"איפה ישנם עוד אנשים", אתה שואל. אבל הנה, הם כאן

ב־13 במרץ השנה נשא מפקד אוגדה 98 תא"ל דן גולדפוס את נאום ה"תהיו ראויים" שלו. גולדפוס לא עדכן את מפקדיו, כולל הרמטכ"ל, בתוכן הנפיץ של דבריו ונקרא ל"שיחת נזיפה" אחריהם.

הוא קרא לדרג המדיני (ולכולנו) "לא לברוח מאחריות" דרש מהם, "מדם ליבו של לוחם: תהיו ראויים ללוחמים שקיפחו את חייהם ולאנשי המילואים שנלחמים יחד", הבטיח "לא להרפות" עד חזרתם של החטופים ורמז גם לחוק הגיוס, שהוא בעצם חוק השתמטות, כשאמר "תוודאו שכולם לוקחים חלק".

מאז נפלו עוד לוחמים רבים. החטופים עוד אינם. חוק ההשתמטות בדרך להצבעה בכנסת. הדרג המדיני לא ראוי לנופלים, לא ראוי לפצועים, לא ראוי לעם המופלא הזה וללוחמיו.

שנה לטבח הנורא, ערב יום כיפור, מה שנותר זה לבקש סליחה מבנינו ובנותינו שנפלו במלחמה האיומה שנכפתה עלינו. כדי לא לזהם את הטור הזה בפוליטיקה, לא אפרט כאן היום את מעלליהם של אנשי "הדרג המדיני" שלנו, שהביאו אותנו עד הלום.

החלטתי לתרום תרומה צנועה לזיכרון הלוחמים וסיפור גבורתם המופלא, שסייעו לנו להתרומם משאול התחתיות שאליו הוטחנו ב־7 באוקטובר, להתעשת, להחזיר מלחמה ולהוכיח שאף על פי כן ולמרות הכל, אף אחד לא מסוגל לעמוד מולנו כשאנו יוצאים לקרב. צה"ל הוא הצבא החזק והמנצח במזרח התיכון, ואין יריב שמסוגל לשנות את זה.

7 באוקטובר המיט אסון כבד על העם והמדינה. ברשימה האינסופית של נופלי ונרצחי אותו יום נמצאים עשרות אוהדי הפועל ת"א, הקבוצה שגם אני נמנה עם אוהדיה. המספר המוגזם של אוהדים שנרצחו או נפלו נובע מכך שעוטף עזה מכיל, גם היום, מספר רב יחסית של אוהדים אדומים. בנוסף, חלק מהלוחמים שנפלו באותו יום ובשנה שחלפה אחריו, נמנה אף הוא עם אוהדי הקבוצה.

רועי ורמוס, איש שוק ההון ואוהד אדום בעצמו, מפיק עכשיו אלבום זיכרון מיוחד לכל "הנופלים האדומים" הללו. יובאו בו סיפוריהם האישיים, זיכרונות, תמונות, פיסות חיים.

במסגרת זו, היו לי כבוד עצום וזכות גדולה לכתוב על שניים מהנופלים: סמ"ר ירון (נוני) שי, בן 21 ועשרה חודשים בנופלו, לוחם בחפ"ק סיירת הנח"ל, שנפל ב־7 באוקטובר בקרב גבורה שבו בלמו שלושה לוחמים את פריצת הנוח'בות לקיבוץ כרם שלום ולבסיס הסמוך. רב־סרן (מילואים) אייל אבניאון, בן 25 וחודש אחד בנופלו, שנהרג ב־1 ביולי השנה בקרב במרכז רצועת עזה.

לצורך הכתיבה, העמקתי בדמויותיהם של שני הצעירים המופלאים הללו. זה היה מסע קורע לב, מפעים, מעורר השראה. על ירון שי, בנם של השר לשעבר יזהר שי והילה, הופק גם סרט, שהוקרן לאחרונה בערוץ 12, בשם "יהלום משגע". כשאתה עובר על חייו, על מפעלותיו, על אישיותו, אתה מתקשה להאמין שמדובר ב"ילד" שעוד לא חגג 22. אותם הדברים אמורים לגבי אייל אבניאון. גבר מדהים בן 25, שהשאיר אחריו חומרים כתובים, ארכיונים, מכתבים, יומנים ומעריצים משל היה בן 80. ביקרתי את הוריו, אבי ושרון, בשבעה. הם שכניי בהוד השרון. אמרתי להם שהעובדה שגידלו את אייל וחינכו אותו תעמוד לזכותם עד קץ הימים.

בשנה החולפת התעמקתי בדמויות של נופלים רבים נוספים. לאט־לאט מתפשטת בי ההבנה שאייל אבניאון וירון שי אינם חריגים. אלה פני הדור. אלה כולם. יהלומים משגעים אחד־אחד, אבל לא כאלה של מירי רגב. דמויות מופת, צעירים וצעירות שחשו ביום פקודה נוראה להציל את המדינה, להילחם על הבית, להקריב את חייהם למען יקיריהם, מדינתם, הרעיון המוזר הזה שלפיו גם ליהודים מגיעה מדינה עצמאית.

חיינו הוארו בדמויותיהם של רס"ן אריאל בן משה (וגלית, אמו המדהימה), של ענר שפירא וגבורתו הבלתי נתפסת, של סא"ל סלמן חבקה המרשים, של רב־פקד ארנון זמורה מעורר ההשראה ושל מאות רבות מבנינו ובנותינו שהוכיחו שגם אם מנהיגינו אינם ראויים להם, הם ראויים לעמם ולמדינתם, הם ראויים לאבותינו שהקימו את המדינה הזו על הארץ שלנו והם צריכים להיות אלה החקוקים על לוח ליבנו.

הם אוהדי הפועל, אבל גם מכבי ובית"ר. הם חובשי כיפה סרוגה, אבל גם חילונים ומסורתיים ודרוזים ובדואים. הם אשכנזים וספרדים ובעיקר מעורבים. הם צעירים ומבוגרים יותר, הם שמאלנים וימניים ואנשי מרכז, הם ביביסטים ורל"ביסטים, הם הומניים או טכנולוגיים, הם מאות רבות של אנשים שיכולים היו להיות איתנו כאן עכשיו, אבל הם אינם. ואנחנו כאן בזכותם.

"אין אנשים כאלה". זה הדבר הראשון שעולה בדעתך כשאתה נחשף לדמותו של ירון אורי (נוני) שי. אבל מתברר שיש אנשים כאלה. ונוני היה איש כזה בדיוק. הכרתי אותו רק לאחר נפילתו.

מסיפורי אביו, יזהר שי, חברי הטוב. מסיפורי החברים. מקרב הגבורה שבו נפל, תוך שהוא מציל בגופו, ביחד עם עוד גיבורים מסיירת הנח"ל, את קיבוץ כרם שלום ואת הבסיס הצבאי שלידו. מעדויות לוחמים. מסיפורי אוהדים אדומים.

נוני השאיר אחריו שובל של מעריצים. כל מי שהכיר אותו משרטט דמות מופת. המשותף לכולם הוא החיוך שמתפשט על פניהם כשהם מדברים עליו. האהבה. הגעגוע.

ירון (נוני) שי היה ילד יפה תואר, חכם, מנהיג, מצחיק, מעורר השראה, מקורי, אהוב וגם אדום. פרח לב אדום. אוהד הפועל מרחם אמו, ממעמקי הנשמה. דור שלישי לאוהדים. אחרי סבא מיכה זנד ובתו הילה, הצטרף לשושלת בנה ירון. על הדרך סופח גם האיש שאיתה, יזהר.

נוני לא אוהד אופייני. לא בא בטענות לקבוצה, לא מקלל את השחקנים, לא זועם אחרי תבוסות והפסדים. הופך את העולם כדי להגיע לכל המשחקים ותמיד, אבל תמיד, רק יעודד. בא מאהבה.

אתה סוקר את חייו, את פועלו (מלשון הפועל), את עלילותיו, לא מאמין שזה אמיתי. אבל זה אמיתי. בכיתה ג' הוא התמודד לראשות מועצת התלמידים של בית הספר. אמרו לו שזה לא מקובל בגיל כזה. התעקש. התמודד וניצח.

לסגנו נבחר ילד בכיתה ו', שהיה המדריך שלו בצופים. לימים, אחרי שנוני ייהרג, ייפצע באורח קשה גם "סגנו", לוחם בצנחנים, בעזה. כי הטובים ביותר הולכים ראשונים. גם הקלישאה הזו, במקרה של נוני, נכונה.

בצופים הוא היה מנהיג טבעי. הלכו אחריו. גם כשהלך לשנת שירות, וגם כשהתנדב לפעילות אינטנסיבית עם ילדי עובדים זרים בדרום תל אביב וילדי שכונות מצוקה. הייתה סביבו הילה. במקרה של נוני, זה לא היה רק השם של אמא.

זה נמשך גם בצבא. ביתר שאת. הוא היה חניך מצטיין אולטימטיבי. לכל אורך המסלול וגם בסיומו. בפברואר 2023 הוא סיים מסלול מפרך וקיבל את מגן ההצטיינות ממפקד סיירת הנח"ל, סא"ל יונתן צור, "ברנש". שניהם ייהרגו ב־7 באוקטובר.

המצוינות של נוני הובילה אותו בסוף המסלול לחפ"ק הפלחה"ן של סיירת הנח"ל. הטובים ביותר מגיעים לשם. המפקד בוחר את הלוחמים שיהיו לצידו אם תפרוץ מלחמה.

והמלחמה פרצה ב־7 באוקטובר, בשעה 6 וחצי בבוקר. הם היו שלושה בחפ"ק: הסמ"פ, סגן יואב לוינסון, עולה חדש וחייל בודד שהתגלה כלוחם־על. לצידו הלוחמים עומר בטיטו ונוני. הם דהרו לקיבוץ כרם שלום. הם עוד לא ידעו שהם יצילו את הקיבוץ. יבלמו את נחילי הנוח'בה בגופם.

בשעה 06:36 בבוקר, 7 דקות לאחר תחילת פלישת הנוח'בה, הם שמעו בקשר את סגן מפקד סיירת הנח"ל, רב־סרן עידו שני ז"ל, מודיע שפרצה מלחמה. מיד לאחר מתן הפקודה יצר נוני קשר עם הבסיס הצמוד והקפיץ אותו. "מלחמה", הוא הודיע. ההקפצה של נוני הצילה את הבסיס.

הנוח'בות שהסתערו עליו מצאו לוחמים מוכנים בעמדות. הבסיס לא נכבש. כל התצפיתניות שהיו בו נותרו בחיים. הילה, אמא של נוני, קיבלה מהן צמיד מיוחד, שבו הוטבעה סיסמת הסיירת, לאות הכרת תודה. נוני וחבריו הצילו לא רק את הקיבוץ, הם הצילו גם את הבסיס.

קרב הגבורה של חפ"ק הפלחה"ן נמשך עד הצהריים. שלושתם, לוינסון, בטיטו וירון שי, היו הדבר היחיד שהפריד בין נחילי הנוח'בה לקיבוץ, המוקף חומת בטון. הם פשוט הגנו על הש"ג ולא נתנו למחבלים לעבור. עד שנפגעו.

נוני נפצע אנושות. לוינסון נפצע באורח קשה, והמשיך להילחם כשקליע נעוץ בצווארו. בטיטו נפצע באורח קשה אף הוא. כשהגיע המסוק של 669, לוינסון סירב לעלות עליו והמשיך להילחם. נוני פונה לבית החולים, שם מת מפצעיו.

נוני היה טוטאלי. מה שעשה, עשה הכי טוב, הכי מדויק, הכי חזק, עם כל הלב, הנשמה, כוח הרצון. כך כשהגן בגופו על אזרחי ישראל ביום ההוא, וכך, להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם באהדת הפועל ת"א.

גם כאן, ולמרות גילו הצעיר, הספיק נוני להפוך לסוג של פורץ דרך. חבריו הקליטו סדרה של סרטונים, בכל אחד מהם מסופר סיפור מדהים אחר על הדרכים היצירתיות, הרעיונות, התירוצים, הטריקים והתרגילים והשטיקים שבאמצעותם הצליח נוני, איכשהו, לחמוק מהצבא ולהגיע למשחקים של הפועל.

לא היה גבול ליצירתיות שלו. העיקר שבסוף ימצא את עצמו, איכשהו, כמה שניות לפני שריקת הפתיחה, במקום האהוב עליו ביותר: עם אולטראס הפועל, מאחורי השחקנים, מעודד.

וישנו "המכתב". פסקת הפתיחה של המכתב הזה מודפסת על החולצות לזכרו של נוני, שלבשו שחקני הפועל ת"א בטקס שנערך לזכרו לפני אחד המשחקים ב"דרייב אין". את המכתב הזה כתב נוני למפקדיו לפני המשחק החשוב הראשון של הפועל שהוא אמור היה להחמיץ עקב שירותו הצבאי המאתגר.

מדובר ביצירת מופת. מכתב ארוך, מנומק, נוגע ללב, מרגש, חד־פעמי. מכתב היסטורי שבו מתאר נוני איך נשם מינקותו את הפועל, איך למד את כל השירים, איך הגיע לכל המשחקים, איך זה הדבר החשוב היחיד בחייו, איך חייו לא יהיו חיים אם יחמיץ את המשחק, וכו' וכו'.

מפקדיו של נוני לא הצליחו לעמוד מול צערו של הטירון הצעיר, ואישרו לו לצאת למשחק. הצלחתו המסחררת של המכתב נהפכה מפרטית לציבורית. נוני הפיץ אותו ברשתות החברתיות. המכתב אומץ על ידי עשרות אוהדי כדורגל וכדורסל מכל הקבוצות, שהשתמשו בו מול מפקדיהם לצורך יציאה למשחקים. כל מה שנותר להם לעשות זה לשנות את שם הקבוצה כנדרש ולשלוח.

אחד מחבריו של נוני סיפר להוריו שישב יום אחד, אחרי נפילתו של נוני, לבוש בחולצה לזכרו, באחד הריזורטים בתאילנד. ניגש אליו צעיר ישראלי אחר, הזדהה כמ"פ בגבעתי, ושאל מה זו הפסקה הזו שמודפסת על גב החולצה. "זה קטע ממכתב שכתב ירון שי ז"ל למפקדים שלו", ענה החבר. "מוזר", ענה לו הצעיר, "אני קצין בגבעתי וקיבלתי מכתב כזה בדיוק מאחד החיילים שלי".

כזה הוא היה. מילותיו נותרו בחיים גם אחריו. מנהיג טבעי שהספיק כל כך הרבה בחייו הקצרים, הותיר חותם. ילד שכולו אהבה. שנהיה ראויים לו. יאללה הפועל!

רס"ן אייל אבניאון היה בן 25 בנופלו. גבר צעיר, יפהפה, קורן אור יקרות. השאיר אחריו את הוריו, אבי ושרון, ואחיו, אופיר ונטע, וגם מורשת ייחודית, מעוררת השראה, מיוחדת במינה.

אבניאון היה בחור נדיר, עשוי מחומרי הגלם המשובחים ביותר שיש בטבע האדם. ביליתי שבועות בלימוד ובמעקב אחר האישיות המופלאה שלו. 15 היומנים המפורטים שהשאיר אחריו. המכתבים הארוכים, המרגשים, האוהבים והנפלאים כל כך ששלח להוריו, לאחיו, לחבריו, לחייליו. הייתה בו כמות עצומה של רגשות, הוא ידע לתרגם אותם למילים סדורות, הייתה בו חמלה, סקרנות ואינסוף ציונות. הוא רצה לתקן את המקום הזה ואת החמלה שלו פיזר, שווה בשווה, בין כולם. פעם, כשאביו בא לאסוף אותו באחת היציאות מעזה, הייתה על ידיו של אייל כלבה עזתית עם רגל שבורה. הוא לא נח עד שלא נמצא לה בית אוהב כאן בארץ.

אבניאון החל לכתוב יומן במכינה הקדם־צבאית. ב־7 באוקטובר זה הפך ליומן מלחמה. כתב היד הסדור, העגול, הפך לאותיות מרצדות, מסודרות פחות, שנכתבו בשטח, בין הקרבות.

אתה קורא ומשתאה, קורא ובוכה, קורא ושואל את עצמך: איך זה שדווקא הם נופלים? דווקא הכי טובים, הכי יפים, הכי ערכיים, הכי מיוחדים, הכי נותנים ומחבקים ותורמים, למה דווקא הם נופלים? ואני מקנא בהוריו, שרון ואבי, שזכו להתחמם מאור היקרות שהילד הזה הפיץ 25 שנה, וגם באחיו, וגם בחבריו וחייליו וכל מי שעבר לידו. כל אחד ואחד מהם קיבל ממנו משהו, נגע בו, רווה ממנו.

פעם, הוא הבין שאחד המ"כים אצלו בפלוגה מתלבט ומתבלבל באשר לעתידו בצה"ל ולחיים בכלל. הוא לקח אותו לשיחה ארוכה. הראה לו פתק שבו נכתבה התוכנית שלו, של אייל, להמשך חייו.

"תראה, ככה צריך לתכנן את החיים, לסדר אותם. כשיש לך תוכניות ומטרות, יש לך לאן לשאוף". הפתק של אייל נמצא בכיסו של אותו מ"כ עד היום: "שחרור מצה"ל ב־4 בדצמבר 2022. ב־5 בדצמבר, על המטוס. דרום אמריקה. סירת דיג באלסקה. חוזר ארצה. עובר דירה. מתחיל ללמוד פסיכולוגיה ומנהל עסקים".

"באוגוסט 2027 מסיים הלימודים. חתונה. באוקטובר 2027 מתחיל לעבוד בארה"ב, תואר שני במנהל. באוגוסט 2029 חוזר ארצה. במאי 2030 ילד ראשון, זכר. ביולי 2032 שתי בנות תאומות. עד ינואר 2040 אני כבר מנכ"ל של חברה גדולה. בינואר 2045 אייל אאוט. אקזיט. בינואר 2046 מקבל הצעה מפתה ועושה הרבה כסף. ב־2050 פורש ומקדיש את עצמי ואת כל שנותיי לחינוך".

אבניאון עמד בלו"ז המדוקדק של תוכניתו. אפילו התקלה בצבא (בהמשך) לא הפריעה לו. הוא חלם, תכנן והגשים. נפילתו קטעה את המסע הזה, שאמור היה להיות מדהים ומעורר השראה. נותר רק לבכות על הרעיה שלא תהיה לו, על הבן והתאומות שלא יזכו לקרוא לו "אבא", על כל אלה שיתגעגעו אליו לנצח.

לכל זה, תוסיפו את הפועל. "אני לא אוהד הפועל, אני חי הפועל", אמר פעם. ביומני המלחמה שלו, שבהם מתוארים ימי קרבות ודם, מופיע פתאום משפט כמו "העיקר שהפועל ניצחה ועלתה לגמר, אני מניח שאת כל הסדרה אני אראה בעזה" (10.6.24).

ויש גם סרטון, ששלחו לי הוריו, שצילם כנראה בעצמו במצלמת גו־פרו או סלולרי: קלוז־אפ על פניו של אייל, פניו של גבר צעיר, יפה תואר, קצין חי"ר במילואים בקסדת קרב, אפוד מלא, נשק, שכפ"ץ קרמי, מיקרופון הקשר צמוד לפה, מצלמה מובנית על הקסדה.

הוא הולך בעזה, כנראה בדרך לקרב כלשהו, או בחזרה ממנו. הולך ושר. לעצמו. השיר המוכר לכולנו, ועדיין, כשאתה רואה את אייל הולך בתוך עזה ושר את השיר הזה לעצמו, אתה מצטמרר: "לא יודע להסביר את מה שהיא עושה, באתי להגביר את הקצב בשבילה, והטירוף לרגע לא נרגע, אחרי הסמל לכל מקום אסע, בחרתי בך: הפועל! לא בחיים נורמליים, כמו כל אחד אחר, אוהב אותך: הפועל! שער 5, עכשיו להשתולל!".

גרסה אחרת של השיר הזה היא הפסקול של קליפ מרטיט נשמה שבו נראות תמונותיהם של עשרות אולטראס הפועל שנפלו או נרצחו ב־7 באוקטובר ואחריו. כשאייל שר את השיר בעזה, הוא עוד לא ידע שזו הפעם האחרונה שהוא שר אותו. הוא לא ידע שבקרוב הוא יתחבר לשיר הזה בדרך הנוראה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הקליפ כבר היה אז באוויר, אייל היה עדיין בחיים. לנו לא נותר אלא לשיר אותו שוב, לזכרו.

אייל נולד בהוד השרון ולמד בתיכון הדרים. בכיתה י' היו לו בעיות משמעת והחליטו להרחיקו מהכיתה ולהעבירו לכיתה אחרת. אבניאון הפך את המשבר למנוף. נפשו נקשרה בנפשו של המורה המחנך החדש, שקלט אותו בכיתה החלופית. כשסיים את התיכון, כתב למחנך מכתב ארוך ומרגש. הוא הסביר איך ראה בהדחתו מהכיתה הקודמת כהזדמנות שאפשר ללמוד ולצמוח ממנה, סיפר לו על מסלול התיקון שעבר, וגילה לו עד כמה משמעותי היה הוא, המחנך, בהצלחתו לסיים את התיכון.

המורה הביא את המכתב ל"שבעה", והקריא אותו להוריו. לא נותרה שם עין יבשה. אחרי התיכון בילה אבניאון שנה במכינה הקדם־צבאית מיצר ברמת הגולן. היה לו ברור שהוא הולך להיות הכי קרבי שאפשר. התנדב לשייטת. עבר את הגיבוש והחל מסלול.

אלא שאז משהו השתבש. זו הייתה הפעם הראשונה שהלו"ז המוקפד שלו הופר. בעקבות האימונים הקשים, הוא איבד את השמיעה באחת מאוזניו. אבל הוא לא ויתר. רצו לשחרר אותו, הוא התעקש. המשיך את מסלול השייטת, הקשה ביותר בצה"ל, תוך כדי טיפולים אינטנסיביים.

היה רץ לבית החולים, מקבל זריקות סטרואידים, טס ליחידה וממשיך להתאמן. הוא הצליח לסיים איכשהו את השלב המכין בשייטת, המאתגר ביותר בצה"ל, אבל השמיעה לא חזרה. הוא נפלט הביתה והפרופיל שלו נחת ל־64.

הוא לא ויתר על החלום וניהל מלחמת עולם כדי לחזור. הוא מספר עליה בהקלטות ובדפי יומן מפורטים. הוא הפעיל מסכת לחצים אדירה על הצבא, על הרופאים, על כל מי שאפשר, עד שהניחו לו לחזור.

הוא חזר למודיעין, ליחידה 504. הוא שאף להיות קצין ומפקד ולהכשיר חיילים, והגשים את שאיפתו זו. אחרי שנה החליט להמשיך הלאה למשימה הראשית: להיות לוחם. לכך נועד. עזב את 504 והלך לנח"ל. התחיל הכל מההתחלה. קורס מ"כים, קורס קציני חי"ר, לוחם. לא סתם לוחם, לוחם שנלחם כדי להיות לוחם.

הוא היה מסור לחייליו באופן טוטאלי. גם אחרי שהשתחרר כקצין חי"ר, בעודו מגשים חלום נוסף על ספינת דיג באלסקה, שמע על חייל שלו שעבר אסון במשפחה. מדובר בלוחם מקריית שמונה שגדל ללא אב, ועכשיו איבד את אמו. אבניאון, כבר משוחרר מצה"ל, ניהל את מבצע הסיוע ללוחם השכול מאלסקה. בהקלטה ששיגר מספינת הדיג, הבטיח גם לכסות את כל ההוצאות שיידרשו, הקבורה, הלוויה, "שהוא לא יצטרך להוציא שקל מהכיס", אמר. כי לא נוטשים חיילים בשטח.

שרון ואבי, הוריו, הקריאו בראיונות שהעניקו לרדיו (גל"צ ו־103FM) מכתבים והודעות שקיבלו ממנו. אייל כתב להם כאילו הוא ההורה והם ילדיו. מכתבים מפיצי אור ואהבה שבהם הוא מודה להוריו שוב ושוב על מה שעשו בשבילו, על החינוך, על האהבה, אבל גם מבטיח להם שלעולם לא יישארו לבד, שהוא יהיה שם בשבילם בכל כוחו ויכולותיו.

כשאבי קרא את המכתב הזה בשידור חי ברדיו, לא היה אפשר לעצור את הדמעות. הנה קטע קצר: "אמא ואבא שלי, האנשים החשובים לי ביותר בחיים, מי אני בלעדיכם? אני אוהב אתכם אהבה שלא תתואר, אני קשור אליכם יותר משנדמה לכם, אני חושב עליכם בכל יום, ותמיד מחשבות טובות. אתם העוגן שלי, המקום היציב שלי בחיים, הכי יציב שלי, לימדתם אותי וחינכתם אותי בדרך הכי טובה שיכולתי לבקש, לימדתם אותי ערכים מה הם, נורמות, מוסר ומידות, לא דיברתם את זה, פשוט הייתם אתם, והספיק לי, לכולנו, להתבונן מהצד ולהבין איך נכון להיות בן אדם בעולם הזה".

אבניאון היה חניך בפרויקט "יחדיו", מיסודו של אריק אדיב בהוד השרון. פרויקט שמכין את הצעירים לצבא באימוני כושר קרבי, שיעורי ציונות ומורשת. כמעט כל בוגרי הפרויקט הזה הופכים ללוחמים וקצינים.

אדיב הקים את הפרויקט לפני כ־15 שנה, לאחר נפילתו של חברו הטוב רס"ן ליאור שי, טייס מסוקים בחיל האוויר שנהרג באסון המסוק ברומניה בשנת 2010. אבניאון שיחק כדורגל עד כיתה י"א, הפסיק את הפעילות והצטרף ל"יחדיו", כדי להתכונן לשירות משמעותי בצבא.

על הדרך הוא גם הספיק לכתוב להוריו של ליאור שי מכתב ארוך ומרטיט שבו סיפר איך למד על בנם שנפל, איך התחנך לאורו, איך למד ממורשתו ואיך הוא תרם להתפתחותו כלוחם עתידי בצה"ל.

ב־8 בינואר 2024 נהרג בעזה סרן רון אפרימי מהוד השרון. אפרימי היה חברו הטוב ביותר של אופיר, אחיו של אייל. הוא נקבר במרחק של קבר אחד מליאור שי. אופיר היה זה שהספיד את אפרימי בלוויה, שבה השתתף גם אייל.

בסוף מאי 2024, בעודו בהפוגה ממילואים, אימן אבניאון צוות של בני נוער מ"יחדיו" ולקח אותם לחלקה הצבאית בבית הקברות בהוד השרון. הוא הראה להם את הקברים הסמוכים של רס"ן ליאור שי ושל רס"ן רון אפרימי וסיפר להם על חייהם ונפילתם.

בין שני הקברים הייתה חלקה אחת ריקה, דוממת. כעבור חודש אייל נהרג. החלקה ההיא המתינה לו, והוא עכשיו קבור ביניהם. שלושה קברים, שלושה קצינים, שלושה לוחמים, חלקה אחת במדינה אחת, מופלאה. אז בפעם הבאה כשתשאלו את עצמכם איפה ישנם עוד אנשים כאלה, תדעו: בחלקה הקטנה ההיא, בהוד השרון קבור בחור אחד, אייל אבניאון. זה לא בית קברות, זה פנתיאון.