אם לא היה ברק חירם, היה צריך להמציא אותו. פשוט איש נפלא - הישראלי המושלם, לעת הזו; האדם המחייב כל ישראלי לחשוב. הקשבתי שוב ושוב לנאומו, וממש הצטערתי שזה היה נאום כה קצר. במדינה ה"יהודית" הרגישו שזכינו להיוולד בדור של אריאנוס היהודי; היסטוריון, לוחם ופילוסוף. בישראל הדמוקרטית ההרגשה אחרת; אוי לנו ואבוי לנו שזה הבור ועם הארץ "שלנו".
בואו נעמיק מעט בתורתו של האינטלקטואל המחוספס: "מבעד לעטיפת ההנאה וההוללות, צפים הערכים והאמונות העתיקים שמאחדים את כולנו והופכים אותנו לעם הנצח". נתחיל עם דברים פרקטיים: ממש קשה ליהנות כאן בעידנים האחרונים. מאז השתלטה תורתו ותורת הרבנים לבית קוקו על מערכת ההפעלה של ישראל, נגע הצרעת החל פושה בעור הישראלי. בהתחלה היו אלה קצת התנחלויות, עם קריצה חביבה של חפירות ארכיאולוגיות וצורכי ביטחון. אחר כך זה התרחב לכיבוש מלא שכולל התעמרות, גירוש, נישול, גזל והגליה. ובסוף, בימים האלה ממש, אלו פשעי מלחמה בעזה, וסיפוח לכל דבר ועניין - כולל רציחות ופרעות - בגדה המערבית. המחלה ההתנחלותית הממארת התפשטה אל שאר הגוף הישראלי, עד שהפכנו מצורעים לחלוטין. וזה לא מהנה כלל.
אבל לא רק על הנאה דיבר האורקל מתקוע. הוא גם טפל עלינו את חטא ההוללות. מעניין; הוללות היא הרי חגיגה פרועה, כמיטב ההדוניזם המקראי: "אכול ושתו כי מחר נמות". אבל מי חוגג כאן בכלל? השבט המפרנס את ישראל הוא שבט חרוץ, עמל, נאמן, שחוח מעט, המשלם הרבה מסים ומשרת יותר מדי בצבא. בלי השבט היצירתי והיוצר לא היתה ישראל. לא היו לה מסים כדי לתמוך במעמדות הטפילים, לא היה לה ידע ויזמות עבור תעשיות הנשק, הטכנולוגיה והקטלנות (הבעייתיות כשלעצמן), שעליהן נבנית גבורתו של מי שנושא את שמו של גיבור ישראל הקדמוני. החוגגים היחידים בישראל הם בני גזעו - המתנחלים. גזלני קרקעות, פושעי שלום, יונקי תקציבים וחסרי רסן. לא מעט מגבעותיהם וצעיריהם הם גבעות פשע וצעירי רשע. אין נהנתנים והוללים גדולים יותר מהם. מש"ל.
נעלה קומה, מהמציאות אל ההשקפות, אל "הערכים והאמונות העתיקים שמאחדים את כולנו". אני לא יודע איפה הוא חי, אבל במקומות שבהם אני מסתובב "הערכים והאמונות העתיקים" הם הם גורמי הפילוג, המריבה והשיסוי העיקריים בין ישראלים לישראלים. בין דת למדינה, כנסת ובית הכנסת, רב וריבון, תיאוקרטיה ודמוקרטיה. הוא מאמין שעם הבחירה היהודי "עליון על כל הגויים", ואני מאמין שכל בני האדם שווים. הוא חושב שבר כוכבא היה גיבור ודמות לחיקוי, ובעבורי הוא פושע נורא, הראש והאחראי לחורבן הקדמוני. הוא מעריץ את רבי עקיבא ואני מתעב אותו. הוא רוצה שיגעונות משיח, ואני מחויב לנורמליות הומנית. חובה לומר: מרבית תפיסותיו צומחות אכן מתוך הערוגה היהודית. אבל חובה נוספת לומר שתורת החסד, הרחמים, השלום והאוניברסליות נטועה באותה ערוגה, ושורשיה עמוקים לא פחות. אמרו מעתה: ברק חירם שכח מה זה להיות חצי יהודי, החצי שלי.
ומהעבר אל ההווה. הוא מדבר על ישראליות "המנותקת ממחויבות עברה ומעול עתידה". ועל אותה הישראליות אני אגיד שהיא מחוברת לעבר אחר, ונושאת בעול למענו של עתיד אחר. הוא לא אמר זאת במפורש, אבל אני בטוח שבמסגרת מחוייבות העבר שלו הוא מעריץ דמויות המשתרעות ממתאבדי מצדה ועד למאיר הר ציון. ואני הפוך ממנו לחלוטין. אם אמנם היו מתאבדים על מצדה (והם לא עוד היסטוריה ציונית מדומיינת) הם קנאים פסולים שדינם נידוי, השכחה וקבורה מחוץ לגדר התודעה. מאיר הר ציון היה לא יותר מרוצח חסר גבולות. ועם שני גווני הפונדמנטליזם האלה - הדתי והלאומני - אין לי ולא כלום.
לא פלא לכן שהוא כל כך מתייחם אֱלֵי "המלחמה היא ההזדמנות של כולם להבטיח לעצמנו ולילדינו את החזון הציוני המשותף". מלחמה היא לא הזדמנות, אלא כשלון. הציונות ומלחמות המצווה שלך אינן ההגנה העצמית שלי. מחוייבות העבר שלי היא "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זאת התורה כולה". ועול העתיד הוא חתירה מתמדת לשלום, מתוך תפיסת עולם עתיקת יומין הבזה לגבורת המלחמה של גנרל חירם. הוא בגבורת הכוחנות האלימה - "שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט"; ואני בגבורה היהודית העילאית: "איזה הוא גיבור שבגיבורים זה העושה את שונאו לאוהבו". הוא ושכמותו חותרים לנצח של חיי החרב, כדי להנציח את השנאה והטראומות כמחוללי זהות, כדי לקיים לעולמים את מלחמותיו המיותרות של אל הנקמות שלהם ושל העם הנבחר, טהור הגזע, המאמין בו. את המלחמות האלה, את המדיניות הזו, ואת הצבא הזה אסור לשרת. כי פקודותיהם של מפקדים עליונים שכאלה מקורן במעיינות רעילים והן בלתי מוסריות בעליל.
יש ישראל אחרת ויש ישראלים אחרים, כאלה המחוייבים לנורמליות אנושית פשוטה. שרוצים לגדל ילדים עם תקווה ומשמעות, שביסוד עולמם יצוקים היחיד, זכויותיו וחירותו. אנחנו חלק מעולם מתקדם שלא נטוע בקמאות עבר פשטנית. אנחנו מחוייבים לשיוויון אוניברסלי של כל בני האדם, מאמינים שהשלום הוא תקווה אפשרית, שכל מלחמה היא כורח מגונה. אנחנו אזרחים של מדינה שנולדה בסערת רגשות וטרגדיות ומבקשים להחלים. לעבור מטראומה לאמון, לכבד כל אדם באשר הוא. כי לפני שהפכנו ליהודים עליונים או לערבים מבוזים נולדנו שווים, כבני אדם וחוה. השייכות השבטית, הדתית או הלאומית שלנו לא נמצאת במצב של מלחמת עולמים עם האנושיות שלנו, להפך: הן משלימות זו את זו.
וחזרה אל הפוליטיקה היומיומית: חירם לצבא הוא מה ששיקלי לממשלה. אידיוט ייצוגי, או ליתר דיוק; בּוּר נמלץ, הנשמע נהדר בדברו שטויות נשגבות, עד שכל מאזין חייב לנקוט עמדה. בעדו או נגדו. ואני נגדו.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית