אני מתאר לעצמי שהשר לביטחון לאומי חיכך ידיו בהנאה מרובה. השקר המאוס, אבל המתוכנן היטב, שהוא זרק לחלל האולפן של אלמוג בוקר, וששולב הפעם גם ברשעות מזוקקת - תפס כותרות ועורר סערה גדולה ברחבי המדינה. במשך 24 השעות הקרובות מדינה שלמה הניחה לו לרגע. לא דיברו על כשלונותיו המחפירים בכל תחום שבו הוא נוגע; לא ספרו לו את הפשע המתגבר ברחובות, את חוסר המשילות, את הפיגועים הכואבים שאותם הבטיח למגר בזמנים שבהם היה רוקד על דם הקורבנות הטרי דקות דקות אחרי האירוע, תוך כדי שהקפיד להשתלח בקודמיו ולהאשים אותם במצב; לא דנו בהתרסקות השב"ס, וגם לא בנזקים הקשים שגרם למשטרת ישראל, שאותם יקח שנים רבות לתקן.
ממש כך - כל ערוצי התקשורת והפרשנים עזבו את הכישלונות הקשים של השר, המכרסמים במהירות בביטחון המדינה ובתחושת הביטחון האישי של אזרחיה, והתמקדו באמירה קיצונית, מסיתה, שפלה ושקרית. כשאתה איתמר בן גביר, אתה כנראה מעדיף שיתמקדו בשקרים שלך ובהסתה הבוטה היוצאת מפיך מאשר במפלותיך. בחירה הגיונית בסך הכל, שמאפיינת את האיש הזה, שמביאה לידי מיצוי את מי שהוא, ואת ההרס והחורבן שהוא משאיר אחריו בתחומי אחריותו.
שנים רבות הייתי במרחב הציבורי והפרטי. הייתי גם פוליטיקאי. למדתי לא להתרגש יותר מדי מאמירות הזויות של אומני ההסתה והשקר. אבל אני מודה: דברי הבלע של בן גביר באותו הערב זעזעו אצלי משהו בלב. משהו נקרע מבפנים. קול כואב ופצוע צעק אי שם מתוך הלב שלי, שממילא כבר שבור מאז, מ-7 באוקטובר, וגרם לי לדמוע בתסכול ובעיקר בעצב.
כבר אז - ובכל פעם לאחר מכן, כששמעתי מחדש את הקלטת השקר המאוס והמסית של בן גביר בערוץ כלשהו - עלו בזכרוני תמונות של נוני שלנו, האוהד המסור של הפועל תל אביב והחייל המצטיין בסיירת הנח"ל. נוני עם חולצת שחקן, עם צעיף של הקבוצה, עם כובע, לפעמים סווטשרט או מעיל, ממותגים בסמלי הקבוצה שאהב כל כך. ועלו גם התמונות של נוני הלוחם הקשוח, לבוש במדים טקטיים מיוזעים; נוני נישא על כתפי חבריו ביום חורף קפוא על הר קנאים בסוף מסלול, הם נושאים אליו עיניים והוא מוביל אותם בשאגות עידוד; נוני בלבוש קרבי בפעילויות מסכנות חיים בקו ביו"ש, בג'נין, בגבול עזה בימים התמימים שלפני 7 באוקטובר.
ובכל פעם, מתוך הכאב הזה עולה גם הזעם הבלתי נשלט. מי הוא, האפס המאוס, העבריין המורשע שלא שירת יום אחד בחייו בצה"ל, המסית והמפלג? מי הוא לעומת הבן שלי וחבריו, יפי הבלורית והתואר, אוהבי המדינה בכל מאודם, וכן - גם אוהבי הפועל, שהיו מוכנים לתת את הכל למען המולדת האהובה, וחלקם אכן נתנו? מי הוא - הרשע, הציניקן, התככן, שמוכן לשקר במצח נחושה ולהכפיש את זכרם הטהור של גיבורי ישראל שנפלו במערכה, כדי לשרת אינטרס פוליטי בזוי ולצבור כמה נקודות זכות עלובות בקרב קהל מעריציו? מי הוא לעומתם, גיבורים ללא חת, שאהבו את צה"ל, התנדבו ליחידות מובחרות ונתנו הכל כדי לעשות הכי טוב שאפשר - גם כשאהדו את הקבוצה, גם כשלחמו למען המולדת?
אני קצת יותר מבוגר מהעבריין המורשע בן גביר. עומדות לזכותי עשרות שנים ביציעים, שנים רבות של צפייה בקהל הנאמן הזה של הקבוצה. אוהדי הפועל מעולם לא קיללו חיילי צה"ל, מה שאולי כן מקובל בהפגנות האלימות שלהן היה שותף השר, כשהיה מפגין נגד אותם חיילים בזמן הפרעות הסדר שהיה יוזם עם חבריו נגד מדיניות ממשלת ישראל ביו"ש. אולי הוא קילל חיילים בעצמו? אולי זו הסיבה שנראה לו כל כך טבעי לשקר, להכפיש ולהסית נגד אוהדים שהם חיילים בעצמם, הורים לחיילים, בני משפחות חיילים ובכל מקרה, אוהבי חיילי צה"ל באשר הם? האם יש טעם לחפש את הסיבות לארס הנוטף משפתיו של מי שמעולם לא שירת בצה"ל או בשירות לאומי, אבל כן נלהב להשתלח, בפאתוס הכל כך מוכר שלו, נגד מי שהם ההפך הגמור ממנו - אנשים טובים, אוהבי צה"ל והמדינה, המתייצבים להגנתה כל אימת שיידרשו לכך?
יציעי האוהדים של הפועל חסרים כמה עשרות אוהדים מאז 7 באוקטובר. כמה מהם הכרתי קודם. רבים מהם למדתי להכיר אחרי השבת הנוראה ההיא, שבה איבדנו את נוני שלנו, היקר לנו מכל. ניצן ליבשטיין נרצח בביתו בשכונת הצעירים של כפר עזה; הוא זה שדאג לכרטיס לדרבי האחרון שנוני הגיע אליו - הדרבי שלא שוחק, בגלל עוד כישלון שבסוף מקושר אל העבריין המורשע.
אביו של ניצן, אופיר ז"ל, ראש מועצת שער הנגב, היה ידיד אישי ואירח אותי בעבר במתחם ההיי-טק החדשני שבנה כדי לקדם תעשייה מתקדמת באזור. הוא נפל בקרב עם מחבלים בפתח ביתו. הבן של אופיר, ואח של ניצן, שירת כלוחם בגולני עד לא מזמן. ורד ליבשטיין הגיבורה, האמא והרעייה השכולה, נסעה עם הבנים שלה ואיתנו, משפחה שכולה נוספת, ללוות את הפועל לרבע הגמר בווילנה. לא רק השכול מחבר בינינו - גם האהבה לקבוצה, וגם האהבה למדינה ולחיילי צה"ל.
עלינו דיבר העבריין המורשע, השר העלוב שאחראי על ביטחוננו ונכשל בכל מעשיו; עלינו ועל עשרות משפחות שכולות אחרות; על היקרים שלנו שמסרו את נפשם בהגנה על המולדת, בקרבות גבורה; על האהובים שלנו, שנרצחו בפתח בתיהם בידי חיות האדם; על הקהילה הגדולה של אוהדי הפועל שמחבקת אותנו, מנחמת אותנו, נותנת לנו כוח לקום בכל בוקר מחדש; על האלפים שמנופפים לנו ביציעים, שבאים לחבק במחצית, שמוחאים כפיים ומוחים דמעה בכל פעם שהקליפ המצמרר של עשרות האהובים שלנו, שהם גם האהובים של כל משפחת הפועל, מוקרן על המסכים בבלומפילד או בהיכל. וכל האלפים הרבים האלה, הם לא רק אוהבי הקבוצה. הם גם אוהבי המדינה, אוהבי צה"ל וחייליו. השר הכושל יודע זאת היטב, אבל מה לא עושים למען רייטינג, למען הסתה נוספת נגד אחיך.
הימים שנגמרו כי מעולם לא התחילו
עוד באותו ערב פניתי אל העבריין המורשע, השר הכושל, בפנייה אישית. וכך כתבתי לו:
"'נגמרו הימים שהם מקללים את צה"ל'. אתה יודע למה הם נגמרו, איתמר? כי הם אף פעם לא התחילו. כי אוהדי הפועל אוהבים את צה"ל, משרתים בצה"ל (בניגוד אליך, אדוני השר), נלחמים במסגרת היחידות שלהם בצה"ל, מחרפים נפשם למען מדינת ישראל.
תתנצל איתמר, בפניי - אבא של חייל גיבור, אוהד שרוף של הפועל, שנפל בקרב גיבורים בהגנה על המולדת ב-7 באוקטובר, שמעולם לא קילל את צה"ל אבל עשה הכל למען שירות צבאי קרבי ונהרג למען המולדת שכל כך אהב.
תתנצל בפני סמ"ר ירון אורי שי, לוחם סיירת הנח"ל ואוהד נאמן של הפועל. תתנצל בפני עשרות אוהדים של הפועל שנפלו בקרבות.
תתנצל בפנינו, המשפחות הכואבות שלהם, שברשעותך גרמת לנו הערב סבל נוראי.
איש רע לב שכמוך. תתנצל ותתפטר. זה המינימום שאתה יכול לעשות. אולי אלוהים יעזור לך, אולי ירחם עליך, הלוואי שיעניש אותך.
מחכה להתנצלות הפומבית שלך. ומייד אחריה להתפטרות שלך".
השר ענה לי באוסף של קלישאות, שמן הסתם העתיק והדביק עבורו אחד מעוזריו הנאמנים. לא חרטה, וכמובן לא בקשת מחילה. ולכן - מכאן, מעל הבמה הנכבדת הזו, אני קורא לכל מי שיהיה לו קשר כלשהו עם השר הכושל לדרוש ממנו בכל הזדמנות, בכל דרך, מתי שרק אפשר, שוב ושוב:
"איתמר בן גביר: חזור בך מדברי השקר וההסתה שלך נגד אוהדי הפועל תל אביב. בקש מחילה, התפטר. ואז, עוף מהחיים שלנו. עזור לנו להתגבר על הבושה הלאומית שמישהו כמוך, עבריין מורשע שלא שירת בצה"ל, הגיע לעמדת מפתח בציבוריות הישראלית, והשתמש בה כדי להכפיש את אוהבי המדינה והצבא ולהסית נגדם. חזור בך, בקש מחילה והתפטר".
הכותב כיהן כשר המדע. בנו, ירון שי, נפל ב-7 באוקטובר