דמי היציאה שטראמפ דורש - והמחיר שישראל אינה יכולה לשלם

המשבר בין טראמפ לנתניהו מוסבר על ידי רבים רק במונחים של עלבון אישי, כפיות טובה או שיחת טלפון קשה. כל אלה אולי נכונים, אבל הם אינם לב העניין. המוקד הוא אסטרטגי: טראמפ מנסה להיחלץ מן המבוך האיראני שהוא הביא על עצמו בסדרה של טעויות נמהרות דרך בניית נרטיב של הסכם אזורי רחב, וכל פעולה ישראלית בלבנון נמדדת אצלו בשאלה אחת - האם היא מסייעת לסיפור הזה או משבשת אותו.

טראמפ אינו במצב שבו צריך לסתום עליו את הגולל. הוא עדיין מחזיק מנופי כוח צבאיים, כלכליים ומדיניים, והוא עדיין מסוגל להפוך משבר להזדמנות. אבל קשה להתעלם מן העובדה שהוא בשעריו של מדרון חלקלק. הוא פתח את המערכה מול איראן מתוך שפה של הכרעה, ומוצא את עצמו מחפש שפה של יציאה. הוא רוצה הסכם, אך אינו יכול להרשות לעצמו הסכם רזה, טכני וחיוור - כזה שייראה כמו גרסה מאוחרת של הסכם אובמה, רק אחרי מלחמה יקרה יותר ורועשת יותר.

ככל שהמשא ומתן מתארך, וככל שסוגיית הגרעין והאורניום המועשר נדחית ל"המשך הדרך", כך מתפוגגת יכולתו של טראמפ לטעון שההישג הצבאי תורגם להישג מדיני ברור.

איראן מבינה זאת היטב. היא אינה צריכה לנצח את אמריקה; די לה לגרום לטראמפ להזדקק להסכם יותר משהיא זקוקה לחתימה מיידית. מן הרגע הזה, הזמן מתחיל לעבוד אחרת והופך למנוף לחץ על וושינגטון.

לכן טראמפ מחפש מעטפת גדולה יותר. לא רק מזכר הבנות על 60 יום, לא רק שיחות על הגרעין ולא רק פתיחת מצר הורמוז, אלא סיפור אזורי רחב: שווקים שנרגעים, מדינות מפרץ שחוזרות לנשום, הסכמי אברהם שמתרחבים, ואולי אפילו תמונה של סדר מזרח-תיכוני חדש. זו אינה רק דיפלומטיה. זו דרך להעניק נפח להסכם שאחרת עלול להיראות דק מדי.

ככל שהמעטפת הזו נעשית חשובה יותר, כך גוברת הדרישה מישראל לשלם "דמי יציאה". לא להבעיר את לבנון. לא להרחיב את התקיפות בביירות. לא להעניק לאיראן עילה לטעון שהשיחות קרסו בגלל ישראל. לא לספק ליריבי טראמפ, מימין ומשמאל, תמונות שיאמרו כי הנשיא נגרר למלחמה של נתניהו. מכאן נובע חלק מן המתח החריף בין וושינגטון לירושלים.

טראמפ אינו כועס רק על פעולה כזו או אחרת. הוא כועס על מה שעלול לשבש לו את נתיב היציאה.
גם הממד הפנים-אמריקני חשוב.

הקונגרס כבר מראה סימני עייפות מן המלחמה. חלקים מן הימין האמריקני, כולל קולות שמרניים בולטים, מזהירים שטראמפ מאבד את החוט מול איראן. טראמפ עומד לכן בין כמה לחצים: לא להיראות חלש מול איראן, לא להיראות כרפליקה חיוורת של אובמה, לא להיגרר למלחמה ממושכת, ולא לאבד את סיפור הניצחון.

מכאן נולדת תקרת הזכוכית הישראלית בלבנון. היא אינה תמיד נאמרת במפורש, אבל היא נוצרת מתוך המצב. מותר לישראל ללחוץ על חיזבאללה, אבל לא לפרק את המשוואה; מותר לה להגן על הצפון, אבל לא עד כדי כך שתסכן את המסלול מול איראן; מותר לה לפגוע, אבל לא לשנות מציאות.

זו בדיוק הנקודה המסוכנת: כשההסדרה האזורית הופכת חשובה יותר משינוי המציאות הביטחונית, ישראל עלולה להידחק חזרה לשפת ההכלה.

כאן לקחי 7 באוקטובר חייבים להיות עמוד האש. איום קיומי אינו יכול להיות מנוהל במונחי שגרה. אי אפשר לומר לתושבי הצפון: תחזרו הביתה, אבל חיזבאללה יישאר חמוש, משוקם ומוגן חלקית בשם הסדרה אזורית. אי אפשר לחזור למצב שבו ארגון טרור על הגבול הופך לנתון קבוע, והמדינה בונה סביבו נהלי תגובה, קווים אדומים וגמישות מדינית. זו הייתה הטעות בדרום, ואסור בתכלית האיסור לשכפל אותה בצפון.

על ישראל לפעול בחוכמה: לצמצם פגיעה בלתי הכרחית באזרחים, להימנע מתמונות שמספקות תחמושת ליריבים, ולהציג לאמריקנים את לבנון לא כסטייה מן ההסדר, אלא כתנאי להצלחתו. אם איראן מקבלת מסלול מדיני, השלוחות שלה אינן יכולות לקבל מטרייה. אם הורמוז נפתח, הצפון הישראלי אינו יכול להיסגר. ואם טראמפ מבקש סדר אזורי חדש, הוא אינו יכול להיבנות על חסינות לחיזבאללה.

לכן המשבר הנוכחי אינו רק משבר טראמפ-נתניהו. הוא מבחן של מחיר ההסדרה. טראמפ מנסה להיחלץ מן המבוך האיראני בלי להיראות כמי שנמלט ממנו, ולכן הוא זקוק לסיפור גדול. ישראל צריכה לוודא שהסיפור הזה אינו נכתב על חשבון ביטחון הצפון. דמי השקט שהוא דורש אינם יכולים להיות נטישה זוחלת של לקחי 7 באוקטובר.