לחיי הבחירות שבדרך: כשטראמפ החליט למצמץ ראשון במשבר ילדי המהגרים

שלא תהיינה אי הבנות: לא מראות הילדים הבוכים שברו את ליבו של נשיא ארצות הברית או ממשלו. ודאי לא המחאות מרחבי העולם, מהאפיפיור דרך ראשת ממשלת בריטניה ועד לראש ממשלת קנדה, שאיתו לפחות יש לטראמפ חילוקי דעות בשלל נושאים לצד חוסר חיבה בולט והדדי. מה ששינה את דעתו של טראמפ היה חוסר הנחת שהלך וגבר במפלגתו, המפלגה הרפובליקנית, וההכרה שחילחלה שאמנם הבייס הנאמן שומר אמונים לנשיא בכל נסיבות שהן, אבל אנו קרובים עד כדי אי-נוחות לבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר הקרוב.

המראות האלה, של ממשל קשוח מדי, של ילדים המופרדים מהוריהם, עלולים לעלות ביוקר בבחירות. מה גם שמדובר בילדים היספנים, הבוכים בספרדית, וקרוביהם הנמצאים במדינות מפתח עלולים להוציא את כעסם על הרפובליקנים, המבקשים לשמור על רוב זעיר בסנאט ורוב קטן בבית הנבחרים. התמונות האלה יכלו להיות ההבדל בין קונגרס רפובליקני לקונגרס דמוקרטי. כשזה מוטל על הכף, אפילו הנשיא המסרב להיראות כמי שחוזר בו נאלץ לשבור את ההגה ולעשות סיבוב פרסה תוך שהוא מאשים בפיאסקו, באופן טבעי ומובן, את מפלגת האופוזיציה.

עוד בנושא:
בפחות מחודשיים: ארה"ב הפרידה 2,000 ילדים מהוריהם בגבול מקסיקו
טראמפ: לא רוצה שילדים יילקחו מההורים, צריך לגרש משפחות שלמות
ילדים בכלובים: הפרדת המהגרים של ממשל טראמפ מסעירה את ארה"ב
טראמפ מגן על מדיניות ההגירה שלו: "לא נהיה מתקן פליטים"

נושא ההגירה עמד במרכז מסע הבחירות של טראמפ. המהגרים, במיוחד במקסיקו, ספגו ממנו ארס אין סופי. "פושעים", "סוחרי סמים", "חברי כנופיות", מה לא. הבטחת הבחירות שעליה חזר שוב ושוב היתה הקמת החומה בגבול ארצות הברית-מקסיקו כדי לחסום את זרם ההגירה הבלתי-חוקית. כמובן, לכל מדינה יש זכות מלאה להחליט את מי לקבל ואת מי לדחות (פרט לפליטים, המוגנים על ידי אמנות האו"ם ואין לגרשם). ארצות הברית היתה סמל למדינה המשגשגת בגלל ההגירה אליה, של צעירים שאפתנים מכל ארצות תבל, של אלה שנמלטו מרדיפות והגיעו למדינה המוזהבת, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הרי כך בדיוק הגיע סבו של טראמפ לארצות הברית, כך הגיעו לאמריקה כמעט כל אלה שצאצאיהם היום רוצים לסגור את השערים. וזו החלטה לגיטימית. כמו גם ההחלטה של ממשל טראמפ שהכריז על מדיניות של אפס סובלנות כלפי המהגרים בדרך בלתי חוקית. אלא שכאן הם הלכו צעד אחד רחוק מדי, או בעצם צעדים רבים רחוק מדי. לא מבחינת החוק היבש - מבחינת יישום החוק, והמראות שעלו ממנו.

בעיקרון, בכל העולם היחס למהגרים הנכנסים בדרך בלתי חוקית שונה מהיחס למפירי חוק אחרים. שרת ביטחון הפנים קירסטן נילסן והנשיא דונלד טראמפ אולי צודקים מבחינת ספר החוקים כשהם טוענים שגם שודד, אנס או רוצח שנתפס מנותק מילדיו - כלומר: כאשר הוא הולך לכלא ילדיו נותרים בחוץ, או אולי נמסרים למשפחות אומנה. ובמסגרת מדיניות "אפס סובלנות", בניסיון להרתיע את אותם המהגרים, החליט ממשל טראמפ שהיחס אליהם יהיה היחס אותו מקבלים פושעים רגילים. כך, ילדיהם ייחשבו כמי שהגיעו לארצות הברית ללא ליווי מבוגר, והם ייכלאו במתקנים מיוחדים, יופרדו מהוריהם וקרוביהם, יישלחו לעתים למשפחות אומנה, ובלי ספק חלקם יילכו לאיבוד במערכת הביורוקרטית. זה תקדים: בשום מקום בעולם לא מתייחסים למהגרים כאל פושעים עד לרמה כזאת. זה היה ניסיון אמריקני ייחודי.

ההחלטה אולי נראתה טוב על הנייר למישהו. אחרי הכל בכל זאת הליברלים הדמוקרטים זעקו חמס, התקשורת הליברלית גם וכמה מי שנתפסו כיפי נפש בין הרפובליקנים - לורה בוש וג'ון מקיין, למשל - אבל הבייס הנאמן היה בעד: 55% מהרפובליקנים תמכו בצעד הזה. עד שהגיעו התמונות. כשהחלו לצוף הסיפורים האנושיים נוכחנו שוב באמיתות האימרה הישנה והצינית - תינוק מת אחד זו טרגדיה. מיליון תינוקות מתים זו סטטיסטיקה. בין הסיפורים שעלו היו כאלה על ילדים עם תסמונת דאון שהופרדו מהוריהם, ילדה עיוורת, ילדים בני שלושה חודשים שילדים אחרים מטפלים בהם במתקנים כי אין מישהו אחר שיעשה זאת.

תוך ימים ספורים התברר למפלגה הרפובליקנית עומק הבוץ שאליו נכנסו. מושלים, סנטורים וחברי קונגרס הבינו שהתמונות האלה יכולות לשגר אותם - לא, לא ללשכת האבטלה אבל נניח למשרה כלוביסטים או עורכי דין, לסוף הקריירה כמחוקקים בכירים. וכשטד קרוז, מכל האנשים בעולם, מצטייר כאדם בעל חמלה - זה אומר שמשהו בסיסי השתבש. משהו פוליטי - אני כבר לא מדבר על המעשים חסרי האנושיות שנעשו בגבול הריו גרנדה.

היו כאלה שלא הבינו שדברים הולכים להשתנות - קורי לוונדובסקי, שעמד בראש מטה הבחירות של טראמפ, אמר בלעג שמדובר בבכיינים סתם; הפרשנית השמרנית לורה אינגראם הסבירה שמדובר בעצם בקייטנות; ואילו אן קולטר, עוד דמות פרובוקטיבית מהימין האמריקני, טענה שמדובר בילדים שחקנים (אגב, זו טענה מוכרת של הימין האמריקני: "ילדים שחקנים" זה הכינוי שהופנה לניצולי הטבח בפארקלנד שיצאו למחות נגד איגוד הרובאים הלאומי).

הם המשיכו להגן בלהט על מטרה שטראמפ החל להבין שהוא אינו יכול להמשים לתמוך בה. לפני יממה בלבד הוא עוד דבר בזכות מדיניות האפס-סובלנות, שב ואמר שהכל באשמת הדמוקרטים אבל כאשר התקיימו היום הפגנות אישיות נגדו ונגד השרה לביטחון פנים, כאשר שתי חברות התעופה הגדולות בארצות הברית הודיעו שלא יטיסו ילדים שיופרדו ממשפחותיהם והתמיכה בצעדים הדרקוניים נמסה במהירות, וכשהבחירות בעוד ארבעה חודשים וחצי, החליט הממשל לזרוק את המגבת הלבנה. הילדים לא יופרדו ממשפחותיהם - הם ישהו ביחד במתקנים עד לגירושם, ומשפחות עם ילדים יקבלו קדימות בדיון בעניינן. כמובן, באמריקה כמו באמריקה, הצו המקורי והצו הערב המשנה אותו, יגיעו לבתי המשפט לדיון שיכול להימשך שנים.

אבל הצעדים המחמירים האלה, חסרי הלב ובעצם גם חסרי השכל האלה לא נועדו רק נגד המהגרים. הם נועדו, במשחק פוליטי ציני, להוות נשק נגד המפלגה הדמוקרטית. טראמפ רצה, ורוצה, את החומה במקסיקו. הדמוקרטים רוצים רפורמת הגירה. גם הרפובליקנים - אבל רפורמות אחרות. במשחקים פוליטיים, המוכרים גם לנו בישראל, הממשל חיבר את נושא החומה לרפורמת ההגירה, לאותם מיליוני ילדים שהובאו כקטינים לארצות הברית על ידי הוריהם במסגרת הגירה בלתי חוקית, המכונים "החולמים", שצריך להסדיר את מעמדם. טראמפ ניסה להפעיל סחטנות פוליטית על הדמוקרטים, ומדי יום שב והסביר שהמצב הנוכחי הוא באשמתם - הם אלה שלא מוכנים לרפורמה, הם אלה שתוקעים את ההליך, הם אלה שתומכים בגבולות פתוחים והבאת פושעים לארצות הברית. הדמוקרטים לא מצמצו הפעם - והממשל נאלץ להיכנע. וזה לא בא לטראמפ באופן טבעי, כמובן.

מה הלאה? נושא ההגירה הבלתי חוקית, ובעצם גם החוקית, הוא אחד מתפוחי האדמה הלוהטים ביותר בעולם כיום, אולי הלוהט ביותר. הנושא הזה יכול לסיים את הקריירה של אנגלה מרקל בעוד כמה ימים, והוא בראש סדר היום של אירופה, אמריקה ואפריקה. טראמפ שב ומצהיר על מדיניות אפס-סובלנות, כלומר: גירוש, אבל של משפחות שלא יופרדו. רפורמת ההגירה עדיין נדרשת, ועדיין בהליכים, כאשר הדם הרע בין הרפובליקנים לדמוקרטים, שרק מתרבה, מקשה עוד יותר על השגת פשרה.

השאלה הגדולה היא עד כמה הנושא הזה ישחק תפקיד בבחירות שייערכו בנובמבר. אין ספק שיש כאן נשק לדמוקרטים, האם הוא יספיק לבדו למהפך? לא ברור. אבל דבר אחד כן ברור - הנושא הזה קרוב לליבם של מיליוני אמריקנים בעלי זכות בחירה. זו לא ישראל שבה מעצר אריתראים לא מעורר עשרות אלפי מצביעים. בארצות הברית יש עשרות מיליוני היספנים. ברור, הם מצביעים בהסתמך על שלל שיקולים ונושאים, ממצב הכלכלה המשופר ועד זהות דתית, מגדרית או מינית, וגם הזהות האתנית, הלאומית, חשובה בהקשר זה: הכעס על תיוגם בידי הנשיא כסוחרי סמים ופושעים, החשד המכרסם שלא היו מתייחסים כך למהגרים בלתי חוקיים פרוטסטנטים אירופים, כל אלה יכולים להשפיע.

ואחרי השיקולים הפוליטיים, הכיסוי התקשורתי וכל השאר כדאי לזכור עוד דבר אחד: מדובר בבני אדם. בני אדם שרצו לשפר את מצבם, חלקם ברחו מאלימות, חלקם רוצים לפתוח דף חדש במדינה עשירה. הם עברו על החוק, אמת ויציב. אך זה עדיין לא מצדיק עקירת ילדים בני שלושה חודשים מזרועות הוריהם ושליחתם למרכזים שבהם יחכו שמישהו יטפל בהם. מתן ההוראה הזו, ומילוי ההוראה הזו, הם פרק שאמריקה לא תהיה גאה בו בעתיד. בעצם, היא כבר איננה גאה בו. איך אמר שופט ישראלי, אמנם בהקשר אחר? יש פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן. ההוראה קצרת הימים על הוצאת אלפי הילדים היתה הוראה שדגל שחור מתנוסס מעליה.