פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רומני מלקק את הפצעים ואובמה לוטש עיניים לקונגרס

      הרפובליקני ממשיך למעוד ולהתרסק. אם הסחף יימשך, הדמוקרטים עשוים לשמור על כוחם בסנאט, ואולי גם להשתלט על בית הנבחרים. ראשית, אובמה צריך לדאוג שעשרות צירים ילכו הביתה

      מיט רומני יצא מהשבוע הזה חבול. תחילה, היה זה הניסיון הכושל להציק לאובמה בעניין הטיפול בהפגנות האנטי-אמריקניות בעולם הערבי, ואחר כך הייתה גם קלטת שדלפה מסעודת תורמים, שם דיבר על 47% מהאמריקנים, שאינם משלמים מס הכנסה, רואים עצמם כקורבנות, ורוצים עזרה מהמדינה במקום לדאוג לעצמם. כעת המועמד הרפובליקני מלקק את הפצעים, ומנסה להתאושש ולהמשיך במירוץ. זה ודאי לא יהיה קל, שהרי הוא פיגר במדינות המפתח עוד לפני האירועים האחרונים. הסקרים האחרונים מראים שאובמה מגדיל את הפער גם בספירה הארצית וגם בכל מדינות המפתח, אבל המאבק עדיין לא קרוב לסיומו, והרבה עוד יקרה עד 6 בנובמבר.

      בחירות בארה"ב 2012 - סיקור מלא בוואלה! חדשות

      מיט רומני נואם בפני בני הקהילה ההיספנית בלוס אנג'לס. קליפורניה, 17 בספטמבר 2012 (GettyImages)
      מיט רומני, השבוע בלוס אנג'לס (צילום: GettyImages)

      עבור הרפובליקנים, ובעיקר עבור אלה מהמנגנון המפלגתי, המירוץ לנשיאות הוא רק חלק מהתמונה. ברור שכולם היו רוצים לחזות במיט רומני מושבע לנשיא ומחזיר עטרה ליושנה, אבל גם אם זה לא יקרה, הקרב על הקונגרס לא פחות חשוב. בשנתיים האחרונות הוכיחו הרפובליקנים שגם אם האיש שיושב בבית הלבן אינו משלהם, הרי שהשליטה בקונגרס, וגם אם מדובר בשליטה באחד משני הבתים בלבד, יכולה לעשות את ההבדל. תשאלו את ברק אובמה. הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, בהנהגתו של היו"ר ג'ון ביינר ושל מנהיג הרוב אריק קנטור, הצליח לא רק למרר לאובמה את החיים, אלא למעשה לשתק כל יוזמת חקיקה משמעותית. אובמה רצה תוכנית תעסוקה נרחבת, והקונגרס בלם. הנשיא ביקש להקל על ילדי מהגרים מחוסרי-ניירת, והקונגרס הצביע נגד. וכמובן - רגע השיא של הקיץ שעבר, כאשר בית הנבחרים הרפובליקני מנע מהממשל במשך שבועות להגדיל את תקרת החוב, והביא להורדת דירוג האשראי של ארצות הברית.

      נשיא ארה"ב, ברק אובמה, נואם בפני הקונגרס. ספטמבר 2011 (GettyImages , Chip Somodevilla)
      הנשיא ברק אובמה נואם בפני שרים וחברי קונגרס בשנה שעברה (צילום: GettyImages)

      כיום הקונגרס מחולק. בבית הנבחרים השליטה נמצאת בידי הרפובליקנים, עם רוב משמעותי של כ-50 חברי קונגרס. בסנאט, לעומת זאת, שומרים הדמוקרטים על רוב קטן של 53 מתוך מאה סנאטורים, ושני עצמאים נוספים נחשבים לתומכים בדמוקרטים. ב-2008, כאשר נכנס אובמה לבית הלבן, התמונה היתה ורודה בהרבה. הדמוקרטים שלטו בבית הנבחרים, ואילו בסנאט הם נהנו מרוב מיוחד של 60 חברים, שהבטיח להם חסינות מפני תרגילי ההשהיה של המיעוט. הנשיא אמנם ניצל את ההזדמנות כדי להעביר את רפורמת הבריאות ההיסטורית שלו, אבל מאותו הרגע, המצב רק החמיר. תחילה אבד הרוב המיוחד בסנאט, ואחר כך, במפולת של בחירות הביניים ב-2010, אבד הרוב בבית הנבחרים, ובגדול. אל הבית נכנסו עשרות מחוקקים רפובליקנים צעירים, אידיאליסטים ומקורבים לתנועת מסיבת התה. הם לא באו לשחק לפי החוקים של הגווארדיה הוותיקה, אלא לעשות צרות לנשיא, ולהבטיח שהממשלה תפסיק להוציא כספים, כמעט בכל מחיר.

      ג'ון ביינר, חבר המפלגה הרפובליקנית ויו"ר בית הנבחרים של ארצות הברית. יוני 2012 (GettyImages , Chip Somodevilla)
      יו"ר בית הנבחרים בקונגרס, ג'ון ביינר. אויב מר של אובמה (צילום: GettyImages)

      כעת, שנתיים אחרי המהפך, התמונה מעורבת. בית הנבחרים הרפובליקני הצליח במשימתו, וגרם לאובמה להיות נשיא כמעט-משותק, לפחות בכל הנוגע לחקיקה; אבל לסרבנות שהפגינו המחוקקים יש גם מחיר. סקרים מראים שהציבור איבד אמון בקונגרס. רוב גדול בקרב האמריקנים סבור כי בקונגרס הפוליטיקה קודמת לטובת המדינה, וכי המחוקקים אינם ממלאים תפקיד חיובי. כאשר נשאלים האמריקנים מי אשם בכך, האצבע מופנית כלפי הרפובליקנים. אבל האם הרגשות האלה ישחקו תפקיד בנובמבר, כאשר 435 חברי בית הנבחרים עומדים לבחירה מחדש, ועמם גם שליש מהסנאטורים?

      לגמרי לא בטוח. הבחירות לבית הנבחרים הן, במידה רבה, עניין מקומי. כל ציר מייצג אזור בחירה קטן יחסית, של פחות ממיליון תושבים, ואם ידאג להם, הם ישלחו אותו בחזרה לוושינגטון לשנתיים נוספות. אך יש גם חשיבות למגמות כלל-ארציות. כאשר המדינה נסחפת לכיוון אחד, כפי שקרה לטובת הדמוקרטים ב-2008, או לטובת הרפובליקנים ב-2010, זה משפיע גם על המועמדים המקומיים.

      אמריקאים מצביעים לבחירות אמצע הקדנציה (GettyImages , Eric Thayer)
      קלפי הצבעה בבחירות לקונגרס ב-2010 (צילום: GettyImages)

      הדמוקרטים מקווים שההתפכחות של היריבים מהצירים הקיצוניים, המזוהים עם תנועת "מסיבת התה", תעזור להם לזכות מחדש בכמה מושבים בבית הנבחרים, אבל רק האופטימיים שבהם מדברים על כיבוש הרוב. השנה, כפי שקורה מדי עשר שנים, שורטטו מחדש רבים מאזורי הבחירה בעקבות מדגם האוכלוסין, ורוב השינויים היו לרעת הדמוקרטים. המשמעות היא שדמוקרטים רבים נדחקו החוצה מאזורים בטוחים, ואחרים ייאלצו להתמודד מול חברים ממפלגתם, כמו במקרה של שני המחוקקים היהודים הווארד ברמן ובראד שרמן בקליפורניה, שאזורי הבחירה שלהם אוחדו, וכעת הם נלחמים בשיניים זה בזה. ב-6 בנובמבר, אחד מהם ייאלץ ללכת הביתה.

      בסנאט, הדמוקרטים נלחמים על הרוב. פרישות של כמה סנאטורים דמוקרטים (וגם של עצמאי אחד, ג'ו ליברמן) מעמידות את המפלגה במצב מסוכן. אם יפסידו נציגיהם במדינת מסצ'וסטס (בכיסא הסנאט שבו החזיק בעבר טד קנדי) ובנוואדה, למשל, הרוב עלול לעבור לידי הרפובליקנים.

      ג'וזף קנדי השלישי, נכדו של רוברט קנדי, שמתמודד במסצ'וסטס על מושב בבית הנבחרים. 6 בספטמבר 2012 (AP)
      הדמוקרט ג'ו (ג'וזף) קנדי ה-3, שמתמודד למושב בבית הנבחרים מטעם מדינת מסצ'וסטס (צילום: AP)

      אם יצליחו הדמוקרטים לעשות את הבלתי אפשרי, ולזכות בשילוש הקדוש - עוד ארבע שנים בבית לבן, שמירה על הרוב בסנאט וחזרה לשלטון בבית נבחרים - יהיה בכוחם לעשות כמעט הכל. החל ברפורמת ההגירה והאנרגיה לתוכניות כלכליות מרחיקות לכת, וכלה במינוי שופטים בכירים כאוות רצונם. לעומת זאת, אם אובמה יזכה אבל הקונגרס יישאר בשליטה רפובליקנית (גם אם בחלקו), צפויות לו עוד ארבע שנים של מאבק.

      נשיא של כהונה שנייה אמנם משוחרר מהרבה שיקולים פוליטיים, ונכון שבאמריקה, בסופו של דבר, האיש שיושב בבית הלבן הוא זה שקובע מדיניות; אבל הרפובליקנים בקונגרס הוכיחו שגם הנשיא החזק בעולם לא יכול להתעלם מהם, ולכן אם מישהו בבית הלבן מפנטז על הגדלת המס לעשירים, או הרחבה של השירותים הממשלתיים, הוא יצטרך לדאוג תחילה שעשרות רפובליקנים יאבדו את כיסאם. זו כבר משימה לא פשוטה, אפילו עבור ברק אובמה.

      לקריאה נוספת
      אן רומני מפצירה בעיתונאים: "תפסיקו לתקוף את בעלי"
      רומני חשף חלק מדו"חות המס שלו: שילם 14% ב-2011
      בעודו מידרדר בסקרים, רומני מנסה לחזר אחרי השחורים