פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מצ'צ'ניה ועד סוריה: "הצאר" פוטין קובע סדר עולמי חדש

      הרפתקאותיו הצבאיות של נשיא רוסיה הסתיימו תמיד באותה תוצאה - ידו על העליונה, חרף מחיר של בידוד בינלאומי. פוטין לא מפסיק להמם את העולם בתעוזה שלו - גם אם הדבר יעלה לו בכיסאו

      מצ'צ'ניה ועד סוריה: "הצאר" פוטין קובע סדר עולמי חדש

      (פוטין: "נמשיך לספק סיוע לשלטון אסד")

      בשבוע שעבר החלה רוסיה במערכה אווירית בסוריה, שנועדה, לדבריה, לפגוע בארגוני הטרור במדינה הנלחמים נגד שלטונו "הלגיטימי" של הנשיא בשאר אסד. זאת הפעם הראשונה מאז תום המלחמה הקרה שבה רוסיה מעורבת צבאית בסכסוך שמתנהל מעבר לגבולותיה. הפעם האחרונה הייתה ב-1979, אז פלשו כוחות סובייטיים לאפגניסטן כדי למנוע מהמשטר הפרו-מרקסיסטי ששלט שם לקרוס, ושהו במדינה במשך כעשר שנים.

      על אף המשאבים הרבים שהשקיעה ברית המועצות היא לא הצליחה למחוץ את לוחמת הגרילה של ארגוני המורדים האיסלאמיים, שקיבלו כלי נשק וסיוע מארצות הברית ומדינות מוסלמיות רבות. אחרי כ-15 אלף חיילים הרוגים ועוד רבבות של פצועים, ועל רקע עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב, החלה מוסקבה בנסיגה הדרגתית, שבדיעבד בישרה גם על שקיעתה של האימפריה הסובייטית.

      הנשיא הנוכחי ולדימיר פוטין הבהיר שבשלב זה אין בכוונתו לשלוח כוחות קרקעיים שיילחמו לצד משטרו של בשאר אסד, אך להצהרות מסוג זה יש נטייה להשתנות ככל שמטרות המלחמה אינן מתממשות. ואולם, גם אם פוטין יחליט על מהלך קרקעי בעתיד, הוא יכול להתבסס על כך שבניגוד לכישלון הצורב באפגניסטן והמפלה שספג קודמו בוריס ילצין, הרפתקאותיו הצבאיות הסתיימו כשידו הייתה על העליונה - גם במחיר של בידוד בינלאומי ושימוש בכוח חסר פרופורציות.

      לקריאה נוספת:
      על רקע המתיחות בין המדינות: מטוס רוסי נכנס לשמי טורקיה
      רוסיה לארה"ב: "ממליצים שלא תתקפו היכן שאנו פועלים בסוריה"
      פוטין בתום פגישה עם אובמה: לא שולל שיתוף פעולה במאבק בדאעש

      נשיא רוסיה ולדימיר פוטין עם שר ההגנה סרגיי שויגו. נובמבר 2013 (AP)
      פוטין (צילום: אי-פי)

      טבילת האש הראשונה של פוטין בשדה הקרב הייתה ב-1999, כשהיה ראש ממשלה בפעם הראשונה עם סיום תפקידו כראש שירות הביטחון הפדרלי (FSB). באוגוסט אותה שנה פלשו בדלנים מוסלמים מרפובליקת צ'צ'ניה לרפובליקת דאגסטן הסמוכה במטרה לסייע למורדים המקומיים להתנתק מהשלטון המרכזי במוסקבה. צ'צ'ניה הייתה באותה תקופה עצמאית הלכה למעשה, לאחר שהנחילה לרוסיה תבוסה מחפירה במלחמה בין הצדדים בשנים 1994-1996. בניצוחו של פוטין, כוחות הביטחון הרוסיים הדפו בתוך חמישה שבועות את המתקפה, שהיוותה את העילה לפתיחת מלחמת צ'צ'ניה השנייה.

      ארבעה חודשים לאחר מכן התפטר ילצין מתפקידו ופוטין קיבל לידיו את תפקיד הנשיא באופן זמני. המנהיג החדש החליט להשיב בכוח הזרוע את היוקרה שאבדה למדינה, שלמרות צבאה העצום לא הצליחה תחת שרביטו של ילצין להתגבר על כמה אלפי לוחמים. רבים מאלה שלחמו בשורות הצ'צ'נים היו מוסלמים מרחבי העולם, בוגרי מלחמת אפגניסטן שבה רכשו את ניסיונם בלוחמת גרילה נגד רוסיה. בניגוד לקודמו, הנשיא החדש מחץ את הממשל הבדלני במחוז שבצפון הקווקז והשיב אותו לחיקה של הפדרציה אחרי פחות מחצי שנה.

      למרות שבחלוף השנים נמשכו ניסיונותיהם של הבדלנים לתקוף ולהתיש את כוחות הביטחון בצ'צ'ניה, ההכרעה הפוליטית הייתה ניצחת. בחודש מאי בשנת 2000 חזרה מוסקבה לשלוט באופן ישיר במחוז ושמו של פוטין יצא בעקבות זאת למרחוק כמי ששיקם את כבודה של ארצו. עם זאת, הדבר עלה לו במחיר של הרג רב והרס עצום - אלפי לוחמים נהרגו בשורות הצדדיים לצד עשרות אלפי אזרחים, שרבים מהם "הועלמו" במהלך הלחימה, ובירת המחוז גרוזני נחרבה עד היסוד במצור שהוטל עליה למשך חודשיים. האו"ם אף הגדיר אותה לאחר המלחמה כ"עיר ההרוסה ביותר בעולם".

      בניין הרוס בגרוזני שבצ'צ'ניה, 2005 (AP)
      "העיר ההרוסה ביותר בעולם". בניין מט ליפול בגרוזני, 2004 (צילום: אי-פי)

      אחרי שנאלץ לסדר את הכאוס בתוך שטחי רוסיה, בשנים הבאות ראה פוטין כיצד משטרי הבובות ברפובליקות הסובייטיות לשעבר קורסים בזה אחר זה. זאת בזמן שארצות הברית מנהלת שתי מלחמות במזרח התיכון וחודרת לאזורים שהיו בעבר תחת הגמוניה רוסית. ראשונה הייתה גיאורגיה ב-2003 - אז הופל הנשיא אדוארד שוורדנדזה ב"מהפכת הוורדים", אחרי שמפגינים רבים הסתערו על הפרלמנט בעקבות תוצאות הבחירות שהוטו לטובת מי שהיה שר החוץ של ברית המועצות. במקום הפוליטיקאי הוותיק עלה לשלטון מיכאיל סאקשווילי, שעוד יטעם מנחת זרועו של פוטין כעבור כמה שנים.

      מפגיני אופוזיציה מול הפרלמנט בטביליסי שבגיאורגיה, 2003 (AP)
      מפגינים מסתערים על בניין הפרלמנט בטביליסי שבגיאורגיה ב-2003 (צילום: אי-פי)

      אוקראינה הייתה הבאה בתור למרוד במוסקבה. בדומה לגיאורגיה, הזעם הציבורי פרץ בה לאחר הבחירות לנשיאות בנובמבר 2004, שאופיינו בשחיתות ובהפחדת בוחרים. האזרחים דרשו לבטל את התוצאות שלפיהן גבר המועמד הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' על מנהיג האופוזיציה ויקטור יושצ'נקו, שדרש להתקרב למערב ולהתרחק מהשכנה ממזרח. שורת הפגנות המוניות שנמשכו כחודש הביאו לביטול תוצאות הבחירות והתקיים סיבוב חדש שבו ניצחו יושצ'נקו ו"המהפכה הכתומה".

      בזמן שפוטין השקיף על האירועים מהצד ונמנע מהתערבות ישירה, איבדה רוסיה מדינה נוספת עם המהומות שפקדו את קירגיזסטן בתחילת 2005. תושבי המדינה המרכז-אסייתית מאסו בשלטונו של הנשיא אסקר אקייב ורצו בהסתלקותו עם היוודע תוצאות הבחירות לפרלמנט. במשך חודש אירעו התנגשויות אלימות בין המפגינים לכוחות הביטחון, עד שהנשיא נמלט מהמדינה, הגיע לרוסיה והודיע כי הוא מוותר על השלטון.

      הנקמה של פוטין בגיאורגיה

      שורת המהפכות העממיות הללו, שמקורן היה ברצון להשתחרר מהשפעתה של רוסיה, הותירו חותם עמוק אצל פוטין, שחשש מכך שיום אחד הן יגיעו גם לארצו. מחאה דומה התלקחה בבלארוס ב-2006, אך בניגוד לקודמותיה היא לא הבשילה לכדי מהפך שלטוני והדיקטטור אלכסנדר לוקשנקו ממשיך מאז לשלוט ביד רמה במדינה. השיא הגיע כעבור יותר משנתיים, עם הנקמה של פוטין בגיאורגיה.

      כאשר עיניי העולם היו נשואות לתחילת המשחקים האולימפיים בבייג'ינג, פלשה רוסיה לשכנתה מדרום, שהחלה במבצע צבאי להשתלטות על המחוזות הבדלניים אבחזיה ודרום אוסטיה הגובלים בשטחה. באותה תקופה פוטין שוב היה ראש הממשלה בשל המגבלה בחוקה על יותר משתי כהונות רצופות, אבל לכולם היה ברור שהוא זה המושך בחוטים. מוסקבה טענה כי היא יצאה להגנת המיעוט הרוסי בשני המחוזות הללו, אך תקפה גם את עיר הבירה ואזורים נוספים המרוחקים ממוקדי הקרבות.

      כעבור חמישה ימים התרצה פוטין מהמכה שהנחית על גיאורגיה והנשיא ועושה דברו, דימיטרי מדבדב, הכריז על סיום הלחימה. היחסים בין המדינות נותרו מאז מתוחים ורוסיה הייתה למדינה היחידה בעולם שהכירה בעצמאותם של שני המחוזות הבדלניים, שרבים רואים בהם כמי שסופחו בפועל לשטחה.

      חיילים גיאורגים בתכנית האמריקנית נגד טרור בטביליסי, 2003 (AP)
      חיילים גיאורגים בתכנית אמריקנית נגד טרור בטביליסי, 2004 (צילום: אי-פי)

      התירוץ להגנה על המיעוט הרוסי החי מחוץ לגבולות המדינה שימש בשנה שעברה את פוטין, ששוב חובש את כובע הנשיא, לפעול גם באוקראינה. ידידו ינוקוביץ' הצליח בסופו של דבר להיכנס לארמון הנשיאות בקייב, אך החלטתו שלא לחתום על הסכם לשיתוף פעולה עם האיחוד האירופי הוציאה מחדש את השד מהבקבוק.

      חייל אוקראיני עומד על טנק בחצי האי קרים, מרץ 2014 (רויטרס)
      חייל אוקראיני על טנק בחצי האי קרים, בשנה שעברה (צילום: רויטרס)

      בתחילת 2014 הפכה בירת אוקראינה לזירת קרבות בין כוחות הביטחון לבין ההמון שחשק באפשרויות שהחבירה לאיחוד מעניקה. בפברואר אשתקד הסתלק ינוקוביץ' מהמדינה והותיר אותה בידי המתנגדים להשפעת הקרמלין, אך הפעם פוטין לא אפשר לכך לעבור ללא שפיכות דמים.

      המסר המאיים למזרח אירופה

      בהחלטה שמעיבה עד היום על היחסים בין מוסקבה למערב, סיפחה רוסיה את חצי האי קרים לשטחה אחרי שכוחותיה שטפו את האזור. צבא אוקראינה הניף דגל לבן ולא ניסה להתעמת עם אויב שהוא אינו יכול להשתוות לו, אך פוטין לא הסתפק בכך. באפריל אשתקד השתלטו גורמים הנתמכים בידי מוסקבה על המחוזות לוהנסק ודונייצק, שם מתגוררים דוברי רוסית רבים. קייב סירבה לוותר ללא קרב ופתחה במבצע צבאי להחזרת השליטה בשני המחוזות, שבינתיים חומשו על ידי פוטין. על אף שרוסיה ממשיכה גם היום להכחיש זאת, אלפים מכוחותיה סייעו לבדלנים להדוף את צבא אוקראינה ואף איימו לנגוס בטריטוריה נוספת.

      לעת עת שורר שקט מתוח במזרח אוקראינה, חודשים אחרי שהסכם מינסק נחתם והופר פעמים רבות. אמנם אוקראינה הרשמית אינה סרה יותר למרותה של רוסיה, אולם היא שילמה על כך מחיר כבד שהעביר מסר חד למדינות נוספות באזור, שחולמות על היחלצות מחיבוק הדוב הרוסי.