לקראת הבחירות, קיבל לאחרונה בנימין נתניהו סקר עומק ענק. זו הפרקטיקה הקבועה שלו, לפני תחילת קמפיין. נתניהו, האיש שהמציא את ההתמכרות לסקרים, הוא מנתח נתונים מיומן. יודע על אילו מספרים להסתכל ובאילו שאלות להתמקד. הסקר הכיל המון שאלות עומק ושאלות המשך מפורטות, פילח את המתלבטים והקיף מדגם גדול מהרגיל.
מה שביבי ראה שם, זה מה שרוב הישראלים רואים בסקרים המתפרסמים בערוצי המיינסטרים (ערוץ 12, "מעריב", כאן 11 וכו'). כלומר, לא מה שמומו פילבר מראה. בלשונו של אביגדור ליברמן, "שום דבר טוב לא מאיים עליו". מצבו האמיתי של נתניהו נכון לעכשיו קריטי, אך יציב. אלא שבמקרה הזה, היציבות אינה יתרון. היא חיסרון. אם היא תישמר, הוא יפסיד. כרגע, לא נראית מגמת שבירת תקרת הזכוכית של הקואליציה והחזרת 12 עד 14 מנדטים אבודים הביתה. הגוש נע סביב 50, מקסימום 52 מנדטים. גם העובדה שכל החזיתות תקועות, לא מבשרת טובות. עם זה אי אפשר ללכת למכולת, וגם לא לנשיא.
וזה לא הכל. כי נכון לעכשיו, ובהנחה שלא יקרו ניסים ונפלאות, אין זכר ל"ניצחון מוחלט" כלשהו באף אחת מהגזרות. איראן שוב משגרת עלינו טילים בליסטיים, חיזבאללה רחוק מכניעה ופגיעתו רעה, צה"ל מאבד לוחמים כל שבוע בדרום לבנון, ובעזה עסקים כרגיל: חמאס מתאושש, מתעצם, בונה את כוחו מחדש ובמקום להיקבר קבורת חמור הוא נקבר תחת הר ענק של מזומנים שישראל מרעיפה עליו בדמות 800 משאיות ביום. הניצחון המוחלט היחיד שהשיג נתניהו הוא העובדה הבלתי נתפסת שהבחירות יתקיימו במועדן. אלא שזה לא ניצחון על אויבי המדינה. זה ניצחון על המדינה.
לא נותרו לו הרבה שפנים בשרוול. היחסים עם דונלד טראמפ הולכים ומתדרדרים. סיכום מנהלים של דברי טראמפ על נתניהו מהימים האחרונים, ייראה ככה: "הוא יעשה כל מה שאני ארצה שיעשה, בלעדיי היית בכלא, אני קובע, לא נתניהו. ביבי, אתה צריך להיזהר, תהיה לבד ממש בקרוב. אם אני אומר לנתניהו לעשות משהו, הוא עושה אותו". כדי לסתום את הגולל הגיע סגנו של טראמפ, ג'יי. די. ואנס, ואמר ש"אנחנו נחתום על הסכם עם איראן בין שישראל תאהב אותו ובין שלא".
מצד שני, לפחות בינתיים ההסכם שוואנס מדבר עליו רחוק מאוד. ואצל טראמפ אי אפשר לדעת שום דבר אף פעם. הכל הפיך. כולל תחייה מחודשת, רנסנס מאוחר כלשהו, של הרומן עם נתניהו, אבל גם להפך. טראמפ, שמתחיל להפנים שנתניהו עשה עליו סיבוב, יכול להשליך את נתניהו אל מתחת לגלגלי האוטובוס בלי להניד עפעף. למרבה הצער, השלכה כזו תכלול גם אותנו. זה עוד לא ממש קרה, אבל זה כבר לא מופרך. מי שיתאמץ, יוכל אולי לשמוע ברקע קול של אוטובוס מתקרב.
מה בכל זאת יכול נתניהו לעשות? לבטל את הפריימריז ולארגן לעצמו "רשימת חלומות". הוא יודע שאם יהיו פריימריז, זו תהיה "רשימת חלומות זוועה". טלי גוטליב, אותו פיגוע צעקני מתגלגל, פופולרית מאוד בקרב המתפקדים, הרבה פחות בעיני הציבור. גם לטרלול יש גבול. ויש עוד רשימה ארוכה. במקביל, הוא יכול, בייאושו, להבטיח לערבים, למחרת הבחירות, שאיתמר בן גביר לא יהיה השר לביטחון לאומי ולהגיע איתם להסכמה מי יקבל את התפקיד, כולל עשרות מיליארדים להדברת משפחות הפשע הערביות ופיתוח המגזר. כל זאת תמורת הימנעותם בהשבעת ממשלת המיעוט שלו.
כן, לנתניהו זה מותר. ממשלת מיעוט, ממשלה עם הערבים בפנים, בתמיכת הערבים מבחוץ, מה שתגידו. אם ייווצר הצורך בזה, הבייס יקפוץ לדום מתוח, השופרות יתקעו שברים, ינון מגל ייפול, שוב, עם דמעות בעיניים, על צווארו של מנסור עבאס, והכל יחזור לקדמותו, כמו מחזור המים הרעילים בטבע.
עם שפנים כאלה לא מנצחים בבחירות. נתניהו נאבק עכשיו בכל כוחו על כך שהבחירות יתקיימו במועדן. הוא הלך לדיל רקוב במיוחד עם החרדים, שעולה לנו מיליארדים ומפרק את מה שנשאר מערכי המדינה, רק כדי לקבל עוד חודש. זאת אף שהחודש המדובר הוא אוקטובר, שיהיה כולו אזכרה אחת גדולה לנרצחי והרוגי האסון הנורא שנתניהו המיט על המדינה. בימים רגילים, נתניהו היה מוכן להקדים את הבחירות בחודשים ארוכים ובלבד שלא יתקיימו באוקטובר. הוא יודע שבחירות באוקטובר משולות להתאבדות.
הוא מבין את המשמעות של זה. ועדיין, הוא חותר לאוקטובר בכל כוחו ועל הדרך ממשיך להתעלל בציונות עם "חוק יסוד לימוד תורה", לבזוז את הקופה עם חוק המעונות, לירוק בפרצופם של הלוחמים והמילואימניקים ולקדם על גבם את המשתמטים. את כל זה הוא עושה כדי לכרות לעצמו קבר אלקטורלי באוקטובר ולהרוויח כמה שבועות. זה לא הגיוני. זה לא נתניהו.
לרוץ או לפרוש?
לכן, השאלה היא אם נתניהו מנסה לייצר לעצמו כמה שיותר זמן לחשבון נפש ושיקולים של הרגע האחרון. עד שהנשיא טראמפ בעצמו אמר את זה, היה מדובר בספקולציות. אני כתבתי את זה ואמרתי את זה לפני שבועות ארוכים, אבל כאפשרות רחוקה, קלושה מאוד. טראמפ טרף את הקלפים השבוע כשאמר שהוא לא בטוח שביבי ירוץ פעם נוספת. ברגע שזה יצא מפיו, את הנעשה אין להשיב.
בליכוד הזדרזו להכחיש את כוונתו של נתניהו לא להתמודד בבחירות הקרובות, אבל דירוג האמינות של הליכוד היום נושק, מלמטה, לאמינותה של "עדנה קרנבל". עדיף שהיו שולחים את ברדוגו להכחיש, כפי שהכחיש ("דיברתי עם אנשים שהיו על השיחה") שהתקיימה שיחת הצעקות ההיא בין נתניהו לטראמפ.
דונלד טראמפ הוא אדם שאומר כל מה שעולה על דעתו. אין בלמים, אין איזונים, אין מעצורים. משהו נדלק במוח, או בבטן, ויוצא מיד דרך הפה. יש לזה חסרונות, כמובן, אבל יש לזה בעיקר יתרונות. אין סודות. מהבחינה הזו, הוא משול לילד בן 5, שמספר בבוקר בגן הילדים כל מה ששמע בלילה מחדר השינה של ההורים.
טראמפ לא יכול להמציא ספקולציה כזו. אם אמר אותה, סימן ששמע אותה ממישהו. זה יכול להיות מאחד מעוזריו הקרובים, וזה יכול להיות גם בסקירת מודיעין. כפי שנתניהו יודע יותר טוב מכולנו - האמריקאים מאזינים כאן לכל מילה. סוכנות ההאזנות האמריקאית הלאומית (NSA), המקבילה של 8200, מעסיקה 80 אלף איש בפרויקט הזה ויכולותיה עצומות. ה־CIA מוסיף את שלו עם רשת הסוכנים האינסופית שלו ויכולותיו המוכרות.
יכול להיות שטראמפ קיבל הערכת מודיעין אמריקנית שביבי מתכוון לפרוש? כן, זה לגמרי יכול להיות. המודיעין האמריקני עוסק בניתוח אישיותי, בריאותי וכללי של מנהיגי העולם בכלל והמנהיגים החשובים לאינטרסים האמריקאיים בפרט. אני בספק אם יש היום מנהיג ש"חשוב" לאינטרסים האמריקאיים יותר מנתניהו. ואני לא יודע אם מה שאמר טראמפ היה בבחינת Wishful thinking או אמירת אגב.
מה שבטוח זה, שהדברים היו, מבחינת נתניהו, פיגוע אלקטורלי. ואחרי שכל זה נאמר, וגם הוכחש, נשארת הדילמה. מצבו של נתניהו בתיקי האלפים אינו מזהיר. הוא בעצם כן מזהיר: מהאפשרות שיהיו כאן לפחות שתיים, אם לא שלוש הרשעות, שעונש מאסר בפועל לצידן. נתניהו עדיין יכול לחמוק ממאסר, לחתום על עסקת טיעון, לפרוש מהחיים הפוליטיים, לצאת למדינה מהחיים ולאפשר לה להתחיל תהליך של ריפוי.
הימור קל ובטוח
אם יתעקש, ירוץ בבחירות, יפסיד ויהפוך לראש אופוזיציה, יכולת המיקוח שלו על עסקת טיעון יורדת משמעותית. יכול להיות מצב שבפרקליטות יהיו מי שיבקשו להתחשבן איתו על מסע השמד שהוא עורך נגד המערכת ויקשיחו תנאים. מדובר בסיכון לא פשוט. ולכן, ההחלטה שנתניהו צריך לקבל בקרוב, אם לרוץ בבחירות או לפרוש, אינה הימור על חיינו. נתניהו רגיל להמר על חיינו. למרבה הצער, לא תמיד הוא מצליח. הפעם, זה הימור על חייו.
אחרי שכתבתי את כל זה, אם הייתי צריך להמר הייתי נשאר עם נתניהו. רץ עד הסוף. כי בסוף, זה האיש. לטוב ולרע. הוא תמיד יאמין שאפשר לעשות את זה, הוא אף פעם לא יאבד תקווה, הוא הקאמבק קיד הגדול בכל הזמנים. גם אחרי שגרם לאסון המחריד ביותר בתולדותינו ומאז הוא עושה ככל יכולתו כדי לפרק כל מה שנותר במדינה - הוא לא ירים ידיים.
מה אפשר להגיד בכל זאת? שלראשונה זה זמן רב, האפשרות שהאיש יפרוש קיימת. הרהורי הפרישה אכן טורדים את מנוחתו. אם מצבו בסקרים ימשיך להיות גרוע, או אף גרוע יותר, הכל אפשרי. במקרה הזה, יחתור נתניהו לעסקת טיעון מהירה, או חנינה בפורמט מותאם למידותיו. המטרה: לחמוק מקלון, תוך התחייבות שלא יחזור למערכת הפוליטית. מטרתו תהיה להיבחר לתפקיד נשיא המדינה אחרי יצחק הרצוג. לחלופין, נתניהו יסכים לקבל קלון מקוצר של שנה וחצי עד שנתיים, כדי שיוכל להיות כשיר כשתפקע כהונתו של הרצוג. מעניין אם גם בהצבעה החשאית לנשיא המדינה בכנסת, יהיה מי שידרוש מהח"כים לצלם את עצמם עם הפתק.
סכנה ביטחונית
העובדה שבנימין נתניהו ממשיך לגונן, לחבק, לעבוד עם ולשמור על יונתן אוריך, היא ערבוב של טירוף מערכות, ליקוי מאורות, ריקבון עמוק ושחיתות ממאירה. זה הרבה יותר חמור מבחירת הפרקליט האישי הצמוד למבקר המדינה. זה לא דומה לכלום. אין מנוס מהמסקנה שאוריך מסומן אצל נתניהו תחת העמודה של "אנשים שאסור שיהיו עדי מדינה". אין סיבה הגיונית אחרת.
כדי להבין את הפרשה, נתחיל מההתחלה: גופי המודיעין של צה"ל אוספים מדי יום מספר בלתי נתפס של ידיעות, מכל הסוגים והמינים. ככל שעידן הסיגינט, הסייבר, האינטרנט והדיגיטל התקדם, כך עלה מספר הידיעות המודיעיניות הנאספות והגיע לממדים אסטרונומיים. בהתאם לסיכומים שאליהם הגיעו גופי המודיעין מזמן, במסגרת ה"מגנה כרטה" (חלוקת התחומים בין השב"כ, המוסד, אמ"ן וכל השאר), הוחלט להפסיק את הנוהג שכל גוף שומר אצלו ומגונן על המודיעין שהוא השיג.
הוקם אגם מודיעין גדול של כולם, אם תרצו בריכת המודיעין הכללית, לשם הכל זורם. אגב, אני מעריך שאחת הסיבות לליקוי המאורות של 7 באוקטובר היא העובדה שהזרמת המודיעין למפקדים ולקברניטים יצאה מאחריותם של הקב"רים למיניהם (קציני בינה רשתית באמ"ן) ואנשי חטיבת המחקר, והועברה לסוג של בינה מלאכותית ואלגוריתם. אבל זה לטור אחר.
למזכיר המודיעין של ראש הממשלה יש הרשאה להיכנס לאגם המודיעין הזה בכל רגע נתון, להקיש סיסמה, מילות חיפוש ולשלות משם כל מה שהוא רוצה. על האוצר הזה שומרים גופים רבים, ביניהם מחב"מ, מחלקת ביטחון מידע של צה"ל. הנגד, ארי רוזנפלד, עבד במחב"מ. במקום לשמור על הסוד, הוא גנב אותו ויצר קשר עם אלי פלדשטיין.
כאן מגיעה טענה של הביביסטים שמדובר במידע ש"הוסתר" מראש הממשלה, כי היה בו ניתוח של חמאס את ההפגנות בישראל שקראו לשחרור החטופים, כנכס במו"מ. הטענה הזו לא מחזיקה מים. ראשית, כי מזכיר המודיעין יכול בכל רגע נתון לחפש מידע כזה במאגר ולמצוא אותו. שנית, כי הידיעה לא הועברה למעלה (לקברניטים) מסיבה פשוטה: היא הייתה ניתוח של דרג זוטר בחמאס, שעבר הלאה, למעלה, ובסופו של דבר הגיע לידי הדרגים הבכירים, שהגיעו למסקנה אחרת לחלוטין. אי אפשר לשגר לקברניטים כמויות ענק של חומר, חובה לצמצם רק לדברים החיוניים, והערכות של המודיעין הצבאי של חמאס יועברו כשהן מעובדות ומוכנות בנוסח סופי, וזה אכן קרה.
אלא שהפעם, היה כאן משהו גדול בהרבה מסתם דליפת חומר. המסמך הזה, שאותו גנב על פי החשד הנגד רוזנפלד, הושג באמצעות נכס מודיעיני ישראלי יקר ערך ורגיש במיוחד. נכס אסטרטגי שכדי להשיגו הושקעו כמויות עתק של אנרגיה, כסף וחיי אדם. נכס שהיכולות שלו היו הגיים צ'יינג'ר בכל מה שקשור לחיפוש אחרי החטופים, ועוד מודיעין איכותי נדרש מסוגים שונים. ברגע שדבר כזה מתפרסם, נדלקת נורה אדומה גדולה בצד השני, וחמאס מבין שיש אצלו חדירה ישראלית אסטרטגית. הוא בודק את עצמו, מאתר את הפרצה וסותם אותה/
כך או אחרת, החומר הועבר מרוזנפלד לפלדשטיין, שהעביר אותו לעיתונאים ישראלים, שהעבירו אותו לצנזורה הצבאית, שפסלה אותו מיד. עד כאן, מדובר במזימה נכלולית אופיינית של אנשי ראש הממשלה, אבל אין כאן עדיין עבירה. ברגע שהצנזורה פסלה, אנשי ראש הממשלה היו צריכים להבין שמדובר כאן בסיכון חיי אדם וביטחון המדינה ולהרים ידיים. הם לא הרימו ידיים. להפך. הם שלחו את ידם לליבת הסוד הקדושה של אגף המודיעין, וחשפו אותה. הם העבירו את הידיעה ל"בילד" הגרמני. אחרי שפורסמה, דרשו אנשי ה"בילד" לראות גם את חומר הגלם. העברת הגלם לידי ה"בילד", שקרתה במציאות, אמורה הייתה להיות אסון מודיעיני שאין כדוגמתו. בינתיים, כינס נתניהו מסיבת עיתונאים וציטט את הידיעה ש"פורסמה ב'בילד'", לדבריו.
על פי גרסת נתניהו, הוא בכלל לא ידע שאנשיו הקרובים ביותר אחראים לפרסום הזה. מה לו ולהם? אגב, הקשר הישיר וההדוק ל"בילד" שייך לנתניהו. הוא מנהל יחסי ידידות וקרבה עם ראשי ועורכי ה"בילד" לאורך יותר מעשור, כמה מהם סעדו איתו בלשכת ראש הממשלה. יש לו קו ישיר אליהם. מי שמאמין שנתניהו לא ידע כלום, לא חיבר את אנשיו ל"בילד" ודיווח על הפרסום בתמימות של פתאים - מוזמן לקנות לעצמו נדל"ן על הירח.
לקחת אחריות
בינתיים נכנס הרמטכ"ל הרצי הלוי לפעולה. הוא הבין שפרצו לו לקודש הקודשים. שחומרים סודיים ביותר דולפים מלב המערכת. ניסיון לחקור את זה בכלים המוגבלים של צה"ל, נכשל. הלוי, כמתבקש, פנה לראש השב"כ רונן בר. אף אחד לא חלם או פילל לעצמו באותו שלב שהעקבות יובילו למעלה. הכי למעלה שאפשר. אין בעולם רמטכ"ל, אין בעולם ראש שב"כ שלא יחקור דלף מהסוג הזה בכל האמצעים העומדים לרשותו. מדובר בחדירה עמוקה וגסה לתוך ליבת הסוד הכמוסה ביותר באמ"ן. מי שחושב שתפרו כאן תיקים, לא מבין את האירוע. הרי אף אחד לא האמין שהדלף הזה קשור איכשהו ללשכת ראש הממשלה.
אבל הוא קשור. ועוד איך קשור. החקירה הובילה לארי רוזנפלד וממנו לפלדשטיין. כשפלדשטיין נעצר, ניטל ממנו הטלפון הנייד שלו. מעבר על התכתבויות הוואטסאפ שלו לימד מיד שפלדשטיין עובד עם אוריך ואצל אוריך. הבוס שלו זה אוריך. הוא לא עושה שום דבר בלי אוריך. ואילו אוריך, כידוע, עובד אצל נתניהו. הבוס שלו זה נתניהו. הוא לא עושה שום דבר בלי נתניהו. וגם להפך.
בהתחלה, ניסה פלדשטיין לקחת אחריות על מעשיו מתוך הנחה שחבריו בלשכת ראש הממשלה לא יפקירו אותו. כל מה שהם היו צריכים לעשות זה להודות. שאוריך יגיד שהכל תואם איתו ובוצע בידיעתו והנחייתו של נתניהו. במקרה כזה, יכול להיות שלא היה תיק. זה לא מעוגן לגמרי בחוק, אבל ראש הממשלה נחשב ל"בעל הסוד", ואם הוא מחליט לפרסם ידיעות, גם אם זה יגרום נזק כבד לביטחון המדינה, אי אפשר לנקוט נגדו באמצעים.
כל מה שנתניהו היה צריך לעשות, זה לקחת אחריות. אלא שבמקום לקחת אחריות, הוא התנער מאחריות. נשמע מוכר, נכון? אלא שהפעם, לא מדובר בוועדת חקירה ממלכתית, אלא בצעיר בשם אלי פלדשטיין שהושלך לכלבים ונותר לבדו, כמי שאחראי לכל האירוע, כשהאמת הפוכה: פלדשטיין הוא החוליה החלשה, הזוטרה, בשרשרת האחראים. כשהבין שנבגד, החליט לספר הכל.
מה שמוזר זה שעד לאחרונה החוקרים - בשב"כ ובמשטרה, וגם הפרקליטות - לא הבינו את האירוע הזה. רק אחרי שפלדשטיין התראיין ומסר גרסה ציבורית, וקמה סערה, הבין מי שהבין שיש גבול לכל תעלול. הרי אוריך הוא יד ימינו של נתניהו ועובד איתו שנים. אוריך גייס את פלדשטיין ב־11 באוקטובר, 4 ימים אחרי הטבח. אוריך הוא הגנרל. פלדשטיין החייל הפשוט. מההתכתבויות ביניהם עולה בבירור שפלדשטיין לא עושה שום דבר על דעת עצמו. הוא מדווח או מקבל אישור לכל פעולה.
העובדה שעד לא מזמן בפרקליטות חשבו שפלדשטיין פעל לבדו, מוזרה כשלעצמה. ההערכה שלי: הפרקליטות עייפה, מותשת, מאוימת. הדבר האחרון שהם צריכים עכשיו זה עוד תיקי אלפים. הם רצו לסגור עניין ולחזור הביתה בשלום. זה לא הסתייע. לצדק יש לפעמים תכונות שגורמות לו להזדחל החוצה ולהיחשף לציבור.
מהראיות עולה, לכאורה, שפלדשטיין עדכן את אוריך בכל הפרטים: במקורו של המידע, בעובדה שנגנב מתוך אמ"ן, בעובדה שנפסל על ידי הצנזורה. אחרי שנפסל, מקבל פלדשטיין הפניה מאוריך לדבר עם ישראל (שרוליק) איינהורן כדי שימצא לחומר לקוח חיצוני, שלא כפוף לצנזורה הצבאית בארץ. כך היה.
יום לפני הפרסום ב"בילד", מעדכן איינהורן את פלדשטיין שהסיפור עומד להתפרסם מחר. פלדשטיין עושה פורוורד, העברה של העדכון לאוריך. למחרת, אחרי הפרסום, אוריך מתקשר לפלדשטיין, שלא עונה לו כי הוא בשיחה מקבילה עם הנגד, ארי רוזנפלד. הוא כותב לאוריך שהוא בשיחה. אוריך כותב לו "הבוס מבסוט". אגב, כשהאירוע רק מתחיל, פלדשטיין כותב לאוריך וואטסאפ מפליל נוסף: "צריך בשביל זה את ראש הממשלה".
הבעיה היא שכשצריך את ראש הממשלה, הוא איננו. בעיקר כשמדובר באחריות. אוריך ונתניהו עשו כאן שגיאה אסטרטגית גסה. במקום לעשות בקרת נזקים מהירה ולהחליט שלמרות אי־הנעימות והביקורת הציבורית, צריך לקחת אחריות על האירוע ולפטור את פלדשטיין, הם החליטו לזרוק אותו אל מתחת לגלגלי האוטובוס. זה האוטובוס שדורס עכשיו את אוריך.
ועוד לא אמרנו שיום אחרי המעצר של פלדשטיין, אוריך השמיד את תוכן הנייד שלו, כאחרון הזייפנים. למרבה הצער, ישראל איינהורן ממשיך להסתתר בחו"ל, ולכן אי אפשר לוודא דרך הנייד שלו את מהות ההתכתבות בין אוריך לבינו. מה שיש זה מה שאוריך כתב לפלדשטיין. זה כנראה מספיק. מי שמגיע למסקנה שיש כאן התנהגות אופיינית למשפחות פשע, עושה את זה על אחריותו. אבל הוא כנראה מבין במשפחות פשע.
רוע מזוקק
למה דווקא פלדשטיין החליט להתהפך על הבוסים שלו ועל שולחיו? כי הוא היחיד שלא נהנה ממערך ההגנה המשפטית של נתניהו, כלומר מעמית חדד. ברגע ששכר את שירותיו של עו"ד עודד סבוראי, הפך פלדשטיין למי שנלחם על חירותו וצדקתו, במקום למי שמוכן להקריב את עצמו למען אחרים. השאלה היא אם אוריך יבין את זה, בתורו, מתישהו. כי אם הם לא ישנו גרסה ויודו שתכננו הכל, ידעו הכל ויקבלו אחריות על הכל - אוריך בצרות צרורות. מי זה הם? זה הוא ושולחו. נתניהו.
דווקא אלי פלדשטיין נמצא עכשיו במצב נוח יחסית. הוא הפיון בקצה פירמידת המזון. מרגע שגרסתו, שלפיה הוא שליח של אוריך שמקבל הוראות מנתניהו, מקובלת גם על הפרקליטות, הסיכוי להרשיעו לא גבוה. הוא צריך להוכיח שהאמין שהכל בסמכות וברשות של נתניהו, ויכול לצאת זכאי. לאוריך יש בעיה, כי נתניהו כבול לגרסה שלא ידע דבר, לא שמע דבר ואין לו אחריות על כלום. הרבה מאוד אנשים שילמו, בחייהם או בחירותם, על גרסאות כאלה. עכשיו הגיע תורו של אוריך.
בינתיים, הוא ממשיך להיות מפיץ הרעל, הארס, השנאה והשיסוי הראשי של מכונת הרעל. אם הייתי צריך לבחור את המקום השני בהיררכיית מפרקי החברה והמדינה, אחרי נתניהו, הרי אוריך שוכן שם לבטח. פגיעתו רבה בהרבה מקשקושי הכסילות של יעקב ברדוגו, שממשיך להגחיך את עצמו על בסיס יומי, ואפילו יותר ממפעלותיו של ינון מגל ("צבא זה אירוע גברי"). הוא נטול מצפון, ערכים או חסמים כלשהם. השבוע, בעוד הקואליציה שלו מקמבנת קומבינה מצחינה במיוחד עם הערבים להעברת "חוק יסוד לימוד תורה", כלומר מתאמת את מהלכיה עם אחמד טיבי, התנפל אוריך על גדי איזנקוט והפך אותו לתואם טיבי.
איזנקוט עוד לא הספיק לתאם שום דבר עם טיבי. נתניהו, לעומת זאת, תיאם עם טיבי אינסוף מהלכים. היה זה נתניהו שישב במעון ראש הממשלה בבלפור, לידו עומד טיבי, ומושיט לו את הטלפון הנייד כשמהצד השני מדבר אחד, יאסר ערפאת. נתניהו ורעייתו הם אלה שנתקלו בטיבי במסדרונות הכנסת, כששרה צועקת בקול רם לעברו של טיבי "איך עזבת אותנו, אחמד, איך". זה קרה אחרי הקמת ממשלת השינוי, אחרי שנתניהו ניסה להקים ממשלה דומה עם מנסור עבאס או אפילו בתמיכתה או בהימנעותה של הרשימה המשותפת.
אין לו גרם אחד של בושה, לאוריך. האיש שעבד במקביל אצל ראש ממשלת ישראל ואמיר קטאר, האיש שמומן על ידי המדינה שמימנה במקביל את חמאס, לא מתנצל ולא מתקפל. להפך. הוא מגביר. הקמפיין על הראש של איזנקוט הוא אחד המכוערים, כולל רמיזות על איכות האנגלית ועל הגמגום (שאין).
גם כשמדובר באב שכול שקבר לא מזמן את בנו, שנהרג כדי להגן על חלאה כמו אוריך, רמטכ"ל שנלחם 41 שנה למען מדינת ישראל, שאיבד שני אחיינים בנוסף לבן במלחמה האחרונה, גם כשמדובר במקרה כזה, אוריך לא נבהל. הוא יעשה כל מה שצריך כדי לשרת את נתניהו. הוא הרוע המזוקק, בהתגלמותו.
איזנקוט לא צריך להיות חסין מביקורת. אפשר לבקר אותו, גם ביקורת חריפה. אבל כשמדובר בנסיבות כאלה, אפשר להיצמד למינימום של קלאס. הם הרי מפיצים אינסוף שקרים הקשורים באיזנקוט: הוא הקטין את הצבא (פייק), הוא לא בעד "הבא להורגך השכם להורגו" (פייק), ועלילות רבות נוספות. עכשיו מצמידים לו את אחמד טיבי. כאילו נתניהו לא ניסה בכל כוחו להקים ממשלה עם מנסור עבאס. מה שמדהים זה שיש עוד אנשים שמאמינים שקמפיין כזה יכול להצליח.
ללמוד מפוטין
בזמן שנותר עד הבחירות מנסה קואליציית החורבן לבלוע ולבזוז כמה שיותר. הקיבולת שלהם מרשימה. חוק התקשורת, שנועד לפרק את מה שנותר מהתקשורת החופשית, החוק לפירוק תפקיד היועמ"ש, החוק להכפפת מח"ש לשר המשפטים, "חוק יסוד לימוד תורה", חוק המעונות. רשימה חלקית. הם לא עוצרים באדום, הם מצפצפים על תמרורים ונורות אזהרה, הם בבולמוס. אכול ושתה כי לך תדע מה יהיה כאן מחר.
בין לבין, מזדחלות החוצה הכוונות האמיתיות שלהם. כך, למשל, במקביל לחוק התקשורת הדיקטטורי, נצפתה פאנליסטית קבועה בערוץ 14 משבחת השבוע באחת מתוכניות הבוקר את הנהוג ברוסיה. "בואו ניקח דוגמה מהסובייטים או הרוסים", היא אמרה שם. "אני רוצה להגיד לכם שברוסיה יש חקיקה מאוד ברורה שמי שמדבר כנגד רוסיה במסגרת מה שנקרא שם המבצע הצבאי המיוחד באוקראינה, יש על זה ממש, אסור על פי חוק, נענשים על זה... אני רוצה לראות איזה לשעבר או איזה קצין או בכלל מישהו עולה בטלוויזיה הרוסית ומדבר כמו שאנשים פה מרשים לעצמם לדבר על מדינת ישראל".
מה שמדהים זה לא רק הדברים עצמם, אלא אולפן שלם, עמוס בפאנליסטים, הגברים בחליפותיהם והנשים במחלצותיהן, שלא הוציא מילת מחאה. או ינון מגל, שאמר לי השבוע שמבחינתו זו תקלה שהשב"כ אפשר לשקמה ברסלר להוביל את המחאה אף על פי שבעלה עבד בארגון. "תקלה", הוא קרא לזה.
מישהו אחר, שמזדהה כ"בכיר לשעבר בשב"כ", טען בריאיון נידח כלשהו שאסור היה לשב"כ להתיר לשקמה ברסלר להנהיג את המחאה, כי השב"כ בודק גם את בני ובנות הזוג של עובדיו ולא מתיר להם פעילות מהסוג הזה. מדובר, כמובן, בפייק מוחלט. השב"כ לא בודק ולא עוקב אחרי בני הזוג של עובדיו, הם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם (במסגרת החוק), אין מעקבים מהסוג הזה. ישראל היא מדינה דמוקרטית. עדיין. בקצב הזה, כל מה שנכתב בפסקה שלמעלה יהיה הרבה יותר הגיוני בקרוב.
במחנה המתנגד לנתניהו ניטשת דרמה. למרות האיחוד המוקדם בין נפתלי בנט ליאיר לפיד, עושה רושם שאיזנקוט עוקף את הצמד הזה ויוביל בקרוב את מחנה מתנגדי נתניהו. אצל בנט היו כאלה שצפו את זה. חבל שלא צפו את זה לפני האיחוד עם לפיד. בחוכמה שבדיעבד, האיחוד הזה הוא שלם שקטן בהרבה מסך חלקיו, כי חלקיו מבריחים זה את זה. מצביעי לפיד, השייכים למרכז־שמאל, לא מאוהבים בבנט. המנדטים מימין, שמאמינים בבנט, לא מאמינים בלפיד. המהלך הזה אמור היה להיות קדימון להצטרפות של איזנקוט, שלא הצטרף. מה עכשיו?
אני מקווה שכל הנוגעים בדבר חושבים רק על המדינה. שהאגו שלהם מאופסן איפשהו, במקום רחוק ולא משפיע. הבחירות הקרובות יהיו הגורליות בתולדות ישראל והציונות. לא פחות. כזכור, לא מזמן כתבתי כאן מאמר שבו הבעתי דעה שמועמד שבא מהימין האידיאולוגי ינצח את נתניהו בסבירות גבוהה בהרבה ממועמד אחר. חשבתי שאיזנקוט צריך לחבור לבנט. זה לא קרה. לפיד חבר לבנט. הקלפים נטרפו.
אני עוד לא יודע אם איזנקוט מביא מנדטים מימין. אני כן יודע שאיזנקוט מביא הרבה סימפטיה מימין. הוא לא מעורר התנגדויות. הוא ממלכתי להחריד, הוא לא מאיים, הוא רמטכ"ל, הוא אב שכול ודוד שכול, פעמיים. גם הליכודניקים אוהבים אותו. להגיד שזה יביא אותם לשים את הפתק שלו בקלפי, אני לא יודע.
אני עדיין חושב שכדאי ללכת על איחוד. מצידי, שיחליטו על רוטציה. שיחליטו על כל הסדר אחר. בחירות זה אירוע של אנרגיה, של מומנטום, של עגלה מנצחת. צריך לבדוק את זה בזהירות וביסודיות וצריך לעשות רק, אך ורק, מה שנכון כדי להחליף את ממשלת האסון הזו. אין לנו את הפריבילגיה להפסיד הפעם.