החיים הטובים הם נשמת אפה של ישראל. מכתב לתא"ל ברק חירם

שלום לתת אלוף ברק חירם, חתיכת מהומה חוללת פה, מה? לא עניין של מה בכך בימים שבהם מנעד הרגשות הלאומי נע בין שמחה מתפרצת ממדליות, דאגה לגורל החטופים וחשש מפני התגובה האיראנו-לבנונית.

נתחיל בזה שאומר לך שגם אם דעתי אינה כדעתך, הרי שאני מכבד את זכותך להתבטא בחופשיות, גם אם אתה לובש מדים ואני מאמין שאמרת את אשר על ליבך. עד כאן, אין ולא יהיו בינינו בעיות.

עכשיו אני רוצה לקחת אותך אל הימים שבהם הייתי מפקד בצה"ל - ואקדים ואומר שלא עשיתי אפילו אלפית ממה שאתה הספקת לעשות: אמנם הייתי לוחם ומפקד בנח"ל, אבל למרות שהייתי די "מורעל" (ביטוי שאחר כך מוגר על ידי שלטונות הצבא, הפך ל"רבאק" ואודה שאין לי מוזג מהו הסלנג העדכני היום), נעצרתי כבר בתחילת שרשרת הפיקוד:

כל מה שעשיתי (כמעט) היה לפקד על טירוני נח"ל, שעברו מסלול של רובאי 5 אי שם במחנה 80, שהיה אז בסיס הטירונים של החטיבה, בטרם ייצאו לאימון ולקו בצפון. אמרתי מראש - כמעט כלום ושום דבר לעומת הקריירה הצבאית הארוכה שלך, שחלק גדול ממנה, כך נאחל, עדיין לפניך.

ובכל זאת, בסוף המסעות המפרכים בטירונות - אתה בטח זוכר - החל ממסע לקבלת הרצועה לנשק, דרך מסע תגיות, מסע לקבלת תג יחידה, סמל חי"ר - וכך הלאה, עד למסע הכומתה (שבדיוק הוחלפה אז בחטיבה משחור לירוק הזרחני המוכר כיום) יצא לי להעביר מה שנקרא כמה "מסדרי שחרור".

אתה זוכר, אני בטוח - כשהטירונים גמורים מהמסע וכל מה שמתחשק להם הוא להכין רשימת שמירה ולהשתק"ש, אבל אתה יודע שהם מוכרחים קודם לשחרר את השרירים ולשתות לפחות מימיה אחת, אחרת יתייבשו חלילה או יתעוררו מחר למד"ס של הבוקר בשרירים תפוסים.

אני מודה שנטלתי לעצמי חירות אז לשחרר להם לא רק את השרירים, אלא גם מעט את הראש. ביקשתי מהם לדמיין את ארוחת הערב בבית ההורים, מקלחת חמה, תכנית טלוויזיה אהובה, ריח של צ'יפס (בעיני בני ה-18 שהיינו, סמל לגורמה), טעם של בירה קרה בפאב של הקיבוץ (בכל זאת נח"לאים) את קול צחוקה של החברה (למי שיש) - מה אומר לך - הם היו מגיעים אל סף דמעות.

ואז ביקשתי מהם לחשוב על כמה חשוב לשמור על כל אלה, להיזכר באבות שלהם, בדודים ובאחים הגדולים (צר לי על ההגבלה המגדרית, אבל אז עדיין לא היו לוחמות בצה"ל), לזכור שהם עשו זאת לפניהם - ולמרות הגעגוע הביתה, לזכור כמה חשוב שהם כאן עכשיו, כחוליה בשרשרת ששומרת על מדינת ישראל בחיים.

למה אני מזכיר את כל זה דווקא עכשיו? כי דיברתי בשם הנהנתנות, בשם החיים הטובים שיש לשמור עליהם, בשם הלוחמה היהודית-ישראלית המחויבת, אבל לא בשם חברה מגויסת. להפך: בשם חברה שנותנת למשימה הלאומית את שלוש השנים היקרות בחייה ואחר כך עוד חודש בכל שנה, אבל בשאר הזמן? קרחנה! מי שרוצה ללמוד ולהשכיל, נהדר. מי שרוצה לדפוק קצת את הראש - מטיול במזרח ועד מסיבת טבע, וולקאם. ככה עד שהחיים, הנישואים, המשפחה, המשכנתה והילדים ינווטו את רובנו בערך אל אותם המחוזות.

אתה החלפת סיבה במסובב: אין לנו צורך בחיים ספרטניים, להפך, יש לנו צורך בחיים הטובים, כי רק מי שאוהב את החיים יודע כמה חשוב לשמור עליהם. רק לוחם שאוהב את החיים חולם על לרקוד לצד פרטנרית יפה במסיבה על החוף בגואה ולא על בתולות בגן עדן שמימי, כמו הרוצחים שמקיפים אותנו.

השנים האחרונות, בוא נאמר שעד לתחילת 2023, היו שנים מופלאות למדינת ישראל. כן, גם אלה שלהן אחראי בנימין נתניהו כראש הממשלה. ההיי טק פרח, הכסף היה זמין (לא לכולם, אבל גם לשכבות בעם שלא נולדו עם כפית של כסף בפה), הישראלים גילו את חו"ל ביג טיים וצ'רטרים המריאו ונחתו כאן כל היום, עד שהצרה הכי גדולה של הישראלים לא הייתה איך לממן את החופשה, אלא איך לשרוד חצי יום בתורים בנתב"ג בשיא העונה.

אני יודע שזה לא ויכוח פוליטי, אבל מאחר שכמו שגילית בעצמך ביממה האחרונה, אי אפשר להגיד פה מילה בלי שתהפוך לוויכוח, אדגיש שוב שבמשך רבות מהשנים הטובות היה נתניהו ראש הממשלה, רק כדי שגם הפנייה הגלויה שלי אליך לא תיחטף מיד למחוזות הר"ב מול רל"ב.

אתה חושב אחרת ממני? זכותך - ואין לי בעיה גם עם זכותך לומר את אשר על ליבך לחייליך, גם אם אני חושב שאתה מפספס. ככה זה בפסיפס הישראלי: אני למשל בטוח שתל אביב היא השפיץ של המפעל הציוני, מישהו אחר חושב שזו גבעה שוממה בשומרון? אהלן וסהלן - וכל עוד אנחנו שומרים על ככלי המשחק (ורצוי גם על שיח מכבד), זה יופי. באמת.

אני לא יודע עליך הרבה. אומרים שאתה קצין מעולה, אפילו תחקיר הקרב בבארי קבע שגם שם פעלת בגבולות הסביר - ומכל מקום, כבר כשהתפרסמו הפרטים, הרבה לפני שהושלם התחקיר כתבתי כאן שיש בעיני הבדל תהומי בין מפקד שבחר להישאר מחוץ למעגל הלחימה (ולמרבה הבושה היו רבים כאלה בבסיסי ויישובי העוטף המותקפים) שראוי לכל עונש, לבין מי שלקח החלטות קשות, אפילו מוטעות, תחת אש.

הראשון חייב בחקירה, השני - לכל היותר - בתחקיר. אני שמח שהתחקיר הצה"לי קבע שלא נפל פגם מהותי במעשיך ומקווה שכך יתברר גם בערכאות נוספות (למשל ועדת חקירה, אם וכאשר תקום).

אבל משהו כן חרה לי, בכל זאת, בדברים שאמרת - ועכשיו ברשותך אתייחס לא למילים אלא למנגינה: בנאומך בעת קבלת התפקיד המחייב של מפקד אוגדת עזה, נחבאת גישה של "אני יודע מה נכון". הלוואי שאני טועה ולא הובנת כהלכה.

למקרה שכן, אזי אגלה לך שלדעתי זהו שורש כל קונספציה - מזאת שהובילה למחדל ה-6 באוקטובר, לפני כמעט 51 שנים ועד לזו שהובילה למחדל ה-7 באוקטובר, כחלוף 50 שנה ו(בערך) 18 שעות.

הגישה הזאת היא אם כל חטאת, היא זו שגורמת למפקדים מעולים להתעלם מסימנים מטרימים. יותר מכל הערכת חסר של תחכומו של האויב או כוונותיו, הגישה של "אני יודע" היא זו שגורמת למפקדים מהוללים להתעלם מאזהרות של חפ"שים - במקרה של ה- 7 באוקטובר, מאותה נגדית ב-8200 או ממה שדיווחו התצפיתניות, שהיו הראשונות לשלם את מחיר המחדל.

המנגינה הזאת, שריחפה מעל דבריך, חרתה לי יותר מכל מילה שנאמרה בהם, בין אם אני מסכים לה או לא. אם לחדד, אין לי בעיה עם הסגפנות שאתה דורש ממני-מאיתנו (למרות שלמקרה שלא היה ברור, אני בעד נהנתנות), אלא עם הזחיחות הקלה, המהולה ביוהרה שריחפה מעל למילים.

אני לא יודע אם יש לך זמן אפילו לקרוא את המכתב הפומבי הזה, אני מניח שלמפקד אוגדת עזה חסרות גם כך כמה שעות ביממה.

לכן אין לי אלא לאחל לך ולנו שתצליח במשימתך החשובה, תמגר את אויבי ישראל ותזכה לשוב - ולהשיב את כל חייליך, הילדים של כולנו, בשלום למשפחותיהם. כן, בין היתר כדי שיוכלו לחלום על אקזיטים, נסיעות לחו"ל, מסעדות ומסיבות.