אוהב חיות ואדם (בסדר הזה), ספורטאי כושל בעבר ואוהד כורסא מצטיין בהווה. הדוג סיטר המושלם לכלב שלכם והעורך המושלם לרומן שאתם עוד לא יודעים שתכתבו. עמית סלונים משמש כמבקר התרבות של וואלה, ובזמנו הפנוי מגדל שתי ילדות וכלב.
תוקף את קמפיין MeToo ("מבחינתם, לואי סי-קיי היה צריך לקבל כיסא חשמלי"), חושף את הצד הרך ("כשאני צופה בעצמי לפני שנים, אני רואה אדם מפוחד") ומתנער מרוג'ר ווטרס ("שיזדיין"): רגע לפני שהוא מופיע בישראל, הקומיקאי הענק ביל בר יורה לכל כיוון. ריאיון ללא מעצורים
בהנחה שהוא יודע לעשות חשבון פשוט, הרמטכ"ל לשעבר ידע שהוא הפסיד את הבחירות כבר עם פרסום המדגמים. ובכל זאת, הוא התעקש לטעון שהוא ניצח את נתניהו. דווקא אז, כשהוא שיקר ביודעין, הוא סוף סוף נראה כמו מנהיג אמיתי. כנראה התרגלנו שהמנהיגים שלנו משקרים לנו בפרצוף
במופע החדש שלו מציג ליאור שליין ליגה אחרת של תחכום ושנינות מול הקומיקאים המקומיים - ובעיקר יש לו אומץ להתמודד עם סוגיות שרוב הבדרנים הישראלים יחשיבו לטאבו, ומציג דעות שאיכשהו, בשנת 2019, עדיין נחשבות קונטרוברסליות
"טוסקה", שתחגוג בקרוב 120 שנה לבכורה שלה, עלתה בהפקה חדשה בתל אביב, עם התפאורה והתלבושות המקוריות. עם אנשי שררה מושחתים, שוטרים חרמנים ונשים מנוצלות מינית שנאלצות להקריב את גופן ואת חייהן - התחושה הייתה שישראל של 2019 מתמזגת בקלות לתוך איטליה של המאה ה-19
דווקא בערב שידורים שהתחיל באורן חזן עושה הומאז' למייקל ג'קסון והטרלה של מפלגת הפיראטים, הצליחו גנץ וחבריו לבלוט לרעה עם תשדירי בחירות פתטיים ומנותקים. בליכוד מטנפים, כחלון נראה מיואש ומרצ גייסה פרזנטור מפתיע. רק פייגלין היה חסר לנו בשביל הג'וינט שאחרי
דווקא התחקיר המדוקדק בסרט "אולסי" של HOT8 רק מדגיש עד כמה הוא לא כזאת דמות מרגשת באמת, וספק אם ראויה בכלל לסרט דוקומנטרי באורך מלא. אוהדי מכבי תל אביב יתרפקו על מה שקורה מסביב, הניצחונות והאימפריה, אבל עבור כל היתר הסרט פשוט מפוספס
לרוב "הלכלוך" מהנה לצפייה, הרי כיף לראות אנשים מסניפים נמלים ומקיאים על חשפניות, אבל בסופו של דבר הסרט מרגיש כמו פספוס. בין התנהגות דוחה אחת לאחרת, היה ראוי להתייחס גם למוזיקה של מוטלי קרו. אחרת התוצאה נראית כמו פארודיה לא מוצלחת על "ספיינל טאפ"
אמש (רביעי) בהיכל התרבות בתל אביב, אלפי ישראלים הצטמררו מכוחה של המוזיקה השורשית של המקהלה המפורסמת בעולם, שהשתקמה מתוך ההריסות אחרי ש-64 מחבריה הקודמים, כמעט כולה, מצאו את מותם בטרגדיה איומה
יונית לוי ותמר איש שלום שאלו את כל השאלות הנכונות, וקיבלו את התשובות הצפויות שנוסחו בקפידה מראש. למזלנו, הייתה גם מראיינת שלישית - דוריה למפל (כאן 11) שהראתה את ההבדל בין ריאיון טוב לריאיון מצוין: היא סירבה לקבל קלישאות כתשובות ולא עשתה הנחות לבני גנץ
האם לורד דייסון צריך לפחד? דייסון המציאה את קטגוריית השואבי אבק האלחוטיים וזכתה לפופולריות רבה. אלא שעם הפופולריות, באו גם הסינים שרצו להצטרף לחגיגה ונראה שהם עושים זאת בהצלחה רבה. עמית סלונים בילה עם השואב אבק ג'ימי וחזר עם מסקנות
כבר ידענו על מעלליהם, אבל תנועת "MeToo" שינתה את יחסי הכוחות בין כוכבי העל האלימים לקורבנות שלהם. יותר מזה - היא הכריחה את הציבור להביט עמוק אל תוך הצחנה המוסרית של האלילים שלהם, כפי שעושות כעת "לעזוב את נוורלנד" על מייקל ג'קסון ו"לשרוד את אר. קלי"
הקהל ידע ש"האורקסטרה של ELO" זה לא הדבר האמיתי, ובכל זאת הוא התמסר באופן מוחלט ללהקה על הבמה - שסיפקה לה את המוזיקה שהיא הבטיחה לנגן, לא יותר ולא פחות. הקול של ג'ף לין לא היה שם, וגם אף אחד מההרכב המקורי, אבל לקהל הישראלי זה הספיק בשביל לחבק את הנוסטלגיה
התפאורה של מהדורת "הליכוד TV" נראתה כשל אולפן חדשות אמיתי והשאלות של אלירז שדה הוגשו בצורה "רצינית" - מה שגרם להצגה הזאת רק להיראות עוד יותר פתטית. ניתן לדמיין אפילו את שמעון ריקלין זע בחוסר נוחות מה"ריאיון" המגוחך. פייק ריאיון, פייק מראיין, פייק מרואיין
ב-2017 הפך ה"אסון" של פסטיבל פייר לבדיחת רשת, כי אין דבר יותר מצחיק מעשירים שמתבכיינים ברשתות החברתיות על כך שהחופשה הנוצצת שלהם באי יוקרתי נהרסה. אלא שהסרט "המקרה המוזר והשערורייתי של פסטיבל Fyre" (נטפליקס) הופך את הקומדיה האנושית הזאת לטרגדיה שלמה
על הבמה בהאנגר 11 עמד אתמול אדם מוכשר - אבל לא קוראים לו דודו פארוק, אלא אורי קומאי - הבחור שמאחורי הדמות שהפכה לתופעה ויראלית. הדבר הכי טוב שקומאי יכול לעשות לדמות שלו, היא להוציא אותה לגמלאות מכיוון שהיא עלולה להפוך לאבן שתטביע את הכישרון שלו
ג'רמי פיבן, שהופיע אתמול עם מופע הסטנד אפ שלו בת"א, יכול היה לנצל את הבמה המחודשת שניתנה לו כדי לערוך חשבון נפש ולהתמודד עם תלונות שבע הנשים נגדו. במקום זאת הוא התעלם מהסיבה שהביאה לקיום המופע. חבל. זו הייתה יכולה להיות תשובה גברית אמיצה ל"נאנט" של גטסבי
אסף אמדורסקי אמנם בורך בהרבה כשרונות מוזיקליים, אבל את הבריטון הנדיר של אביו הוא לא יכול לשחזר. מעטים יכולים. ובכל זאת, כשהוא חולק את הבמה עם ישראל גוריון, "הדוד הרזה" שחגג 83 חורפים בתחילת החודש, הקסם הישן איכשהו מצליח להתעורר מחדש
תחקיר "המקור" הציג את האתר שבו אתם גולשים כרגע עם המכנסיים למטה. גם אם התחקיר לא חידש יותר מדי, הוא היווה תזכורת לא נעימה להשפעה העצומה שיש לפוליטיקאים על העיתונות המקומית, זאת שאמורה להיות עצמאית. אלא שזה סיפור הרבה יותר גדול
המוות של "הביטל החמישי", הריבים הבלתי פוסקים בין חברי הלהקה, המיתוס הגזעני והמיזוגני בנוגע ליוקו אונו והאכזבה מהגורו: האלבום "The Beatles" אצר בו כל כך הרבה ממה שהביטלס היו ב-1968 וממה שהיו מאז ומעולם. במלאת לו חמישים שנה, הסיפור המדהים מאחוריו
מופע המחווה ללאונרד כהן עם רונה קינן, איתי פרל, קובי מידן והרכב של נגני הפילהרמונית הצליח לספק נועזות לצד נאמנות למקור. רגעי השיא נרשמו כשרונה קינן ביצעה באופן מופלא את "הללויה", וכשהמנחה קובי מידן שר את "סיפורו של יצחק"
50 שנה אחרי שהמציא מחדש את המוזיקה הישראלית, דני סנדרסון עדיין רלוונטי. הלהיטים הגדולים נשארו בחוץ, ובמקומם הגיעו כמה פנינים נדירות שהפכו את ההופעה האקוסטית שלו בפסטיבל הפסנתר לקסם טהור. וגם: ערן צור ואורית שחף הוציאו אצבע משולשת מטאפורית למירי רגב
אביתר בנאי הפשיט אתמול בהופעתו בפסטיבל הפסנתר את עצמו מכל הכלים ונותר לסירוגין עם גיטרה או עם פסנתר - אבל מי שנותר עירום היה הקהל המהופנט והמוקסם. בכך הוא הצליח להזכיר שלעיתים פחות הוא יותר. חבל רק שהשילוב עם אהוד בנאי מעט התפספס
וידאו-ארט מהפנט, עיבודים יפהפיים, שירים אדירים ורגעים בלתי נשכחים (חוה אלברשטיין ורמי פורטיס שרים יחד!): פסטיבל הפסנתר ה-20 לא יכול היה לקוות למופע פתיחה מרשים יותר מהמופע של שלומי שבן. הבעיה היא שהוא גם מציב רף כמעט בלתי אפשרי למופעים שיגיעו אחריו
מתנער מקריאות ה-BDS לא להופיע פה ("שאחרים גם את טורקיה? הרי יש שם רודן"), מסביר מהו סוד המשיכה שלו אלינו ("לאנשים יש מוצא שונה") ושולח עקיצה לטראמפ ("עוד ניפול מהצוק"): רגע לפני הופעותיו בישראל, תפסנו את מנהיג להקת ג'טרו טאל, איאן אנדרסון, לריאיון מיוחד
בחירת השירים הייתה יכולה להיות טובה יותר, אפשר היה לעבוד על ההרמוניה ואפילו "סוף עונת התפוזים" נקטע באמצע - ובכל זאת, ברגעים הקטנים בהם שני הנפילים החליטו לא לוותר לעצמם - ניצוצות של יופי התפוצצו במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. ביקורת הופעה
אחרי שכבר ראינו אותו בוגד באנשים הקרובים אליו, מדרדר בחורה צעירה עד לאבדון וכמעט שוכב עם קטינה - העונה החמישית של "בוג'ק הורסמן" מפנה את הזרקור אל המעריצים ושואלת: למה לעזאזל אתם אוהבים את בוג'ק? הדרך לתשובה היא תזכורת שמדובר בסדרה הטובה בטלוויזיה
יום לפני ההכרזה של סמסונג, חברת מייזו הסינית הכריזה על המייזו 16, מכשיר הדגל החדש שמציע קורא טביעות אצבע מתחת למסך. ההכרזה של המייזו 16 פלוס מגיעה חודשים בודדים אחרי ההכרזה של החברה על המייזו 15
במהלך הקריאה בספרה החדש של ליהיא לפיד, "להיות אמא של חייל", קשה להאמין שאישה חזקה ומשכילה כמוה כותבת שטויות שכאלה. זו בוודאי אלגוריה מחוכמת למדינה המייצרת חיילים מן הרחם. אלא שמהר מאוד ניכר שהספר נכתב ברצינות תהומית
איך קרה שהאישה שהצליחה להקסים מיליוני ילדים ברחבי העולם במהלך עשרות שנים, הייתה כל כך אכזרית כלפי הבן שלה? לא תמצאו את התשובות לשאלות האלה בספר הקלאסי שלה, שיצא עכשיו בתרגום חדש, אבל כן תמצאו את הקסם האהוב ואמיתות שלא בדיוק דיברו עליהן כשהספר יצא
ההופעה של אוזי היא הדבר הלא מושלם הכי מרגש שהגיע לישראל מזה שנים. אמש בלייב פארק בחולות ראשון לציון הוא הזכיר למי ששכח למה הוא הפך לאחד האייקונים הכי גדולים של עולם הרוק עם הופעה לפנתיאון. אם המוזיקה שלו מהגיהינום, למה שנרצה ללכת לגן עדן בכלל?
