מחאת השמיניסטים הדרוזים: "ניתן הכל, אך חוק הלאום מפחית מהרצון לשרת"

(בווידאו: תגובת הרמטכ"ל למחאת הקצינים הדרוזים על חוק הלאום)

מחאת העדה הדרוזית נגד חוק הלאום מתרחבת, ובמוקד - צה"ל: לאחר שקצינים דרוזים מתחו ביקורת על החוק, מהם שהביעו את רצונם לפרוש מהשירות במחאה ואחד שקרא לבטל את גיוס החובה לבני העדה, הסוגיה מתגלגלת לפתחם של בני הדור הבא: צעירים דרוזים וצעירות דרוזיות בסוף שנות התיכון ולפני הגיוס לצה"ל והשירות הלאומי, התוהים על מקומם בחברה הישראלית לאור אישור החוק. בשיחה עם וואלה! News הם מעידים על תחושות קשות, כעס ואכזבה מן החוק.

אדהם שחידם בן ה-18 מעוספיא סיים לאחרונה את כיתה י"ב. במשפחתו התגייסו כולם, והוא עצמו כבר עבר מיונים ושובץ ליחידה נחשבת, ואפילו נקבע לו כבר מועד לגיוס - במחזור נובמבר. כבר שנים שהוא חולם על היום הזה, בדומה לנערים רבים בישראל. אבל בעקבות חוק הלאום הוא אומר מפורשות: "אני לא אתגייס. זו הייתה אמורה להיות המדינה שלנו כמו שזו המדינה שלכם. החוק הזה עשה לי לא טוב. החוק הזה עושה הרבה 'בלבלות'. זה חוק שמסכסך". "פתאום קיבלתי הרגשה שזו לא המדינה שלי, אז למה שאני אשרת בצבא? לשמור על מדינה שהיא לא שלי?", אומר שחידם, "אז אני לא מתכוון להגיע לגיוס, ואני יודע שגם כל החברים שלי לא מתכוונים להגיע. אנחנו יורדים לאילת לכמה חודשים. שיחפשו אותנו. אנחנו לא מדברים אלא עושים. ההורים תומכים בהחלטה, אפילו שאבא שלי עדיין משרת במילואים. נקווה שהחוק ישתנה". דבריו של שחידם נובעים מכאב: "אני מודה שכל זה עושה אותי קצת עצוב. היה חלום. עכשיו הוא הלך".

אמנם, קשה למצוא רבים שנחרצים כמו אדהם. אחד מחבריו, תושב עוספיא בן 18 אשר יועד לתפקיד נהג סמיטריילר, מוביל טנקים בצה"ל, מתעתד אף הוא לא להתייצב. הוא ישב בצד בזמן השיחה, התחרט ברגע האחרון והחליט שלא להתראיין - והוא לא היחיד. אחר כך היו עוד ועוד נערים, בעיקר בנים, שהביעו חשש לומר את שעל לבם, מחשש שצה"ל מאזין ושהדבר יפגע בתפקיד שיוצע להם, אם בכל זאת יחליטו להתגייס. אינעם אבו רוקון מהנהלת להקת הדבקה והפולקלור הדרוזי בעוספיה, בה חבר אדהם, מבהירה את תחושת השבר: "כואב לכולנו החוק הזה. רק לאחרונה יצאנו עם הנערים האלה לייצג את ישראל בתחרויות בחו"ל, ואפילו הגענו למקום שני. מבחינתי החוק הזה אומר שאולי ישראל לא רוצה שנייצג אותה".

הרוב המכריע כואב, נושך שפתיים, וממשיך הלאה. גם עם תכניות הגיוס. הם מעידים על אכזבה, ירידה במוטיבציה, תסכול ובלבול, אבל מעטים מצהירים על שבירת הכלים. בתה של אינעם, קינאר אבו רוקון, בת 15, עולה לכיתה י'. "גם ילדים בגיל שלי מתעניינים בחוק הזה", היא אומרת, זה חוק ששבר את השיוויון במדינה. זה חוק שמפריד בין העדות. מפרידים בין היהודים לדרוזים, הוא רק יעשה בעיות. הוא יזיק". גם במשפחתה של אבו רוקון היה לשירות בצה"ל מקום משמעותי - בן דוד של סבה הוא האלוף כמיל אבו רוקון, מתאם הפעולות הממשלה בשטחים והדמות הדרוזית הבכירה בצה"ל - וגם היא חשה פגיעה במוטיבציה. היא לא בטוחה עד כמה הדבר משפיע על סביבתה, אבל מבהירה: "זה מפחית מהרצון שיש לי לשרת. יש לי הרגשה שחלק מהחברות שלי גם חושבות ככה, וגם לבנים בכיתה בטוח יש עכשיו פחות מוטיבציה להתגייס".

חברתה של קינאר, זהייה עטשי בת ה-15 מעוספיה, מתארת תחושות דומות. עטשי, נכדתו של ח"כ וקונסול ישראל בניו יורק לשעבר זיידאן עטשי, תוהה אם עליה לפנות לשירות לאומי: "לא חשבתי בכיוון הזה. למה לעשות משהו בשביל המדינה שלי, אם יש פה אי-שיוויון גדול והיא לא עושה בשבילי שום דבר. בחוק הזה העם היהודי נחשב לאזרחים סוג א' ואנחנו נחשבים לסוג ב'. חייל דרוזי שכבר התגייס - שיניח את הנשק שלו ויילך הביתה. הוא לא מגן עכשיו על האדמה שלו, הוא מגן על אדמה שהיא רק של יהודים". היא מודה שאלו מסקנות חדשות עבורה. "בתקופה האחרונה אנחנו מדברים על זה הרבה", היא אומרת, "עם ההורים, עם חברים, באינסטגראם, בפייסבוק, בקבוצות". מה צריך לקרות כדי שתשנה את עמדתה? "פשוט מאד, שיבטלו את חוק הלאום", היא עונה.

"החוק הזה מכאיב לי כדרוזית", מספרת גם ילין זידאן, בת ה-19 מדלית אל כרמל, על הכאב שלה: "אנחנו מרגישים ישראלים, מרגישים שאנחנו נותנים הכל למען מדינתנו. כבני נוער אנחנו מוכנים לתת הכל, גם בצבא וגם מי שעושים שירות לאומי כמוני, כמו הרבה בנות. אז זו סטירת לחי לקבל חוק שאומר שישראל היא מדינת יהודים. זה מרגיז שאנחנו אזרחים סוג ב' בישראל. אני הייתי ב-2015 בהולנד במסע הסברה מטעם ישראל וסיפרתי שם שאנחנו חיים טוב, עם שמחה. עכשיו החוק הזה עורר כל מיני מצוקות, את המחשבות ואת השאלות". גם היא הביעה תקווה שהחוק ישתנה: "אני כולי תקווה. אני לרגע לא רוצה לחשוב שלא ישנו אותו. אני מאד מקווה שיישמעו את הקול שלנו. לא, אני לא קוראת לאף אחד לשנות משהו מתכניותיו אם לא ישנו את החוק" - היא מדגישה - "אני מתנדבת לשירות לאומי מתוך אהבה למדינה".

לירן חנני מדלית אל כרמל כבר בן 20, ומאחוריו חמש שנים של לימודים בצור-ים, בית הספר הטכנולוגי של חיל הים, אשר מכשיר תלמידים לתפקידים משמעותיים בחיל ועכשיו הוא מתחיל את כתה י"ד בבית הספר לקציני ים בעכו - הכל לקראת תפקיד נחשק בחדר המכונות של אחד מכלי השיט המתקדמים של חיל הים. "כל העולם ואשתו מדברים בכפר על החוק הזה", הוא מספר, "לא משנה מה אומרים. משנה מה אני מרגיש. החוק הזה פוגע. הייתה אפליה עוד קודם. עכשיו זה רשמי. זה אומר שאם אנחנו לא על מדים אז אנחנו לא שווים. אלה לא רק דיבורים". עם זאת, הוא מדגיש כי הדבר לא ימנע ממנו מלממש את שאיפותיו: "החוק לא ישנה את הבחירה שלי לחיות כאן במדינה. זה לא ישנה את דעתי להתגייס. אני מתגייס כדי לשרת את המדינה שאני חי בה. את המדינה שלי. סבא שלי נולד פה, אבא שלי נולד פה ואני נולדתי פה. יש אנשים שאולי רוצים שאני ארגיש סוג ב' או ג', אבל אני מרגיש סוג א'. שום חוק לא ייקח את זה ממני. אני מרגיש שייכות. אין לי טענות למדינה. אני חולה על המדינה הזו. הבעיה שלי היא עם החוק ועם מי שמחוקק חוק כזה".

חנני מראה לי משהו שכתב היום בחשבון הפייסבוק שלו: "אנחנו הדרוזים מיעוט קטן, אבל משקלנו הסגולי בתרומה למדינה כפול ומכופל ממשקלם של ביטן ודומיו. אנחנו עדה שהצמיחה מפקדים מעולים בצה"ל, אלופים, מח"ט גולני, קצינים בכירים, אקדמאים בכל תחומי החיים, טייסים ושגרירים. אנחנו עדה איכותית, המאמינה בדרכה ובערכיה, משתלבת באופן ראוי לחיקוי והערצה בכל תחומי החיים במדינה, ומאמינה בקיומה. איננו עבדים כנענים לאנשים דוגמת ביטן. אנחנו אדונים לעצמנו, לאדמתנו, לערכינו ולמדינתנו!".

סעיף השפה בחוק, הקובע כי רק עברית היא השפה הרשמית במדינה ואילו לערבית "מעמד מיוחד" בלבד, מעורר אף הוא אי נוחות גדולה בקרב הצעירים הדרוזים. "הצבא השתמש בשליטתי בשפה הערבית, והנה עכשיו אני מקבל חוק שעל פניו מגדיר את השפה הערבית כבעלת מעמד מיוחד, אבל כבר לא שפה רשמית. זה מעמיד אותי בסיטואציה שאני לא יודע מה לעשות איתה", מספר מורן חדיד, בן 20 מדלית אל כרמל שהתנדב לשירות צבאי ממנו היה בעצם פטור מסיבות רפואיות, ושירת ביחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים, בפיקודו של האלוף אבו רוקון. "מצד אחד אף אחד לא מתנגד להיותה של המדינה הזו מדינה של העם היהודי. להיפך, אני מברך על כך ואני בעד שיהיה חוק שכל יהודי התפוצות יגיעו ארצה, כי אין ארץ אחרת ליהודים, שרנו את ההמנון בגאווה בעבר ונמשיך לשיר אותו, וגם נמשיך לשרת במדינה. אני רק לא מבין מדוע המחוקקים הדירו מהחוק דברים בסיסיים כמו שיוויון. זה מה שמכעיס אותנו ומתסיס אותנו".

למרות זאת, גם חדיד מאמין בערך השירות בצה"ל, ותמיכתו בשירות לא השתנתה כלל. "אף פעם לא תהיה לי חרטה על השירות", הוא אומר ומבהיר כי על בני העדה להגיב לחוק בקלפיות. "אני גם אמשיך לקרוא לאחיינים שלי וגם לכל מי שסביב לשרת את המדינה ושימשיך לייצג את פניה היפות של המדינה בכבוד בנסיעות לחו"ל, דבר שכבר יצא לי לעשות במסגרת משרד החוץ. אבל אני אומר לאנשים: כשתיגשו לקלפי בבחירות הבאות - אל תבחרו באנשים שמגדילים את השסע. אני אומר לאנשים: לשרת בצבא צריך, אין שום חרטה ושום שינוי, ונתראה בקלפי. בקלפי תבואו חשבון עם מי שחוקק את החוק הזה".

גם קינאר חלבי בת ה-17 מדלית אל כרמל, העולה לכיתה י"ב בבית ספר מאיר שפיה ליד זכרון יעקב, אומרת כי היא גאה להיות שייכת אליו ולחבריו וכי למרות חוק הלאום "המפלה והגזעני", בכוונתה לעשות שירות לאומי: "אני כן אעשה את חובותיי במדינת ישראל!". לתפישתה, "החוק מוריד מהערך של כל העדה הדרוזית. צריך לחוקק חוק מעל החוק הלא הוגן הזה". עוד היא הוסיפה כי "בכדי לתת את הנשמה שלך צריך לקבל תמורה ואני לא רואה שאנחנו בסיטואציה הזאת מקבלים את זה". במסגרת השירות הלאומי היא מתעדת לשרת בשיטור העירוני של המועצה המקומית דלית אל כרמל, וגם התכניות שלה, כמו של רוב הצעירים שפגשנו, לא משתנות. "אני לא אשכח שגם יהודים הגנו עליו ונתנו לי את הרגשת הביטחון במדינה", היא מסבירה.