"הפופולריות של האסיר מרואן ברגותי לאחר שביתת הרעב זינקה באופן משמעותי", כתב השבוע הפרשן העזתי המוכר, פרופ' נאג' שראב מאוניברסיטת אל-אזהר, באתר "דוניא אל-ווטן". ברגותי, לדבריו "הפך לאייקון לאומי פלסטיני, ששמו מתנוסס בכל בית ובכל מקום". ואכן, יותר מחודש מאז שהחלה שביתת הרעב, נראה שבצד הישראלי עדיין לא מבינים את השלכותיה על הציבור הפלסטיני. ברגותי הוא השם שנישא בכל פינת רחוב ובכל הפגנה.
שביתת הרעב, שנכנסה היום ליומה ה-33, אמנם לא הצליחה להבעיר את השטח, אך סימנים של הסלמה מתחילים לצוץ - מאות פלסטינים התעמתו אתמול עם כוחות הביטחון בקלנדיה, אבנים יודו לעבר מכוניות ישראליות בחווארה, וכבישים ממשיכים להיחסם על ידי תומכי השביתה.
עוד בוואלה! NEWS:
מכתב הדרישות של ברגותי: "אפילו יגאל עמיר בקשר עם המשפחה"
הפגנות, תהלוכות וקמפיין ברשת: צה"ל ושב"כ בכוננות ליום הנכבה
ברגותי במסר מהכלא: אם לא ייענו דרישותינו תהיה הסלמה במאבק
בכל מקרה, לגבי דבר אחד יש כיום קונצנזוס בקרב הפרשנים הפלסטינים ומקבלי ההחלטות: היא הפכה את ברגותי לסמל, לא פחות מזה. אין מדובר בעוד מנהיג פוליטי מן השורה, כמו עמיתיו בצמרת פתח או חמאס. ברגותי הפך לכוכב על, שבמקרה של בחירות אפילו שלא נראות כאלה באופק יזכה בהן מבלי למצמץ. דבריו של אותו פרשן מעזה אינם יוצאי דופן. ביקור בכל אחת מהערים הפלסטיניות בגדה, מצפון ועד דרום, ממחיש כי האסיר מספר אחת, מחבל שהואשם ברצח של חמישה בני אדם, הפך עבור הציבור הפלסטיני לדגל, או כפי שהפלסטינים מתארים אותו "נלסון מנדלה שלנו".
בצד הישראלי מעדיפים, לעת עתה לפחות, להתעלם מההשלכות של שביתת הרעב על דעת הקהל הפלסטינית. ייתכן שמה שמוביל לכך הוא החשש הפוליטי מהביקורת מימין, וייתכן שדווקא המחשבה על המצב בבתי הכלא. כלומר, שביתת הרעב לא צוברת תנופה בתוך בתי הסוהר. היא כוללת 850 אסירים בלבד של פתח, מתוך כ-3,000 אסירי הארגון בסך הכול - פחות משליש. אסירי חמאס בודדים הצטרפו אליה.
כניעה לדרישותיו של ברגותי כעת תחזק את מעמדו בכלא ולכאורה גם תעניק לו הכרה ישראלית. שוב ושוב נשמעים קולות על כך שברגותי אינו נהנה ממעמד חשוב במיוחד בתוך הכלא, ועם המספרים קשה להתווכח. קמה לו התנגדות נחרצת בקרב מנהיגי פתח בבתי הכלא, ובצמרת פתח, חברי הוועדה המרכזית עושים לא מעט כדי לפגוע בשביתת הרעב מבחוץ על מנת להחליש את מעמדו של ברגותי.
הצרה היא שעם כל הכבוד למעמדו של ברגותי בבתי הכלא, מה שמעניין אותו בסופו של דבר הוא מעמדו בציבור הפלסטיני כולו. הבחירה של ברגותי להוביל את שביתת הרעב נועדה לשפר עמדות לקראת היום שאחרי אבו מאזן, והוא מצליח בכך ובענק. כעת, עומדות בפני ישראל שתי אופציות, האחת רעה והאחרת רעה עוד יותר: לדבר עם ברגותי, ובכך לתת לו לגיטימציה ישראלית אך להוריד את נושא האסירים מסדר היום; או להמשיך בקו של "אסור להיכנע" ולהמשיך לצייר את ברגותי כקדוש מעונה, תוך הסתכנות במותם של אסירים פלסטינים אפילו במהלך ביקורו של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בשבוע הבא באזור.