חוק ישראל היום: כשליברמן וטיבי התאחדו נגד נתניהו וגלאון

לא ברור מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, התייצבו שר החוץ ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן וחבר הכנסת אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל) בעד אותו החוק. גם לא ברור מתי בהיסטוריה המודרנית התנגדו יו"ר מרצ זהבה גלאון וח"כ משה פייגלין (הליכוד) לאותו החוק. אתמול שני צירופי המקרים הללו התרחשו בו זמנית, בהצבעה על חוק ישראל היום.

מזמן לא נראה חוק עמוס כל כך באינטרסים סותרים. הון, שלטון ועיתון. רצון להתחנף למוציאים לאור של שני העיתונים הגדולים בישראל מצד אחד, ורצון להתריס כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו מנגד, כולם התערבבו להם בדיון אחד, שלא היה דבר בינו ובין "הגנה על העיתונות הכתובה בישראל". זה חוק ציני במקרה הטוב, ומסוכן במקרה הרע. אם כבל חושב שהמיליונים ששלדון אדלסון שופך על החינמון שלו הם תרומה אסורה, שיתכבד ויפנה למבקר המדינה.

סיעת יחיד - טורים קודמים:
"מר ביטחון"? תם עידן השקט של נתניהו
נתניהו מתכנן את קבורתם הפוליטית של לבני ולפיד
המשבר הבא שמאיים על הקואליציה כבר בפתח

החוק הזה, יותר ממה שהוא מלמד על מי שאוהב את ידיעות אחרונות או מי ששונא את ישראל היום, יכול ללמד כמה שותפיו של נתניהו קרובים לשבור את הכלים מולו. לא פחות מ-25 חברים בקואליציה שלו הרימו יד בעד החוק שנועד לפגוע בעיתון המזוהה עמו, יותר ממספרם של כל המתנגדים יחד, בהם שבעה שרים. נתניהו זעם וסינן "בושה לכנסת", אבל יכול לפחות להתנחם בכך שחבריו מהבית היהודי, נפתלי בנט ואיילת שקד, שתמכו בקידום החוק (שקד הייתה בין היוזמות), החליטו להיעדר, ושבעה חברים מהסיעה הצביעו נגד.

שרת המשפטים ציפי לבני לא ראתה את זה בא. רבע שעה לפני ישיבת הממשלה ביום ראשון השבוע היא עוד ניסתה לתווך בין השר הפורש, עמיר פרץ, ובין נתניהו. "אם תתנצל, הוא יסכים לסלוח", היא אמרה לחבר מפלגתה. "בשום אופן לא, זה בכלל לא הכיוון. אני עכשיו נכנס להגיד לו בדיוק מה אני חושב עליו", השיב פרץ.

פרץ מעריך כי הממשלה הזו נכנסה לאווירת סוף קורס, וזו הזדמנות מצוינת להיות הראשון שעושה אקזיט על רקע אידיאולוגי, ועוד לבד. עכשיו, לא משנה מה לבני תעשה - היא תיתפס כנגררת. כשממשלת נתניהו תסיים את ימיה, בין אם זה יהיה בעוד חודשיים או בין אם בעוד שנתיים, ייזכר פרץ כזה שלא נדבק לכיסא - בניגוד ללבני ולפיד שמלאים בביקורת על התנהלות הממשלה בתחום המדיני וממשיכים לשבת בה. פרץ עצמו נשמע חדור רוח קרב. הוא מתכוון לעבוד כח"כ מורד במשרה מלאה. לארגן הפגנות נגד נתניהו, לשכנע את כל מי שהוא רק יכול, בתוך הכנסת ומחוצה לה, שנתניהו הוא הבעיה ולא הפתרון, ושאם המרכז–שמאל יתאחד, ניתן יהיה להחליף אותו.

מי שהייתה הראשונה לברך את השר המתפטר הייתה, למרבה התדהמה, דווקא הצ'ילבה מספר אחת, ח"כ שלי יחימוביץ' (העבודה), שפרסמה הודעה פומבית שבה ביקשה לחזק את ידיו. הוא כל כך התרגש מהמחווה, עד שסימס לה הודעת תודה. ככל הידוע, זו הייתה האינטראקציה הראשונה בין השניים מאז שנת 2012 (!). אבל זה לא נעצר שם. יממה לאחר מכן כבר הקרח נשבר והסכר נפרץ, והשניים ניהלו סמול-טוק פומבי במליאת הכנסת. גם בשיחות סגורות נשמע פרץ מפויס כשנשאל על בת טיפוחיו בעבר ושנואת נפשו בהווה. האם אווירת הסחבקייה הזו אמורה להוביל לשילוב ידיים פוליטי לקראת חזרה של פרץ והדחה של יצחק הרצוג מראשות העבודה? עוד מוקדם לענות על השאלה הזו, אבל מה שבטוח, זה שהם נהנו לראות את בוז'י מתבונן בהם ומזיע.

כעת, נשארת פתוחה שאלת השר שיחליף את פרץ. לכאורה, לסיעת התנועה מגיעים על פי ההסכם הקואליציוני שני שרים. אלא שבבית היהודי מתנגדים נחרצות למנות שר מסיעתה של לבני. לדברי גורמים בבית היהודי, לא יעלה על הדעת שלסיעה של בנט יהיו שלושה שרים על 12 מנדטים, ולסיעה של לבני יהיו שני שרים כאשר אחרי פרישת פרץ למעשה רק חמישה ח"כים מחויבים לתמוך בהחלטות הממשלה. לבני הבהירה כי גם אם יתהפך העולם, היא תעמוד על הזכות למנות שר נוסף מטעמה.

אתמול התכנסה בלשכת ראש הממשלה ישיבה בהשתתפות יו"ר הקואליציה זאב אלקין (הליכוד), מנהל לשכת ראש הממשלה ארי הרו, והיועץ הפוליטי של בנט, שלום שלמה. הצדדים לא הגיעו להסכמות. אז את מי תמנה לבני לשר? גורם המעורה בפרטים מספר על תכנית מעניינת. לבני תסכים למנות לשר את מי שיסכים להתפטר מהכנסת, ולפנות את מקומו ברשות המחוקקת לבא בתור, יואל חסון - שהוא מקורב של לבני. במקרה כזה, תבטיח לעצמה שרת המשפטים סיעה ממושמעת למקרה שהיא תרצה לפרוש מהממשלה. בנוסף, הח"כ שיתפטר מהכנסת ויתמנה לשר צפוי להידבק טוב-טוב לכיסא, ולא לעשות לה את המוות עם בקשות פרישה כל שני וחמישי. אגב, מי שציפה כי עמרם מצנע יחבור לפרץ ויחד השניים יתפלגו מהתנועה צפוי להתבדות. בישיבת הסיעה השבוע, במקום לברך הוא דווקא ביקר את פרץ, והגדיר את הצעד שלו "לא קולגיאלי".

אז מה הסיבה שבגללה נזכרו יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, יו"ר הקואליציה אלקין, יו"ר ועדת הכנסת יריב לוין (הליכוד), ושר החוץ ליברמן, להילחם בעד בית החולים הפרטי אסותא, נגד מיסוי תיירות המרפא ונגד רפורמת שרת הבריאות יעל גרמן לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית?

הסיבות לכך חלוקות. נימוק אחד, אותו מעלים בכירים בקואליציה, הוא נימוק טכני, שנשמע חלש למדי, לפיו המאבק הוא לא נגד עצם הרפורמה, אלא נגד הכללתה בחוק ההסדרים. הטיעון הזה לא נשמע משכנע במיוחד לאור חוקי ההסדרים המפלצתיים שהועברו בממשלת נתניהו הקודמת תחת שר האוצר יובל שטייניץ, מבלי שיו"ר הקואליציה אלקין הפעיל את כל כובד משקלו נגד. אתמול אף הודיע אדלשטיין כי ימנע את העלאת חוק מע"מ אפס במליאה עד שהנושא לא יפוצל מחוק ההסדרים. על פניו, יש כאן שימוש פוליטי בכוח הממלכתי של אדלשטיין כדי להפעיל לחץ על שר האוצר יאיר לפיד.

טיעון מעט חזק יותר הוא הטיעון הפוליטי. אשדוד נחשבת לעיר הגדולה בארץ של יוצאי חבר העמים. פוליטיקאים כמו ליברמן, אלקין ואדלשטיין צריכים להיאבק למען הציבור שלהם, מחשש שאימוץ הרפורמה יביא לביטול ההסכם מול אסותא ולכך שלאשדוד לא יהיה בית חולים, מסביר גורם המעורה בפרטים. עבור אלקין, לוין ואדלשטיין גם מדובר בצורך להיבחר מחדש בפריימריז. גורם בקואליציה מספר כי אלקין אמר בשיחה סגורה: "אני לא יכול לתת לזה לעבור, בקרוב יש אצלנו פריימריז".

יו"ר הקואליציה מכחיש בתוקף. במקביל, פורסם ב"דה מרקר" כי החוט המקשר הוא הלוביסט בוריס קרסני המייצג את אסותא ומקורב לליברמן. ועדיין, הסיבה האמתית בגללה נלחמים בכירי הקואליציה בעד בית חולים פרטי היא תעלומה.

איך זה יסתיים? אם מסתכלים על היסטוריית העימותים בין לפיד והליכוד, ניתן לשים לב לתופעה מעניינת: בכל פעם שנתניהו ולפיד התעמתו, שר האוצר יצא כשידו על העליונה. גם בנושא הגירעון, גם בנושא מע"מ אפס, וכשהולכים אחורה בזמן אז גם בכך שהוא כפה עליו קואליציה ללא חרדים. הפעם היחידה שלפיד הפסיד הייתה בקרב על ראשות ועדת החוץ והביטחון, כאשר מהצד השני ניצבו הצמד אלקין ולוין. אלה בדיוק השניים שהתייצבו מולו הפעם.

ואם כבר הזכרנו את אלקין, נציין רק שביום ראשון הקרוב הוא מתכוון להעלות לוועדת השרים לענייני חקיקה את חוק הלאום. שרת המשפטים לבני אמנם מנסה לתאם נוסח מוסכם לחוק בין כל סיעות הקואליציה, אבל אלקין מרגיש שהיא מורחת את הזמן ומתכוון לדרוש עליו הצבעה. בין הסעיפים של החוק: עיגון בחוק יסוד של מדרג בין הזהות היהודית והדמוקרטית של המדינה, קביעת חוק השבות כחוק יסוד, וכן מתן מעמד של חוק יסוד לעברית כשפה רשמית במדינה בעוד הערבית תעוגן כ"בעלת מעמד מיוחד". בקיצור, עוד שבוע של התנגשויות קואליציוניות בדרך להתפרקות נמצא בפתח.

ביום שני השבוע אישרה הכנסת את תקציב המדינה בקריאה ראשונה. להצבעה קדם דיון שבו נימקו סיעות האופוזיציה את התנגדותן. גם יו"ר ש"ס, אריה דרעי, עלה לנמק את התנגדותו, אבל בניגוד לתקנון, לא נכח אף שר במליאה. "אני לא מוכן לדבר ככה", אמר דרעי וירד מן הדוכן. "אני מרוקאי. בכל זאת, גם לכבוד יש משמעות".

לפניות לכתב עמרי נחמיאס: omri_n@walla.net.il