שבוע של טלטלה: הפרויקט האירופי יורד לטמיון?

התהפוכות בצרפת וביוון חותמות שנתיים בהן נפלו 12 ממשלות ביבשת השקועה במשבר החוב. יותר ויותר, מזכיר המצב את שנות ה-30 – ואז זה לא נגמר טוב. למה זה קרה, ולאן ממשיכים?

אמיר שילה

משהו באירופה יצטרך להשתנות בקרוב. זהו המשפט החוזר שוב ושוב בדברי הפרשנים, לנוכח ציון הדרך המשמעותי שסומן השבוע בשבר הכלכלי הקשה שחווה היבשת, המתקשה להתרומם ממשבר החובות הסוחף מדינה אחד מדינה, כחלק מגלי ההדף הגלובליים של משבר הסאב-פריים וקריסת הבנקים בארצות הברית לפני ארבע שנים. בשנתיים האחרונות בלבד הספיק המשבר להפיל 12 ממשלות באירופה, כשהמצטרפות הטריות הן הולנד, שם התפרקה הקואליציה בחודש שעבר והוכרזו בחירות, והשבוע – תוצאות הבחירות בצרפת וביוון.

קשה לסמן כיוון ברור בגל המטלטל הזה. באירלנד, בסלובניה, בספרד וכעת ביוון, העניש הציבור את ממשלות השמאל. לעומת זאת, בפורטוגל, ברומניה, בפינלנד, בדנמרק, בסלובקיה, באיטליה וכעת בהולנד ובצרפת – הודח הימין מהשלטון. התחושה היא שמי שאחז במושכות כשהמשבר פרץ – נאלץ לשלם את המחיר. כמו בתנועת "אוקיופיי" שכבשה את הכיכרות ביבשת בשנה האחרונה (ובדומה למחאה החברתית בישראל), קשה להניח את האצבע על דרישות ברורות של המפגינים – או המצביעים: הם רק יודעים שהם אינם מוכנים להשלים עוד עם המצב הקיים, של פערים עצומים בין "המקושרים", האליטות הפוליטיות והכלכליות והבנקים (שזוכים לחבילות חילוץ נדיבות), לבין עשרות מיליוני האזרחים שמשלמים יותר (מיסים) ומקבלים פחות, ורבים מהם מתקשים למצוא עבודה, לנוכח האבטלה השוברת שיא אחרי שיא (ביוון ובספרד למשל, כבר עבר שיעור האבטלה בקרב צעירים עד גיל 30 את רף ה-50%).

עוד בוואלה! NEWS

פרסום לפי מיקום: עסקים קטנים יזכו לפרסום מותאם לצופים

בשיתוף בנק הפועלים
לכתבה המלאה
מה הם רוצים? מפגינים נגד הצנע, החודש במדריד בירת ספרד, שם מגיע שיעור האבטלה בקרב הצעירים לחצי (צילום: AP)

ובכל זאת, למרות שמדובר במשבר שאותותיו ניכרים כבר זמן רב, שתי נקודות הציון המרכזיות שנרשמו השבוע הגבירו מאוד את הבהילות שבצורך למצוא פיתרון: ביוון, לצד הסנסציה שבכניסת מפלגת "השחר המוזהב" הניאו-נאצית לפרלמנט, התפוררה המערכת הפוליטית לגורמים, ולא נראה שמי מהמפלגות תצליח להקים קואליציה יציבה שתקבל עליה את גזירות הריסון התקציבי שמכתיבה בריסל – וכך, לראשונה מאז יצא לדרך ב-1999, מסתמנת מועמדת ברורה לנשור מגוש מטבע האירו, לו שותפות 17 מתוך 27 חברות האיחוד; בצרפת, שב נשיא סוציאליסט לארמון האליזה לראשונה זה 17 שנים, והוא מציב אתגר משמעותי לשותפות הגרמנית-צרפתית ("מרקוזי", מרקל-סרקוזי), שהובילה את האיחוד בבטחה בשנים האחרונות במסלול כלכלי ימני-שמרני של צנע וקיצוצים.

לשתי אלה נוספו גם הבחירות המקומיות השבוע באיטליה (המנוהלת כרגע על ידי ממשלת טכנוקרטים), שם ספגה מפלגת השלטון לשעבר של סילביו ברלוסקוני מהלומות כואבות, והבחירות האזוריות בגרמניה, שם נמשך השבוע הכרסום בכוחה של מפלגת השלטון של הקנצלרית אנגלה מרקל במדינה שלישית ברציפות, שלזוויג-הולשטיין – כשבמקביל, הולכת וקונה מפלגת "הפיראטים", הנישאת על מצע אקלקטי, אחיזה בציבור ובמוסדות השלטון המקומיים.

"מרקל והולנד יהיו חייבים למצוא מכנה משותף"

"אירופה נמצאת כעת בצומת דרכים קיומי", קובע שמעון שטיין, לשעבר שגריר ישראל בגרמניה וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), העוקב אחר התהפוכות ביבשת בדאגה לא מבוטלת. "השורה התחתונה של כל השינויים הללו היא מחאה", הוא אומר בראיון טלפוני לוואלה! חדשות מהמבורג, שם הוא שוהה לרגל כנס אקדמי בנושא העימות בין ישראל לאירן. "בשנים האחרונות, שום ממשלה אירופית שהתמודדה בבחירות לא ניצחה. בכל מקום שהמשבר קיים, התחושה היא שהמערכת הפוליטית לא מצליחה למצוא מענה לבעיות".

"איחוד אירופי שלא מצליח להתמודד עם הגרעונות ולייצר צמיחה, ששיעור האבטלה בו גבוה, לא יוכל בסופו של דבר להמשיך להתקדם", הוא מוסיף. אבל הפתרונות שהולכים וקונים אחיזה בציבור האירופי, הם לדבריו מדאיגים עוד יותר מהמצב הנוכחי: "אנחנו רואים שילוב של לאומנות ופופוליזם. בין אם מדובר בשמאל קיצוני או בימין קיצוני, קמים פוליטיקאים שמנסים להציע פתרון אחר, שונה מהמדיניות הממוסדת של בריסל, אך הפיתרון הזה לא באמת נמצא בהישג יד. לכך מצטרפת גם 'הבעיה המוסלמית' ושנאת הזרים הגוברת ברחבי היבשת, תוך ניסיון לתלות את תחלואיה הכלכליים במהגרים. כל אלו הם בדיוק הגורמים שבסופו של דבר הביאו, לאחר המשבר הכלכלי של שנות ה-30, לפרוץ מלחמת העולם השנייה".

"שילוב של לאומנות ופופוליזם". מארין לה פן חוגגת הישג חסר תקדים בבחירת לנשיאות צרפת, השבוע (צילום: רויטרס)

יהא אשר יהא הכיוון בו יילך מעתה האיחוד האירופי, רבות תלוי בשיתוף הפעולה שיתגבש בין שתי המדינות המהוות את עמוד השדרה שלו מאז הקמתו: גרמניה וצרפת. אלא שעם עלייתו של פרנסואה הולנד לשלטון, שתי המדינות הללו מציעות כרגע מסלולים מנוגדים. גרמניה בראשותה של מרקל ממשיכה לדבוק בהכתבת מדיניות של צנע וריסון בהוצאות (גירעון תקציבי שאינו עולה על 3% ויחס חוב לתוצר לאומי שאינו עולה על 60%), לצד רפורמות התייעלות מבניות. זו השיטה שנחלה הצלחה מסחררת בגרמניה עצמה לפני עשור, אז הצליח הקנצלר גרהרד שרדר להוציא את המדינה ממיתון ולהביאה למצב בו היא מצויה כיום – העוגן הכלכלי של אירופה. לעומת זאת, צרפת של הולנד – אם ידבוק בהבטחותיו ממערכת הבחירות – מתעתדת "לשבור" לכיוון של הגדלת ההוצאות הממשלתיות ומתן תמריצים לכלכלה תוך העלאת מיסים, במטרה לייצר צמיחה, אף במחיר של אינפלציה מסוימת.

האם שתי המדינות יצליחו למצוא דרך משותפת? הן מפריז והן מברלין כבר נשמעו השבוע קולות של נכונות להתפשר על דברים מסוימים. רבות תלוי על הכף בבחירות ל"אסיפה הלאומית", הפרלמנט של צרפת, בחודש הבא – שאחריהן יתברר אם הולנד ייהנה משלטון ללא מצרים של השמאל (שכרגע נמצא במיעוט בפרלמנט), או ייאלץ לשתף פעולה עם הימין ואף למנות ראש ממשלה מהצד השני של המפה הפוליטית (כמו בימי הנשיא שיראק וראש הממשלה ז'וספן), ולכופף כמה מעקרונותיו למען שלום בית.

כבר הביעה נכונות להתפשר עם הולנד. מרקל עם סרקוזי (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

שטיין סבור כי למרקל והולנד פשוט אין ברירה – הם יהיו חייבים למצוא את נקודת האיזון: "הולנד יצטרך כנראה לרדת לקרקע המציאות אחרי הבחירות לאסיפה הלאומית, וגם מרקל תצטרך להתגמש – ואז אפשר לצפות להבנה צרפתית-גרמנית", הוא מעריך. "את תחילתה של ההבנה הזו אפשר כבר לראות בדברים שאמרה השבוע הקנצלרית – שהבהירה כי לא תפתח את החבילה הפיסקלית, אבל תסכים במקביל גם לחבילת צמיחה".

הוא פוסל על הסף אפשרות שהולנד ינסה לגבש קואליציית-שמאל אירופית נגד מרקל, בשל מרכזיותה של גרמניה באיחוד, שלא יוכל להתקדם בלעדיה. "צריך לזכור בהקשר זה שגם בין מרקל לסרקוזי לא שררה ידידות מהרגע הראשון", הוא מוסיף, "אבל בסוף הם הגיעו להבנות, על בסיס ההכרה המשותפת בכך שאם שתי המדינות הללו ייכנסו למסלול של עימות – זה יעמיק מאוד את המשבר בו נמצא האיחוד. הם פשוט חייבים למצוא מכנה משותף – אחרת, הפרויקט האירופי כולו יירד לטמיון".

"עוגה חצי אפויה"

בהנחה שהצמד מרקל-הולנד יצליח לצאת לדרך משותפת, האתגר הראשון, והמיידי, עמו יצטרכו להתמודד, הוא המצב הכאוטי ביוון, שם מציבים גורמים קיצוניים משני עברי המפה הפוליטית איום של ממש על המשטר במדינה – שפעם, לפני יותר מ-2000 שנה, הייתה מולדת הדמוקרטיה. "יוון מציבה לאיחוד בעיה לא פשוטה", אומר שטיין. "אמנם עדיין לא הגענו למצב של אנרכיה, והמשטר שם בשלב זה עדיין דמוקרטי, אך הבעיה שם לא תיפתר בזמן הקרוב. זו מדינה שלמעשה לא הייתה צריכה מלכתחילה להיכנס לגוש האירו. מנהיגיה פשוט רימו את האיחוד לגבי מצבה הפיננסי, ומרגע שהתקבלה, וקיבלה הלוואות בריבית נמוכה שלא תאמה את מצבה – התברר שאין לה שום יכולות ייצור עצמאיות. כמו מכור לסמים, היא המשיכה לשאוב עוד ועוד כסף, כי אפשר, וכך המשיך להתגלגל כדור השלג עד למצב של פשיטת רגל. יוון היא 'האדם החולה' שיצטרך סולידריות עוד תקופה ארוכה".

"עדיין לא אנרכיה". תומכי "השחר המוזהב" חוגגים את כניסת המפלגה הניאו-נאצית לפרלמנט, השבוע באתונה (צילום: רויטרס)

רבות תלוי, לפיכך, בממשלה שתקום בסופו של דבר באתונה, ואילו צעדים תהיה מוכנה ממשלה זו לנקוט כדי לצמצם את החוב הלאומי הבלתי נתפש, למעלה מ-280 מיליארד אירו. "האיחוד הולך ומאבד את סבלנותו", מסביר שטיין, "בייחוד לשמאל הרדיקלי. בחשבון הסופי, יכול מאוד להיות שיוון תצטרך בקרוב לעזוב את גוש האירו, עם כל הבעיות הפוליטיות שנלוות לכך. אבל לא תהיה ברירה – כי אני לא מניח שמישהו יהיה מוכן להמשיך לתת כסף לממשלה אנטי-אירופאית במובהק, שלא תעמוד בהתחייבויות הממשלה הקודמת".

אם יוון תיזרק החוצה מגוש האירו, מה יהיו ההשלכות? לדברי שטיין, המשמעות היא קודם כל בעצם הכישלון: "זו תהיה הפעם ראשונה שזה קורה. איזה אמירה זה לגבי הסולידריות בתוך האיחוד? מה זה אומר לגבי התוחלת של המשך תהליך האינטגרציה? אבל מעבר לכך, יש גם השלכות קונקרטיות בתחום הפיננסי: 280 מיליארד אירו עדיין מושקעים שם, וזה כסף של בנקים מהאיחוד".

אחת האפשרויות שהועלו השבוע, לנוכח הבידוד הגובר של גרמניה בתוך האיחוד (בעלת הברית העיקרית שנותרה לה במחנה השמרני היא בריטניה – שאינה חברה בגוש האירו), היא שבסופו של דבר יהיו אלו דווקא הגרמנים שירימו ידיים ויפרשו מהמטבע המשותף. אולם שטיין פוסל אפשרות זו על הסף: "זה פשוט לא נמצא בקלפים. גרמניה בסופו של דבר היא אחת המדינות שהפיקו תועלת גדולה מאוד מהאיחוד ומהאירו, והיא תהיה האחרונה לעזוב אותו. זה יכול לקרות אולי רק אם הגל הפופוליסטי ישטוף גם אותה, אבל בינתיים שתי המפלגות הגדולות בגרמניה עדיין יציבות, כך שזה לא ריאלי לפי שעה".

אז איפה בעצם הייתה הטעות? איך הגיעה אירופה למצב כזה? לשטיין אין ספק בדבר: "הטעות הגדולה הייתה שאפו את העוגה רק בחלקה. אתה לא יכול ללכת לאיחוד מטבע ללא איחוד פיסקלי ומוניטרי מלא, כשבריסל מכתיבה את התקציב. אבל אמנת מאסטריכט ב-1992 הייתה חלקית בלבד. השאירו למדינות שליטה על התקציב, ונתנו להן עצמאות פיסקלית. אם אתה הולך לאיחוד מוניטרי, אתה חייב לסיים את המלאכה באיחוד פוליטי. כשזה הלך טוב לא התווכחו, אבל עכשיו העסק מתחיל לצלוע. זה מה שקורה כשרוצים לאכול עוגה חצי אפויה. האירו הוא תינוק שנולד עם מום".

משהו באירופה יהיה חייב להשתנות – בכך אין ספק. מה זה יהיה? החודשים הקרובים יהיו קריטיים בקביעת התשובה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully