ל"ג בעומר טבוע בי עוד בטרם נוצרתי: בחג הזה הורי האהובים התחתנו. מדי שנה בשנה אבא הרומנטיקן הביא לאמא זר גלדיולות לבנות - פרחי חופתם - כמספר שנות נישואיהם. את בובות שונאינו, היטלר ונאצר, שרפנו בל"ג בעומר, ובתום ליל אש ארוך הלכנו למאה שערים לראות את בן גוריון בוער על המוקד החרדי. צחקנו למשמע ההמנון של נטורי קרתא:
בְּשִׁלְטֹון הַכּוֹפְרִים
אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים
אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים
בר כוכבא היה גיבור, הגיבור שלנו. וגם אנחנו היינו לוחמי דרור. ריח המדורה הגדולה נשאר ספוג בי ימים ארוכים, עד מאכלי החלב של שבועות. איש מאיתנו לא הבין אז את החתרנות שהיום הזה מציע. חלופה מהותית לקיום הדתי והלאומי, שהיה המצע שעליו גדלנו - בני הדור הישראלי הראשון. הדתיות הפורמלית שלנו - של בתי הספר ובתי הכנסת - היא מערכת שלמה של סמלים ומעשים מונוטוניים ומשעממים. באופן אורתודוקסי עמוק - ככל שאתה דבק יותר אתה משעמם יותר, לפחות את עצמך. כל יום אותם טקסטים, אותן מחוות, אותו ציבור, אותו מושב, אותם אביזרי פולחן. כך כל יום, כל החיים, בלי שום שינוי. קשה לשמור על מתח, ריגושים ותחושת משמעות בתוך שגרה ריטואלית אפורה כל כך. על אלה יש להוסיף את שפע הממסדים והמוסדות שכל תכליתם היא לשלוט באובססיביות בכל רגע פנוי בחייו של המאמין. לא פלא, אפוא, שרבים מחפשים במקומות אחרים את החוויה וההתרגשות שהדת הפורמלית כבר לא יכולה להעניק להם.
בעיתות משבר גדולות, כשהתרופות הדתיות הרגילות מכזיבות ומכזבות, החיפוש אחרי הנשגב והדרכים להתמזג איתו מתעצמים הרבה יותר. על רקע זה יש להבין את המוזיקה הכמו-דתית המחלחלת לכל אוזן פנויה, את הילולות הצדיקים הגדולות, את פולחני הקברים, הקמיעות, המים הקדושים והחוטים האדומים. זה ניסיון, כמעט נואש, של האדם היומיומי להתחבר אל הלא מובן; לפענח את סודות הבריאה ולהתקרב אל הבורא, ואולי כך, להיטיב מעט את מצבו ותחושותיו.
אם יש מי שחשים זאת, אין בכך רע. אמונה היא דבר פרטי ואינטימי, ואין רציונליות שיכולה לשכנע את המאמין בהבל שביסוד הדברים. זה טבעה של אמונה מימים ימימה: ככל שהציניות כלפיה גדלה - היא מתחזקת: "הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" - ולכן: "עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ".
מבחינה זו, הילולת מירון היא לא יותר מקרנבל של חושניות דתית, שאי אפשר למצא כדוגמתה בין דפי הסידור או במסדרונות הרבנות. מה שמעבר לחינגה עצמה - בעייתי מאוד, כי שם נמצאות התשתיות לחלק מהחוליים הישראליים הממאירים ביותר. שלושה הם נשאי המגיפה, מפיצי העל: בר כוכבא, רבי עקיבא ושמעון בן יוחאי.
רבי עקיבא היה לא רק דמות מיתולוגית של אמונה ולמדנות, אלא גם הסמכות הרוחנית התומכת והמסיתה שעמדה מאחרי מרד בר כוכבא. מרד איום, מיותר, שחצני וחסר הבנה. עקיבא הנ"ל הכתיר את בר כוכבא למשיח. וביחד הביא הצמד חמד הארור הזה על העם היהודי את החורבן הנורא ביותר שידענו מאז ועד שואת יהודי אירופה במאה הקודמת. לא בכדי נשאי הרעיון המשיחי ושונאי הגויים בני ימינו הם חניכיה של תנועת... בני עקיבא: על שמו של אותו אידיאולוג מסוכן, הבּוּר המדיני חסר גבולות, הגרנדמייזר המקורי.
רבי שמעון בר יוחאי הנ"ל הוא אבי אבותיה של הבדלנות היהודית, צרת האופקים, זו שמקדשת את תודעת הקורבנות המתמדת ואת חוסר האמון הנצחי שבין ישראל לאומות העולם. הוא-הוא שטבע את הלכת ההבל "ידוע שעשו שונא ליעקב".
ומכאן של"ג בעומר הוא חג דו-פרצופי. בצד המואר, זאת אורגיה של דתיות חושנית שאיננה רק "שמע ישראל" - משמעת ישראל - אלא עוד חושים מחושי האדם משתתפים ברוחניות. ובצידו האפל, זה החג המעצים ומגביר את שתי הפתולוגיות היהודיות החולניות ביותר: משיחיות מטורפת ובדלנות שונאת זרים. כך, בלי דעת ובמימון מדינתי נכבד, הילולת ל"ג בעומר הפכה לכר הפורה לטיפוח הפנטזיות היהודיות הקבועות: משיחי שקר, חורבן, גלות וגויים-פוביה. זאת כבר מזמן לא מדורה ילדותית, זאת שריפת יער לאומית מסוכנת. הסופר-טנקר שופך עליה עוד דלק מהג'ריקנים של סמוטריץ', כשבן גביר, פורוש ושאר המרעין בישין זורקים גפרורי פירומנים ומתפייטים:
בַּר יוֹחָאי....
בְמִלְחֶמֶת אֵשׁ דַּת
ְחֶרֶב הוֹצֵאתָ מִתַּעְרָהּ,
שָׁלַפְתָּ נֶגֶד צוֹרְרֶיךָ:
כן כן, המלחמה כבר נטושה.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית