הגנרל האמריקני המפורסם ממלחמת העולם השנייה, ג'ורג פטון, אמר: "הצלחה איננה מה שאתה עושה כשאתה בפסגה, אלא כמה גבוה אתה יכול להגיע אחרי שהתרסקת לרצפה".
הרצח המזוויע של ששת החטופים כפסע לפני שחרורם הוא סוג של מקאבריות היסטורית, כמו רצח אסירי מחנות ההשמדה בצעדת המוות רגע לפני תבוסת גרמניה. הודעת חמאס על רציחתם המכוונת ולקיחת האחריות היו רגע של שפל אנושי אוניברסלי, שהדהד בעולם כולו. העובדה שהרש גולדברג, אזרח אמריקני שהוריו נאמו בוועידה הדמוקרטית בשיקגו, נמנה עם הנרצחים בדם קר, זיעזעה את הציבור בארה"ב ואת הממשל, שהתבטא נגד חמאס באופן חסר תקדים. אפילו מוסדות, האו"ם העוינים אותנו מאז ומתמיד, יצאו מגדרם והתכנסו בחוסר התלהבות לדון בסוגייה שעד כה ברחו ממנה כמו מאש. לרגע קט אחד נדמה כי חלה תפנית; שהורגש זיכוך קצר; שגפרור קטן ניצת בלהבה אנושית. ואת הרגע הזה היינו חייבים למנף כדי להטעין את מצברי הלגיטימיות שלנו שהידלדלו, ואולי כדי ליצור תפנית במערכה, אך ראשית לברור את המילים הנכונות.
מילים אינן רק דרך תיאור. הן הבניה של המציאות. פעולות לעיתים קרובות מיישרות קו עם המילים. מהרצפה הזאת היינו צריכים לנתר, להדהד, להעצים ולדרוש כי חמאס יוכרו כפושעי מלחמה, להתבסס על אמנות בינלאומיות ולייצר לגיטמיציה מחודשת למאבק הטוב מול הרע; ח'ליפות אסלאמית רצחנית מול נאורות דמוקרטית מערבית.
אלא שאז הגיח משום מקום הילד הכי חכם בכיתה, שמראה לכולם את ידענותו המופלגת. מצויד במפה אינטראקטיבית מהאייטיז, מגיח כמו למטס הצדעה משום מקום, עושה לולאה ומתרסק על המצוק היישר מול הצופים המשתאים. כישרון הוא עזרה טובה, אבל תזמון הוא הכל. חיש קל הוא הופך את ציר פילדלפי לליבת הסכסוך, למקום המקודש ביותר לשלוש הדתות. וכמו במשחק מחשב, לוחצים על "התחל" וכל השחקנים חוזרים כהרף עין לעמדות המוצא. ישראל חוזרת לתפקיד הקבוע שלה: ממקשת סדרתית של הסכם, בדיוק כמו חמאס. וכעת יש גם תוסף לדלק - שאיפות טריטוריאליות בעזה. נשיא ארה"ב ביידן לוקה בלאות הגובלת ברוח נכאים תבוסתנית, ושוב גוזר גזירה סימטרית שווה: שני הצדדים מבחינתו מטרפדים את ההסכם, שניהם אשמים במידה שווה. ופוף, פג לו רגע ההתפכחות, אין יותר רשע ואין קורבן. החמאס נאחז בחדווה בשתי ידיים בסולם שהענקנו לו, והנה שוב אנו צועדים בעיניים פקוחות למלכודת.
פרובוקציה. היא כמו זיקית. היא אלופת הזיקיות בעולם, כי היא יודעת להתאים את עצמה לכל מצב בצורה מושלמת. פעם היא מתחפשת לתסכול, פעם לכעס, פעם לצדקנות, אבל הכי היא אוהבת להתחפש לאידאולוגיה.
הכותב הוא ראש חטיבת הפח"ע לשעבר במוסד