המאבק של אורלי גלבוע ויוני לוי, אמה של דניאלה ואביה של נעמה, הסתיים לאחרונה בניצחון. אחרי שנה וארבעה חודשים, הבנות חזרו הביתה. כעת, הם יכולים להתחיל לשתף מה עבר עליהן ב-477 ימי שבי.
בריאיון לוואלה, הורי התצפיתניות שחזרו מספרים על התנאים הקשים במנהרות חמאס, הפעמים שבהן צפו במשפחה נאבקת עבורן, המחברת של נעמה והשירים של דניאלה, והשאלות הקשות על מחדל 7 באוקטובר ועיכוב העסקה.
כשנחטפה ממוצב נחל עוז, דניאלה עוד היתה דניאל. אמה הוסיפה את האות ה' לשמה בעצת רב במהלך תקופת השבי. "מסתבר שהיא ידעה על זה, היא שמעה אותי בכמה הזדמנויות. כל הזמן כשפנו אליי כאמא של דניאל, הייתי אומרת בשידור: נושי - זה הכינוי שלה - קוראים לך עכשיו דניאלה", סיפרה.
החשש מתגובתה התבדה במהרה. כשחזרה, אף החליטה להפוך את השם לשמה בתעודת הזהות. "אמרתי לעצמי שאגיד לה 'מאמי אל תכעסי עליי', או 'בטח היא תהרוג אותי'. אבל היא התרגלה לרעיון, ודווקא אהבה את השם ככל שעבר הזמן. אמרתי לה מאמי, מה שתחליטי, איך שתרצי, והיא בחרה להישאר עם זה. בבית החולים היא אפילו שינתה אותו באופן פורמלי, דרך נציג של משרד הפנים. אז מבחינתנו היא עכשיו דניאלה".
מה עוד היא הספיקה לגלות ולראות שם בשבי, בטלוויזיה וברדיו?
"היא שמעה תוכנית שלמה שעשינו עליה, שבה סיפרתי סיפורים עליה בילדותה ואנקדוטות שקרו לה. היו תקופות שיכלו לשמוע רדיו, והיו גם תקופות ארוכות שלא חוברו לתקשורת, אז היא שמעה מה קורה מבחינת המו"מ - וגם דברים אישיים עליה כשניסיתי לתקשר איתה בתוכניות שבהן דיברתי עליה".
ומה היא חשבה שם כשראתה את המאבק שלכם, וגם את הדיונים על המו"מ שהתעכב ונתקע?
"היו שם הרבה רגעים של ייאוש. היו שם רגעים שחשבה שהיא נשארת שם לעוד הרבה שנים. היא הכירה את הסיפור של גלעד שליט, הן ממש למדו על זה בקורס תצפיתניות, וכל הזמן היה לי חשש שאולי היא חושבת שגם היא תישאר כמוהו חמש שנים. ואכן היו רגעים כאלה, של ייאוש, של הבנה שהדברים לא זזים, שלא קורה שום דבר, אבל לשמחתי היא גם ידעה לאסוף את עצמה. יש בה את עניין האמונה, שהתחזק אצלי וגם אצלה. האמונה שכן יהיה טוב, שהיא תצא משם, עם כל הקושי. היא אספה את עצמה והאמינה שהיא תצא משם".
"היא מהוותיקות שם בנחל עוז, היא מאלה שהתריעו, מאלה שידעו מה קורה, אז יש כמובן את הכעס של למה זה בכלל קרה. ואחרי זה, יש גם כעס של למה זה לקח כל כך הרבה זמן. היו תקופות שידעו והיו תקופות שפחות, היו רגעים שהבינה שלא קורה שום דבר. שם היו רגעים של שבירה".
בפני דניאלה לא עמדה רק התמודדות נפשית, אלא גם כזו שנובעת מתנאי השבי והשהייה בסכנה מתמדת. "היו הפצצות שהיו קרובות אליהן מאוד. פחד על החיים שלך. אתה נמצא שם בסכנת חיים מתמדת, לאו דווקא מהשובים, גם מעצם זה שאתה נמצא באזור מלחמה. אתה שומע הפצצות כל הזמן".
לדבריה, היה לה קשה לשמוע את הסיפורים מהמנהרות שבהן הוחזקה דניאלה. "הקושי לנשום שם, התנאים שהיו שם, הפחד הזה. אתה נמצא במקום סגור, שאין אוויר, שאין חלון, אתה מתחת לפני האדמה כמה עשרות מטרים. אני כאילו יכולה לדמיין את זה, את הירידה למטה. זו טראומה. אתה נכנס ולא יודע מתי אתה יוצא, אם אתה יוצא. מקום קטן על סף הקלסטרופובי", תיארה את מה שסיפרה לה.
"אני נמנעתי מלשים את משקפי ה-VR שמדמיינים מנהרה כזו, או להיכנס למנהרה שיש בכיכר החטופים. אבל מהמעט שהיא מדברת איתי אני מבינה שזה לא נורמלי, לא הגיוני אפילו לדמיין את זה. אלה לא מקומות נקיים גם, אתה נמצא במקומות בלי תנאים סניטריים, עם כל מיני יצורים שעפים שם ומסתובבים שם, ג'וקים וכאלה", הוסיפה.
דניאלה סיפרה למשפחתה על הרגעים שבהם חששה לחייה. "היא היתה בסכנת חיים ממשית כמה פעמים בתקופה שהייתה בשבי. היא סיפרה על רגעים שבהם האש הייתה קרובה אליהם מאוד והם היו צריכים לברוח. כנראה אף פעם לא נבין את הפחד הזה. זה פחד מכל הכיוונים - גם להיפגע מאש לא מכוונת אליך שיכולה למצוא את דרכה אליך, גם כשאתה בורח ועובר דרך מקומות שאתה לא יודע אם יפציצו אותם בזמן הבריחה, וגם מהשובים שלה שכל הזמן נמצאים שם, והם אנשים לא סימפטיים".
"אני מבינה שבקלות היא היתה יכולה להיות בעולם הבא. היא עוד מעכלת - וגם אני. קשה לדמיין את זה אפילו. לא היה שם פשוט, והיא גם אומרת לי: 'אמא, אני מספרת לך את החלקים הפחות גרועים", הוסיפה אורלי.
בחודש יולי, החליטה המשפחה לפרסם סרטון של דניאלה שצולם בשבי והתקבל ארבעה חודשים קודם לכן. היה זה צעד נואש להפעלת לחץ להחזרתה, אחרי זמן רב שבו לא קודמה עסקה. בסרטון פנתה לממשלה, האשימה אותה בהפקרתה וסיפרה על הפחד בשבי.
"אורלי גילתה כי הסרטון היה אחד מני רבים שדניאלה נדרשה לצלם. "היא לא ידעה על ההחלטה שלנו, מבחינתה זה צולם ופורסם כי חמאס פרסם את זה, אחד מהרבה סרטונים שצילמו. היא ילדה מאוד חזקה. עצם זה שיכלה לשבת ולדבר למצלמה, וגם סוג של לשחק. כמו שתמיד אמרתי, שהיא נראית לי כזו שנכנסה לתפקיד והיא שיחקה שם, אז היא סיפרה לי: אמרו לי תגידי כך וכך. והיא, מה שנקרא, שיחקה את זה".
כדי לשרוד או כדי להעביר את המסר?
"המסרים שנאמרו שם לא רחוקים ממה שהיא חשבה שצריך להגיד. ההפצצות האלה שאיימו על החיים שלהם, והרצון לדחוק במקבלי ההחלטות לעשות משהו כדי שייצאו משם. לא היו באמת צריכים להגיד לה לומר. זה כן בא גם ממנה, זה הכי טבעי בעולם. מצד אחד היא שיחקה את התפקיד, ומצד אחר גם אמרה שם דברים שהתחברה אליהם".
לצד הסרטונים, בחמאס העלו לרשתות תמונה שרמזה על מותה. "את התמונה צילם אחד המחבלים, שאמר לה שבאותו יום הוא בא לצלם אותה כאילו שהיא מתה", היא חושפת. "היא ממש התחננה בפניו שלא לעשות את זה ובכתה בלי הפסקה, אבל הוא התעקש ואפילו פיזר פודרה כדי שזה ייראה אותנטי, שנפגעה מהריסות. היא לא הפסיקה לבכות כמה ימים אחרי, כי הבינה מה המשמעות של אם זה יפורסם - ובעיקר איך אנחנו, המשפחה שלה, נרגיש". אורלי מודה: "באופן טבעי מאוד פחדתי כשזה פורסם, וממש הייתי על סף התמוטטות. אבל הבנתי שאני חייבת להאמין שהיא בסדר ושזו רק לוחמה פסיכולוגית".
"טלפתיה" גם בשבי
בעת שהיתה בשבי פורסמו גם סרטונים מהתקופה שלפני, שבהם היא שרה לעצמה. לדבריה של אמה, זו היתה אחת הדרכים שבהן העסיקה את עצמה גם שם. "היא שרה שם גם לבנות שהיו איתה. כשהיא חזרה, היא סיפרה שהיא שרה את 'שמע ישראל' (כשהלב בוכה; א"ס) בגרסת שרית חדד. במסגרת כל הפעולות שעשיתי, היה אירוע הפרשות חלה בירושלים עם זמרת שבאה ושרה. גם אני, בעוונותיי, קצת יודעת לשיר, והשיר ששרתי בפעמיים האלה זה 'שמע ישראל', אותו שיר. כשהיא באה וסיפרה את זה, היה מדהים להבין - היא שרה שם, ואני שרתי פה. אז כנראה יש איזשהו חיבור כזה, שאני התחלתי להאמין בו במהלך התקופה הזו, בין אמא לבת. אנחנו משדרות משהו אחת לשנייה. זה לגמרי אימת לי את זה".
"היא גם ציירה שם", מספרת אמה, ומפרטת על הקעקוע שעשתה לפני כמה ימים. את הסקיצה שלו הכינה שם, בעזה. "היא גילתה את עצמה מחדש בעולם הציור. פעם היתה מציירת להנאתה, ושם, כשנתנו לה את האפשרות לצייר, עם דף ועט, אז היא ציירה כל מיני. הקעקוע, הפרפר עם המילה 'חופש', זה משהו שהיא ציירה שם. היא ציירה כל מיני דיוקנאות".
תופעת לוואי של המאבק היתה הפיכת פניה וסיפורה של דניאלה למוכרים בציבור. "היא עדיין לא מבינה את זה עד הסוף ומתרגלת", אומרת אמה. "היא מופתעת מגילויי החיבה שמרעיפים עליה כשהיא הולכת ברחוב". בדרבי התל אביבי בחצי גמר גביע המדינה בכדורסל, המצלמה התמקדה בה ובבן זוגה שישבו בשורה הראשונה, והאוהדים הניפו שלט לכבודה. "זו היתה הפעם הראשונה שהיתה במרחב עם המון אנשים, ונראה לי ששם ירד לה האסימון עוד יותר, אבל זה היה לה נחמד. היא לא מתרגשת מזה. אני עוד יותר בלחץ ממנה מהסיטואציות האלה, אבל היא צולחת את זה".
יותר מכל, דניאלה חזרה עם מסר ברור, בדומה לחטופים אחרים: לא אשתקם עד שכולם יחזרו. "אחד הדברים הראשונים שאמרה לנו הוא 'חייבים להוציא את כולם משם'. שמעתי את זה גם מהבנות האחרות. זה מסר שחייב להיאמר, ולהיאמר חד משמעית. זה חייב לקרות עכשיו. לצערי, המראות שראינו מהחטופים האחרונים שחזרו, שאחד מהם זה גם בן דוד שלי, אלי שרעבי, קשים מאוד. דניאלה צפתה איתי בשיבה שלו, וזה גם חיזק אצלה את ההבנה שזה חייב לקרות כמה שיותר מהר".
המאבק העיקש - והחשש
נעמה, תושבת רעננה, נחטפה ממוצב נחל עוז במקביל לדניאלה, חודשים ספורים לאחר גיוסה לצה"ל. "אני חושב שדמיינתי באמת בכל 477 הימים של הסיוט הזה את רגע החיבוק", אומר אביה יוני, "וזה היה כמו בחלומות. כל התפאורה מסביב, או התחושות והרגשות, אני אפילו לא זוכר אותם, אפילו לא חלמתי עליהם. נקודת המפגש זה החיבוק, זו היתה תמונת סוף האירוע מבחינתי".
רגע אחרי החיבוק, הוא מספר, אמר לה "נונה, אני אשמור עלייך, לא אעזוב אותך יותר, הכול יהיה בסדר". המילים יצאו בספונטניות, "כדי לתת לה ואולי גם לעצמי ולכולנו את תחושת הביטחון שעכשיו היא בבית, ואנחנו פה ויהיה בסדר. היא ענתה: 'אבא, אתה לא יודע כמה אני אוהבת אותך. אני יודעת, אני יודעת שנלחמתם'".
"לא הייתי בטוח עד הסוף כמה היא רואה אותנו נלחמים", הוא אומר. "זה גם היה משמעותי מאוד בתוך המאבק המטורף הזה, שאתה עושה כל כך הרבה דברים - תקשורת, פגישות, הצהרות - ואתה לא יודע מה מכל זה יעבוד. מזהירים אותך שלפעמים זה עלול להזיק".
בדיעבד, אתה חושב שזה באמת עלול להזיק? יש משהו שהיית עושה אחרת?
"אני חושב שלא. נעמה חזרה ואמרה שהיא פה ושם ראתה ושמעה אותנו, וכמה כוח זה נטע בה, כמה תקווה. אז היתי עושה אותו הדבר. אני זוכר שבימים הראשונים של המלחמה דיברתי עם אחד האנשים שהיה מעורב בעשרות השנים האחרונות בענייני מו"מ ושבויים ונעדרים. התייעצנו אם לצאת החוצה עלול להזיק או לא, כי המחיר שלה כחיילת יעלה, כי היא תהיה נכס יותר חשוב? הוא אמר שמניסיונו, השותקים מפסידים. והמשפט הזה נחרט אצלי בראש. הבנו שצריך לעשות רעש, עם הידיעה שזה באמת עלול להביא לשלם מחירים ולהוות סיכון עבורה".
מה היתה רמת המודעות שלה? היו דברים לא קלים שהתפרסמו, כמו הסרטון שלה מיום החטיפה שהפך מוכר מאוד, עם מחאה שהגיעה בעקבותיו שבה דימו אותה מדממת.
"את המחאה בגדול היא הכירה. פה ושם היו להן הצצות והיחשפות. וזה נתן לה תחושת תקווה - שנלחמים עליה, שיודעים וזוכרים שהיא שמה. והיא הבינה באמת שעושים כל מה שאפשר כדי להחזיר אותה הביתה".
איזה רגע היא זוכרת? מה היא מספרת שראתה?
"היתה פעם שהיא שמעה אותי מדבר. שאלו אותי באחד הראיונות: 'מה היית אומר לנעמה'. והיא אמרה שהיא רשמה את זה על נייר, ובתקופות קשות ובמשברים היא הייתה חוזרת לנייר כדי לקבל את מילות העידוד והתמיכה, לראות כמה היא חזקה וכמה היא שורדת, ושכולנו אוהבים אותה ונחזיר אותה".
נעמה שיתפה ברשתות החברתיות כי היתה לבדה ב-50 הימים הראשונים לשבי. חלק מהבדידות הפיגה דרך כתיבה במחברת, מעין יומן. "היא רשמה לעצמה מחשבות, מכתבים לנו, חלק מזה כדי להעביר את הזמן, וחלק בגלל צורך שעלה בה. לצערנו ולצערה, לא נתנו לה לקחת את זה איתה. אבל חלק מהתהליך שלה להחזיק מעמד היה גם לכתוב שם. הם עברו ממקום למקום, והיומן לא הלך איתה".
לדבריו של יוני, נעמה חוותה מחסור באוכל וחיה בתנאי היגיינה ירודים. "אני חושב שמול התמונות שראינו בשבת האחרונה - המצב היה יותר טוב מזה, אבל בוודאי לא מספיק. היא ירדה במשקל. אלה בהחלט לא תנאים שבן אנוש צריך לחיות בהם, או אפילו להיות מוחזק בהם".
"אני חושב שבעקבות התמונות המזעזעות שיצאו ביום שבת, שהיא גם ראתה אותן, מה שהיא אמרה בצורה מאוד ברורה זה שצריך להוציא אותם משם. אי אפשר להישאר שם יותר. וזה חלק מתהליך השלב ב' עבורנו, שזה תהליך השיקום, גם לנעמה אישית וגם עבורנו כמשפחה, ואולי ניקח את זה גם לרמת המדינה. האמירה היא שחייבים להוציא את כולם מהר-מהר - כדי שנוכל להתחיל את תהליך השיקום. אנחנו יודעים שעכשיו יש אחרים שם, וכנראה בתנאים קשים אף יותר ממה שהן הוחזקו, אז תחושת הבהילות היא גדולה. אין זמן, זו לא קלישאה".
"נעמה וחברות שלה רוצות לדעת מה קרה בנחל עוז"
במהלך המאבק היתה לך ביקורת על איך שמנסים להביא אותן חזרה הביתה, על עיכובים מסוימים ומי אחראי להם. בימים האחרונים עלה שוב משבר סביב המשך העסקה.
"מי שאחראי על ההגנה של תושבי ואזרחי המדינה זו מדינת ישראל. ולכן הביקורת או הטענות, גם בעבר וגם עכשיו, הן חד משמעית - לממשלה, שאחד מתפקידיה זה לדאוג לביטחון אזרחיה. פישלתם, לא עשיתם את זה ב-7 באוקטובר, אז הגיע הזמן להוציא אותם עכשיו. ראינו את הריטואלים האלה, המסמוסים, גרירת הרגליים. הבנו שרק כשיש נחישות והחלטה ברורה וחד משמעית, שאגב הגיעה במקרה האחרון אולי בגלל בחירת טראמפ - הדברים התחילו לזוז".
"אני לא מרגיש את הבהילות, את התחושה שהדבר הזה הוא הכי דחוף והכי חשוב, ושום דבר אחר הוא לא בלתי הפיך כמו החזרה של החטופים", הוא מאשים. "ראינו את המצב. החטופים יכולים למות. הם מתים. כל דבר אחר -ענייני קואליציה, פוליטיים, מחירים כואבים שצריך לשלם, כן מיטוט ולא מיטוט - יהיה לזה זמן ומקום. לשחרור החטופים ולהבראה של המשפחות שלהן ושל החברה הישראלית - אין זמן".
"זה לא יכול לעבוד כבר, חייבים לשנות את ההתייחסות. יש כמובן הצהרות, ואמירות של 'אנחנו מחויבים, נעשה הכל', אבל את הנחישות, האומץ לקבל החלטות מכריעות ולשבור פרדיגמות - אני עוד לא רואה", טען. "אני לא יודע אם זה מכוון או לא. אבל זה אותו דפוס של התנהלות שראינו בשנה וארבעה חודשים האלה. הפצע הזה, כמו משהו בבטן שמדמם או מוגלה שלא מפסיקה - ימשיך לדמם עד שיחזרו. ואחרי זה גם יהיו תשובות לכל הדברים הבאמת קשים האלה שהיו - לפני 7 באוקטובר וגם אחריו. זה שלא מדברים בצורה ברורה וחד משמעית על הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, ולא רוצים לעשות את הבירור הכי עמוק והתחקירים הכי עמוקים הכי כואבים, זה חלק מההתמזמזות הזו".
ועדת החקירה תצטרך לחקור גם את 7 באוקטובר עצמו. אני מניח שזה אחד הפערים שהיית צריך להשלים דרך נקודת מבטה של נעמה.
"אני משער שזה אכן אחד הימים הכי קשים בחייה, זה היה הסיוט בהתגלמותו. גם נעמה וגם החברות שלה רוצות לדעת מה קרה. אפשר אפילו לשמוע את הכעס. אף אחד לא בא! אני חושב שנחל עוז הפך לאחד הסמלים של המחדל הגדול הזה, של ההפקרה. בסיס צה"ל נכבש, עשרות הרוגים, תצפיתניות רבות ועוד לוחמות ולוחמים שנהרגו או נרצחו בנחל עוז, ואין תשובות ברורות".
"היינו שעות בבסיס, ועוד לא יודעים. עוד לא חקרו מה קרה שם". סרטון החטיפה של נעמה
היא ניסתה לשאול אותך מה אתה יודע?
"היא שאלה למשל אם אני יודע מה קרה לכל האנשים שהיו במיגונית, איפה שהיא היתה. מי הצליח לברוח, מי לא. עניתי שאני לא יודע. זו שאלה מאוד קונקרטית, מה ששאלה, אבל זה יותר מזה - היא לא מבינה מה קרה שם. היינו שעות בבסיס, ועוד לא יודעים. עוד לא חקרו. אנחנו חייבים את זה גם לבנות האלה, גם למשפחות הנרצחות והנרצחים. אלה תשובות שבבסיסה של מדינה דמוקרטית. היה כשל איום ונורא, איך אנחנו עוד לא יודעים מה היה? גם כתשובות להן, וגם לנו, כדי שמקרה כזה לא יישנה".
בדרך, יוני ומשפחות אחרות עמדו בפני ניסיונות לצבוע את המאבק בגוונים פוליטיים. שמאלני, קפלניסטי, אנטי-ביבי. הוא דוחה אותם על הסף. "אין ספק שלאורך המאבק הארוך, המתיש והמתסכל הזה היו לא מעט מקרים שרצו לקחת את זה לכיוון של 'אלה שמאלנים, הם רק רוצים להפיל את ביבי'. בסוף אני אבא של נעמה. לא רציתי שביבי ייפול ולא להחליף את שלטון, רציתי שהילדה שלי ושאר החטופים יחזרו הביתה. כל ניסיון לומר שזה בכלל פוליטי, שזה קפלן, זה להסיט את העיניים מהכדור".
חלק מהכתבות על סיפורה של נעמה ציינו - לעתים בעקיצה - שהשתתפה בעבר בפרויקט למען השלום. "עוד לא דיברנו על זה. אני רוצה לקוות שבתור צעירה שהיתה בעבר בפרויקט הזה, היא תמשיך להיות סקרנית ותמשיך לרצות לעשות את המקום הזה טוב יותר, להשפיע. אני יכול לומר שבתור אב אעודד אותה רק לעשות דברים טובים, בכל כיוון שלא תבחר".