון. היו רבים שברכו ואף לא חסרו גינויים על שיתוף הפעולה עם "הזרוע התימנית של הציונות". בהקלטות שהתפרסמו ברשת ניתן לראות את השמחה ואת ההערצה שרחשו לגולן לא פחות מ-500 ערבים. מה מצאו הנוכחים באמן ישראלי ששמו מעיד יותר מכל על ציוניותו? הרי שירה תימנית לא חסרה להם בארצם.

      מה שכנראה חסר להם הוא השירה היהודית תימנית (حبيب قلبي, חביב גלבי, למשל). מקרה זה מלמד על תופעה רחבה יותר, שרוב הציבור בישראל, יהודים כערבים, ממאן להכיר בה, ודוגמאות לכך יש למכביר. האחים סאלח ודאוד כווייתי היו מאושיות הזמר העיראקי. מדי פעם מעביר אלינו ג'קי חוגי שברי ידיעות על הגעגוע העז של ערבים עיראקים לצמד האמנים היהודים. כך גם בימינו, הרב חיים לוק מופיע תכופות במרוקו, הזמר זיו יחזקאל הופיע ברשות הפלסטינית וכן רבים אחרים. לעיתים נראה שהגרסה היהודית-ערבית חביבה יותר על ערבים מאשר על יהודים בישראל.

      ציון גולן (אביב חופי)
      ציון גולן (צילום: אביב חופי)

      לזיקה ההדוקה שבין הלשון והתרבות הערבית ליהדות שורשים עמוקים מאוד בהיסטוריה. יהודי ארצות האסלאם ראו בעצמם כבני התרבות הערבית. מאנדלוסיה האירופית, צפון אפריקה ועד ארצות אסיה התנהלה היהדות בלשון הערבית ובקודים חברתיים ערביים. המנהיגות הרוחנית ראתה בכך כהזדמנות להשמיע את קולה הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. מיטב היצירות האינטלקטואליות נכתבו בערבית וחוללו שיח רוחני מעמיק בין יהודים לערבים ובין יהודים ליהודים. הלשון הערבית קידמה את היהדות להישגים עצומים. השילוב שבין היות האדם יהודי ציוני לבין היותו בן התרבות הערבית היה טבעי בעיני אותם יהודים.

      ענקי חכמי היהדות, כמו הרמב"ם ורב סעדיה גאון, כתבו ופרסמו את יצירות המופת שלהם בלשון הערבית. כך למשל מורה הנבוכים (دلالة الحائرين) וכך למשל תפסיר ( تفسير) רב סעדיה גאון.

      אחת מן הטעויות הנפוצות ביותר היא כינוי יהודי ארצות האסלאם בשם "ספרדים". ספרדים הם לא-אשכנזים, שמוצאם מחצי האי האיברי, שלאחר גירוש ספרד. ליהודי המזרח היה מקובל לקרוא מסתערבים (اليهود المستعربة). הם התלבשו כערבים, דברו ויצרו בערבית והתנהגו כערבים, ולכן היו ערבים בני דת משה. גם הדומיננטיות הספרדית וגם הקשר שנוצר כיום בין מסתערבים לכוחות הביטחון מחקו את האפשרות שיהודי המזרח, בעיקר מארצות דוברות ערבית, יקראו לעצמם מוסתערבים. כך נכנעו יהודי המזרח הערבי בפני התרבות היהודית ספרדית, שבאה מאירופה.

      לכך יש להוסיף, כי בשל הדומיננטיות האשכנזית בישראל, רבים מיהודי המזרח, שעלו לארץ בשנות החמישים והשישים, התחילו בתהליך התכחשות למוצאם מן התרבות הערבית. שמות פרטיים ושמות משפחה עוברתו והשימוש בלשון הערבית בפרהסיה נחשב למביש. מאוחר יותר, בשנות העימות העקוב מדם עם הפלסטינים, נוצר זיהוי פוליטי בין הלשון והתרבות הערבית לבין מי שנחשבו לאויבים. משרד החינוך צמצם את לימודי הערבית לעתודת המודיעין. תלמידי התיכון מצדם העדיפו ללמוד שפות אירופיות על פני הלשון השנייה המדוברת ביותר בישראל.

      לתהליך ההדרה של הלשון והתרבות הערבית נוסף גם הממד הלאומי. עד לחוק הלאום, הייתה הלשון הערבית כלשון רשמית שנייה בישראל. עד לשלב הזה לא נראה היה כל איום על הזהות היהודית והלאומיות הישראלית מצד הלשון. יהודים, שדברו ערבית, לא המירו את דתם, לא את תרבותם ולא את נאמנותם למדינה. החוסן הלאומי לא ניזוק במאומה עקב תופעת השימוש הרשמי והלא רשמי בלשון הערבית.

      אין מקום לייצוג של לשון האזרחים ערביי ישראל

      קשה להסביר מדוע בחרו יוזמי החוק לשנמך את השפה הערבית ("לשפה הערבית מעמד מיוחד"), אלא אם שיקולים פוליטיים אחרים מעורבים בעניין. יוזמי החוק לא יאמרו זאת בפירוש, אבל ברור הוא שההיגיון העומד מאחורי זאת אומר בערך כך: מבחינת הלשון הרשמית לפחות אין מקום לייצוג של לשון האזרחים ערביי ישראל. מתן ייצוג בלשון הרשמית של המדינה מצמצם את נכסי הלאום היהודי. צמצום זה משמעו וויתור חלקי על הדומיננטיות המוחלטת של הרוב היהודי (עד כאן האג'נדה הנסתרת). להנהגה הפוליטית של ישראל אין כל עניין לוותר על משהו מן הדומיננטיות היהודית.

      אדרבה, חוק הלאום הנו חלק ממערכה אסטרטגית לדחיקת ציבור האזרחים הערבים בישראל מכל חלוקה באתוס הישראלי, "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". דחיקה שכזאת היא גם אי צדק חברתי משווע אך גם פגיעה חמורה בביטחון ישראל.

      נופשים מחברון – בחוף הים בהרצליה (ראובן קסטרו)
      אזרחיות ערביות בחוף הים בהרצליה (צילום: ראובן קסטרו)

      אפשר שישנו עוד מרכיב חשוב באג'נדה הנסתרת של יוזמי חוק הלאום, שכמובן אסור לומר אותה בקול רם. הפעם מדובר בצעד נגד היהדות הליברלית של ארצות הברית, שנואת נפשו של הימין הדתי המנהיג את ישראל. מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי ולא מדינת היהודים. רק ליהודים המקבלים על עצמם את כללי הלאום, כפי שנוסחו בחוק הלאום, יש מקום לקחת בה חלק. לאומיות יהודית היא בוודאי לא האידיאולוגיה של היהדות הליברלית המתגוררת בתפוצות. לכן, זוהי דרך אלגנטית לומר ליהודים כאלה, במחילה מכבודכם, הישארו מחוץ למגרש המשחקים הישראלי ואל תעזרו לנו לנהל את המדינה.

      גם החוק בעניין זה נשמע פטרוני ומתנשא: "המדינה תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות". כאילו אין ליהדות התפוצות מה לומר בעניין זה. זוהי לא הזמנה לדיאלוג עם אחינו בתפוצות ולא הזמנה לשותפות בניהול העם היהודי בארץ ובעולם. כך מוסיפה מדינת ישראל דלק למדורת הקרע המתרחב והולך עם יהדות ארצות הברית וכך היא פוגעת בסולידריות היהודית החיונית כל כך לביטחון המדינה.

      אירוע לציון יום הנכבה, טירת הכרמל. מאי 2016 (מערכת וואלה! NEWS , הרשימה המשותפת)
      איימן עודה בטקס לציון יום הנכבה (צילום: הרשימה המשותפת)

      כמו כל החלטה שאנו מקבלים בחיים, גם כאן יש לדברים מחיר. הפגיעה במעמדה של הלשון הערבית היא למעשה פגיעה במרכיב יסוד בזהות היהודית של יהודים יוצאי הארצות דוברות ערבית. לא רק בהם, אלא בכל יהודי בארץ ובעולם היודע להעריך את הקשר ההיסטורי ההדוק שבין התרבות היהודית ללשון הערבית. ההתרחקות מן הלשון והתרבות הערבית כיום, בישראל ובמזרח התיכון, היא הצהרה שהיהודים הישראליים לעולם לא יהיו חלק מן הנוף התרבותי במזרח התיכון. עם הלך מחשבה שכזה, קשה מאוד לעשות שלום עם העמים (לא הממשלות) הסובבים אותנו.

      לפגיעה במעמדה של הלשון הערבית יש פירוש אחד מבחינתם של ערביי ישראל, דחיקת רגליהם מן השותפות בניהול ענייני החברה והמדינה. מאחר שלעולם הם לא יהיו אזרחים שווים, בל נתפלא אם רמת הניכור והעויינות תגבר עקב החוק. כך מקדמים חוסר ביטחון באמתלה של קידום הביטחון. אם יש ספק לגבי מחויבותם של ערביי ישראל לביטחון המדינה, הרי שאין כל ספק לגבי אזרחי ישראל הדרוזים.

      נפתלי בנט שר החינוך מלמד חשבון בבית ספר קרול בפתח תקווה 28 מאי 2015 (מערכת וואלה! NEWS , ששון תירם)
      ממערכה אסטרטגית לדחיקת ציבור האזרחים הערבים בישראל . בנט מעביר שיעור בבית ספר בפתח תקווה (צילום: ששון תירם)

      האם הלשון הערבית מספיק טובה להספיד חייל דרוזי, שנפל בקרב על הגנת מדינת ישראל? כאן המחיר ברור יותר מכל. זוהי פגיעה חמורה בשותפים ערבים, שהקיזו את דמם למען שמירה על הלאום היהודי. התגובות הקשות ביותר שברחוב הדרוזי לא איחרו לבוא. האם לא די בכך כדי להשיב את לאחור את החוק הזה, באותה המידה שדרשנו מהפולנים לשנות חקיקה רעה נגדנו?.

      ד"ר יעקב מעוז, מרצה ליהדות והחברה הישראלית. סופר ומשורר.