ה"או"ם-שמום" האפריקני צפוי - אך הקהילה הבינלאומית לא הייתה מוכנה

בימים האחרונים הכריזו בזו אחר זו בורונדי, דרום אפריקה וגמביה על החלטתן למשוך את חתימתן על אמנת רומא, ובכך לפרוש למעשה מבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. מנהיגי המדינות, כמו גם מדינות אפריקניות נוספות שלא הסתירו את העובדה שהם משתעשעים גם הם ברעיון הפרישה, לא חסכו בביקורת על הגוף המשפטי האמון על העמדתם למשפט של אחראים לפשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה.

דרום אפריקה טענה כי אמנת רומא, השוללת חסינות של ראשי מדינות, "לא תואמת" לחוק המקומי – זאת, ברמיזה עבה למדי לעובדה שהרשויות בפרטוריה סירבו להסגיר את נשיא סודאן עומר אל-בשיר, המבוקש בגין פשעי מלחמה, בעת ביקורו האחרון במדינה. בורונדי, מצדה, ציינה כי בית הדין פועל באופן לא מידתי נגד גורמים אפריקנים. למרות מידה לא מבוטלת של אמת בקביעה הזו, החקירה שבה פתח בית הדין בעניינו של הנשיא פייר נקורונזיזה וחלקו באירועים האלימים בעקבות ביטול מערכת הבחירות האחרונה כנראה זירזה את ההחלטה לפרוש.

עוד בוואלה! NEWS:
אחרי דרום אפריקה: גמביה הודיעה על פרישה מבית הדין בהאג
דרום אפריקה הודיעה על פרישתה מבית הדין הבינלאומי בהאג
על רקע הפרת זכויות אדם: בורונדי אישרה פרישה מבית הדין בהאג

אולם ההתייחסות החריפה ביותר, ואולי גם המבדרת ביותר, הגיעה מכיוונו של שליט גמביה יחיא ג'אמה, שגם הוא, בדומה לנקורונזיזה ולנשיא הדרום אפריקני ג'ייקוב זומה, מחפש בשנים האחרונות לבסס את שלטונו הדיקטטורי באמצעים כאלה ואחרים. שר ההסברה של ג'אמה, שריף בוג'נג, הכריז בהודעה רשמית כי בית הדין שימש "להעמדה לדין של אפריקנים, ושל מנהיגיהם", תוך התעלמות מהמערב.

בוג'נג ציין באופן ספציפי את החלטת בית הדין בהאג שלא להעמיד לדין את ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר בגין חלקו בפשעי המלחמה שבוצעו לכאורה במלחמת עיראק. "יש ראשי מדינות מערביים רבים, לפחות 30, שביצעו פשעי מלחמה מחרידים נגד מדינות ריבוניות ונגד אזרחיהן מאז הקמת בית הדין, ואף לא אחד מהם הועמד לדין", הבהיר שר ההסברה, שכינה את האג "בית הדין הלבן הבינלאומי", במשחק מילים על ראשי התיבות של בית הדין באנגלית.

14 שנים לאחר הקמתו של בית הדין, הודעת הפרישה הדרום אפריקנית היא אולי המפתיעה ביותר, בהתחשב בחלקו של הנשיא לשעבר נלסון מנדלה במגעים להקמתו ובתדמיתה של המדינה במשך שנים רבות לאחר סיום שלטון האפרטהייד כאבירה אזורית, לכל הפחות, של זכויות אדם. גם ההודעה מגמביה מפתיעה למדי, בהתחשב בעובדה שהתובעת הכללית של בית הדין, פאטו בנסודה, כיהנה כשרת המשפטים במדינה. שתי ההתפתחויות האלה מעידות באופן ברור על התהליכים שעוברים על מדינות אפריקה, על מצבה השברירי של הדמוקרטיה במדינות היבשת ועל דרישתן למקום שווה בין שווים בזירה הבינלאומית.

נדמה כי הטיעונים של מתנגדי העזיבה בקהילה הבינלאומית, בשלוש המדינות שהכריזו על פרישה ובבית הדין עצמו מתחוורים לאור תהליכים משמעותיים יותר עבור מנהיגי אותן המדינות. בשלושתן ניתן לזהות נטייה רודנית הולכת וגוברת, שרואה בבית הדין סממן נוסף של התערבות מערבית פוסט-קולוניאליסטית בענייני המדינה, שהולכת יד ביד עם נסיונות לקבל השפעה נרחבת יותר על הזירה הפוליטית האפריקנית ותלות כלכלית הולכת ופוחתת במדינות המערב, שאת מקומן תפסה בשנים האחרונות סין.

זומה, נקורונזיזה וג'אמה מקווים להיתפס כאבירי השחרור האפריקני מעול הקולוניאליזם – מהלך שבייג'ינג רוצה להיראות כתומכת בו – אולם הם עושים זאת בראש ובראשונה כדי לזכות בתמיכה במגרש הביתי. ניסיון העבר מוכיח היטב כי מנהיגים אפריקנים כמו עומר אל-בשיר הסודאני או אוהורו קניאטה מקניה, מצליחים לחסות בצל הקהילה האפריקנית ולחמוק ממשפט בבית הדין, ובמקביל להציג את עצמם לתומכיהם כקדושים מעונים, שהמערב הלבן רק רוצה להפיל מכס השלטון.

לכל אלה מצטרפת מגמה מעניינת במיוחד של שינוי הכוחות הפוליטיים הפועלים במדינות היבשת, כחצי מאה לאחר היציאה לעצמאות, התרחקות מגופים בינלאומיים שנחשבים מערביים, כמו קרן המטבע הבינלאומית, וכריתת בריתות עם מדינות שנתפסות כרחוקות ככל הניתן מהמדינות הקולוניאליסטיות לשעבר או ארצות הברית, כליל הצדקנות והצביעות המערבית שנתפסת רק כגורם מעכב עבור השליטים האפריקנים – בצדק או שלא בצדק.

שלושת הנשיאים מבהירים כי המפה הפוליטית השתנתה וכי הם לא זקוקים עוד לטובות ממדינות המערב. הבלעדיות הכלכלית שממנה השתחררו בהדרגה מדינות אפריקה תורגמה למעשה לכוח דיפלומטי שהמנהיגים לא היססו לנפנף בו, ואף לזכות לשבחים, פומביים יותר או פחות, מעמיתיהם בחלק ממדינות אפריקה האחרות. לקראת כינוס האיחוד האפריקני בחודש ינואר הקרוב, כנראה שהנושא יתפוס חלק נכבד מהדיונים, ולא מן הנמנע כי גמביה לא תהיה האחרונה להכריז על פרישתה מאמנת רומא.

גורמים רבים בקהילה הבינלאומית ובמדינות עצמן, בכללם משפטנים מוכרים, יצאו נגד ההחלטה לפרוש מבית הדין, בטענה כי ללא מנגנון אפריקני יעיל להתמודדות עם מקרים של רצח עם, אלימות פוליטית ופשעים נגד האנושות, הדלת להפרות חמורות ולשלילת זכויות אדם תישאר פרוצה לחלוטין. התובע הכללי לשעבר בהאג, לואיס מורניו אוקמפו, אף האשים את מנהיגי המדינות שפרשו במתן "יד חופשית למדינות היבשת לבצע רצח עם". לדבריו, "העולם הולך אחורה. כאוס מגיע. רצח עם בבורונדי ומלחמה אפריקני חדשה הם רק עניין של זמן".

לקריאות ההרגעה מכיוון בית הדין הצטרפה גם ממשלת בוצוואנה, שהבהירה השבוע בהודעה רשמית את מחויבותה למוסד, וכמובן גם בדרום אפריקה עצמה נשמעה ביקורת חריפה על הצעד, בעיקר מצד גורמי אופוזיציה. העיתון המקומי "דיילי מווריק", למשל, כינה את הפרישה "הצטרפות לכוחות הרשע". הדיפלומט הסנגלי סידיקי קאבה, נשיא אסיפת המדינות החברות בבית הדין הבינלאומי, הפציר במדינות היבשת "להיאבק יחד במניעת משפט צדק והבאת האחראים לדין", והביע חשש כי מדינות אפריקניות נוספות ילכו בעקבות שלוש החלוצות.

"בסופו של דבר, האדם הפשוט בגמביה, נמיביה, דרום אפריקה ומדינות נוספות ששונאות את בית הדין הבינלאומי שיסבול", טען גולש קנייתי בתגובה לסקר אינטרנטי של העיתון "דיילי ניישן", שהתייחס גם לקולות בנמיביה הדרומית המבקרים את פעילות בית הדין. גולש נוסף הציע כי לא אפריקה נמצאת על הכוונת של בית הדין, אלא "הגורמים המושחתים". גולש אחר טען כי "עם איך שהם מדברים על זה, נשמע כאילו הם מתכננים לעשות משהו ממש רע בקרוב". גם הרשתות החברתיות לא הצליחו להכריע בין טענות המנהיגים לאפליה ממוסדת לבין אלה הטוענים כי המנהיגים פשוט מנצלים את הטיעונים האלה על מנת להתחמק מעונש בעצמם.

"Africa Check", מכון מחקר ששם לו למטרה לבדוק עובדות שנשמעות בכלי התקשורת במדינות היבשת או מפי פוליטיקאים, ציין ב-2003, כשנה לאחר הקמת בית הדין, אוגנדה הייתה המדינה האפריקנית הראשונה שהזמינה אליה את התביעה על מנת לחקור את פעילותו של "צבא ההתגדות של האל" (LRA), ובהמשך גם ממשלות הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה המרכז אפריקנית ומאלי דרשו מהאג לפתוח בחקירה בשטחן. חקירות נוספות, בקניה וחוף השנהב, נעשו בהסכמת הממשלה.

רק בסודאן ובלוב, החקירות נפתחו בהוראת מועצת הביטחון של האו"ם – כלומר רוסיה וסין, שנוהגות לחסום יוזמות רבות נגד מנהיגי המדינות המתפתחות, לא הטילו על ההחלטה וטו, כפי שאולי היה ניתן לצפות. יתרה מכך, מרבית החקירות הנוכחיות שבהן מטפל בית הדין נוגעות למקרים מחוץ לתחום היבשת – בשטחים הפלסטיניים, בהונדורס, באוקראינה, בעיראק, באפגניסטן, בקולומביה ובגיאורגיה.

סמאר אל-בולושי, דוקטורנטית באוניברסיטת ייל המתמחה בצדק בינלאומי וחוקרת זכויות אדם בקניה ובמדינות קרן אפריקה, העלתה במאמר שפורסם באתר "Africa Is a Country" כמה נקודות בנוגע לפעילות בית הדין, שאולי מצדיקות ביקורת נגד האג – לא רק בשל ההיטפלות שלו למנהיגים האפריקנים, לטענת חלקם, אלא בשל אופן פעילותו בכללי.

אל-בולושי יצאה נגד המונופול, להגדרתה, של בית הדין על הטיפול בקורבנות ומניעת הישנות המקרים. היא טוענת, בצדק, כי בית הדין וזרועותיו השונות שאמונות על סיוע לקורבנות אותם פשעים שעולים למשפט, אינם בהכרח נמצאים בקשר ישיר עם ארגונים בשטח, ולא מצליחים להציע את הסיוע ההולם ביותר – ולעתים אף לא קרוב לכך. מעבר לכך, בית הדין בהאג, בדומה לגופים משפטיים רבים, מתקשה להגיב בזמן אמת לאירועים ברחבי העולם.

בעוד אנחנו שומעים על הפרות חמורות של זכויות אדם באזורים רבים בעולם שהיריעה קצרה מלהכיל את כולם, הביקורת על בית הדין כגוף הבינלאומי האמון על הבאת האחראים לצדק נשמעת רלוונטית מתמיד. מנהיגי דרום אפריקה, גמביה ובורונדי, גם אם הם עושים זאת ממניעים לא כשרים בעליל, חושפים את מה שנותר מערוותה של הקהילה הבינלאומית וחוסר יכולתה למנוע פשעים נגד האנושות.

העולם מתייחס בזהירות רבה לטיעונים של אותם מנהיגים, מתוך ידיעה שיש אמת בדבריהם – גם אם לא בפעילות בית הדין, אז בתחומים רבים מדינות המערב לא חוסכות במאמצים, במודע או שלא במודע, על מנת למנוע ממדינות אפריקה לצאת לדרך עצמאית, כלכלית או פוליטית. בכל מקרה, תגובת בית הדין, גם במקרים המועטים שהסתיימו במשפט, מגיעה מאוחר מדי, מטילה את האחריות על כמה גורמים בודדים, כושלת בסיוע לקורבנות ולשורדים – ומתקשה להפליא להתמודד עם גורמים שאינם חלק מאמנת רומא, בהם גם מדינות רבות שהצליחו "לקבל פטור" לא רשמי מהקהילה הבינלאומית, כולל ישראל.