תמיד יקבל את הקרדיט ולא ישלם את החשבון: נתניהו הוא כמו הקב"ה

בצפון היו השבוע יומיים של שקט יחסי שעוררו תקוות שווא בקרב הפליטים וחברי כיתות הכוננות שעדיין נותרו בשטח. התקוות התבדו. נסראללה לקח יומיים חופשה לרגל חג הקורבן. עם צאת החג, חזרו הכטב"מים, טילי הנ"ט והרקטות למסלולם. עשרות אלפי ישראלים עקורים מבתיהם יותר משמונה חודשים, קיבוצים, עיירות, ערים ויישובים חרבים, שרופים, מעלים עשן. שדות עזובים, מטעים שרופים, יבול שלא נקטף, מלונות נטולי תיירים, אזור רפאים. רצועת ביטחון בתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל.

אבל הממשלה עוד לא מינתה פרויקטור שירכז את מאמצי הסיוע והטיפול בצפון. שום דבר לא בוער. כלומר כן בוער, אבל לא בקיסריה. לזוג המנהל כאן את העניינים אין מה למהר. וכשלבסוף, אחרי חודשים של גרירת רגליים, הבטחות והפצרות, מונה סוף־סוף הפרויקטור והדבר פורסם, בוטל המינוי מיד. על פי פרסום של מיכאל שמש בכאן 11, בתפקיד חושקת אחת מחברות הכנסת של הליכוד, עבור בנה. היא ועוד עסקנית ליכוד המקורבת במיוחד לשרה נתניהו בחשו וטרפדו את המינוי. המציאו תירוץ כלשהו ("תמך בעליזה בלוך בבית שמש"!!!). וראש הממשלה, שכבר בירך את הממונה הטרי, נאלץ לחזור בו.

שתושבי הצפון יחכו. כן, זה אמיתי. במדינה נורמלית אירוע כזה גורר סערת ענק. אצלנו? בקושי המיה חלושה. התרגלנו. חוץ מזה שאנחנו לא באמת מדינה, אנחנו נחלה, עסק פרטי של משפחה, נכס מניב. גם כשאנחנו פושטים רגל, עולים בלהבות, נטבחים ומוברחים מבתינו, אנחנו עדיין נתינים. ויש כאן פרדוקס, כי גם המשפחה השולטת בנו, כבר לא באמת מנהלת את העניינים. המלך ישוב עדיין על כיסאו ומנופף בשרביטו, אבל כל זב ומצורע סוחט אותו כרצונו. הוא תלוי בכולם. הוא לא אדון לגורלו - אבל הוא כן אדון לגורלנו.

סיפור הפרויקטור של הצפון הוא הסיפור של המדינה כולה. זוכרים כמה זמן לקח לנתניהו בזמנו למנות פרויקטור לקורונה? הוא חשש שהפרויקטור יגנוב לו את ההצגה, או את התהילה, או משהו. בינתיים חלף זמן רב ומתו חולים רבים, אבל זה לא באמת עניין אותו.

כך בכל שאר התחומים. בכל שאר המינויים. החל מקמפיינר למסע הבחירות (זוכרים איך משה קלוגהפט כבר חתם על חוזה ולחץ יד עם נתניהו, אלא שאז מישהי ראתה תמונה שלו עם אביב גפן והכל בוטל?) דרך התפקידים הבכירים והרגישים ביותר. בכל פעם שמתגלה החובבנות, הרשלנות, הטיפשות או חוסר האחריות של נתניהו וסביבתו, מוצאים מישהו להפיל עליו את האשמה. מישהו שלא הזהיר, שלא עדכן, שלא ביקש, שלא סיפר. מישהו שיהיה אחראי במקום נתניהו. מישהו ש"לא משך בדש מעילו". או שם קוד, "יוסי שלי". זה לא אני, זה הוא.

מאיפה הוא צריך לדעת שהבן של מי שהיה שר בממשלתו נפל בקרב הרואי ב־7 באוקטובר? כשהוא סוף־סוף מתקשר ליזהר שי, הוא מתקשר אליו בשיחת ווטסאפ. שלא תהיה חס ושלום הקלטה, שלא תושמע לציבור חלילה מילת ביקורת. מאיפה הוא צריך לדעת שבנו של מי שהיה ראש המטה שלו בבית שאן נפל? לא עדכנו אותו. ומאיפה הוא צריך לדעת שאין פרויקטור בצפון? אתם לא מצפים שהוא יידע הכל. הרי הוא בקושי ידע שיש בעזה חמאס (אבל כן ידע לספק להם 30 מיליון דולר בחודש).

כדי לפתור את כל בעיות המדינה צריך בסך הכל למצוא תקן לתפקיד מוד"ם בלשכת ראש הממשלה. "מושך בדש מעילו". כי ביבי בסך הכל רוצה בטובתנו. הבעיה היא שהוא תמיד מוקף בכוחות שליליים וזדוניים שמקשים עליו לפעול לטובתנו ומאלצים אותו, באותות ובמופתים, לפעול נגדנו. נגד המדינה, נגד אזרחיה, נגד ביטחונה, נגד שגשוגה. הם דורשים ממנו למנות את קולקציית האנשים הכי פחות מוכשרים לתפקידים הכי חשובים. הם לא מאפשרים לו לבצע את מדיניותו ומאלצים אותו לבצע מדיניות של אחרים. הם מנהלים אותו, מושכים באפו, מכתיבים לו, סוחטים אותו, מאלצים אותו. הוא בסך הכל קורבן.

הביביזם צריך להיות מוכרז ככת רשמית מסוכנת. הבעיה היא שלכת הזו יש מדינה. בשנה האחרונה ספגה הכת מכה אידיאולוגית אדירה: כל התורה, האמונה והאידיאולוגיה שעליהן התבססה, קרסה בשידור חי. האמונה באל העליון הכל־יכול, מר ביטחון ומר כלכלה, האיש מהליגה האחרת והעולם העליון, התבררה כאמונת שווא. פיקציה. לפיכך, במהלך מזהיר ומהיר קמה לה תיאוריה חדשה, חלופית: בנימין נתניהו הוא גולם מוחלט. אפס מאופס. אדם שלא יודע כלום ולא מסוגל לכלום.

עו"ד איל רוזובסקי כתב השבוע ב"מעריב" מאמר מנומק ומדויק שמציג את הטקטיקה החדשה הזו. במאמץ להימלט (שוב) מאחריות, מציג את עצמו נתניהו כשוטה הכפר. הטבח ב־7 באוקטובר? זה הרצי הלוי. אין פרויקטור? זה יוסי שלי. הכסף הקטארי לחמאס? זה מערכת הביטחון בכלל. עסקת גלעד שליט ושחרור יחיא סנוואר? זה אהוד אולמרט. התפרקות הברית עם אמריקה? זה ג'ו ביידן. הפצצה האיראנית? זה השמאל. או בג"ץ. או מישהו. קריסת ההרתעה בצפון? זה ההסכם של יאיר לפיד עם לבנון. ההתנתקות? זה אריאל שרון. השריפה בכרמל? זה אלי ישי. האסון במירון? אם הייתי יודע, הייתי מטפל. המשפטים בהאג? זה אהרן או אהוד ברק. הורדת דירוג האשראי? זה בצלאל סמוטריץ'. ואפשר להמשיך ככה עד סוף הדורות.

בדיוק כמו שכל הנהרות זורמים לים והים איננו מלא, כך נתניהו: כל האסונות קורים אצלו, אבל הוא איננו אשם. אם יש צורך, נמציא תיאוריות קונספירציה מטורללות כדי לטעון ש"יש בוגדים בתוכנו". הכל מותר, הכל כשר, כדי להציל את המנהיג שהוא, בעצם, אידיוט מושלם. האיש לא מסוגל אפילו לקשור את שרוכי נעליו. ולא, זו אינה תיאוריה שלי, זו התיאוריה של אנשיו. תקשיבו להם. הרי אם האיש הזה שולט כאן 17 שנה אבל בסוף הוא לא מסוגל לעשות כלום ולא יודע כלום, אין מנוס ממסקנה ברורה אחת: מדובר בחדל אישים. הוא לא צריך מדינה, הוא צריך פיליפינית.

יש דרך נוספת לתחזק את הביביזם, בלי לקבוע שביבי גולם. הדרך האלוהית. זה לא סוד שלאנשים מאמינים קל יותר להתמודד עם אסונות קשים ועם החיים. לאדם דתי יש סדר בחיים. יש סיבה ומסובב. יש כוח שמנהל את הכל ואין לבוא אליו בטענות בשום מקרה.

וכך אפשר לראות את אחינו המאמינים (אין כאן מילת ציניות) מודים לקב"ה בכל פעם שקורה משהו טוב: צה"ל משחרר ארבעה חטופים בחיים, לוחמים ניצלים ממוות בקרב הרואי, או פצוע אנושות מתאושש באורח פלא, השבח לאל ולעולם חסדו. כשמתרחשים דברים נוראיים, ולאחרונה הם מרבים להתרחש, הקב"ה נעדר מרשימת האשמים. הוא נקי וזך כשלג. אין לבוא אליו בטענות כלשהן. וגם אם זה קשור אליו, זה המצב. ה' נתן, ה' לקח. יהי שמו מבורך.

סליחה על חילול הקודש, אבל זה בדיוק המצב עם נתניהו. אבל ב־ד־י־ו־ק. חוץ מהמשפט ה' נתן וה' לקח, כי אצל ביבי זה רק ביבי לקח. הוא תמיד יקבל את הקרדיט, אבל לא ישלם את החשבון. זה הדיל, ואין ספק שהוא אלוהי. "עסקה מוצלחת בשבילי, אולי גם בשבילם", שר פעם אריאל זילבר. הבעיה היא שהעסקה הזו לא טובה למדינה, כי בנימין נתניהו הביא את ישראל לסף חורבן. מה שנשמע כמו נבואות זעם הזויות ונטולות בסיס לפני חודשים ספורים, קורה לנו עכשיו. והוא עוד שם. או שהוא גולם, או שהוא שליח האלוהים. העיקר שהוא כאן.

אל מול החוצפה הלא תיאמן של ניסיון להעביר חוק השתמטות לחרדים כשצה"ל קורס תחת עול המשימות וזקוק באופן דחוף ל־15 גדודים, חזר לסדר היום הקיצוץ המתמשך בכוחו וגודלו של הצבא ב־20 השנים האחרונות. וכמו בעשרות מקרים אחרים, "הביצה נמרחת שוב" על פרצופם של הביביסטים. ושוב, הם טוענים שזה לא ביבי. זה הרמטכ"לים! זה איזנקוט!!! זה בוגי!!! זה כוכבי!!! תכף הם יגיעו למוטה גור.

כדי להדגיש את הנקודה, פוצחת כל תזמורת השופרות בגיבוי מכונת הרעל הארסית בקמפיין ביבים על גבם של אותם קצינים ולשעברים ובעיקר על גבו החרוש של הרמטכ"ל, רב־אלוף הרצי הלוי, מי שמנהל כאן מלחמה קשה עוד מעט תשעה חודשים. כפי שאמרנו: זה אף פעם לא נתניהו. אף שהוא עצמו הצהיר בפני ועדת וינוגרד שבנושאי ביטחון רק ראש הממשלה אחראי. לא הקצינים ולא שר הביטחון. רק ראש הממשלה אחראי. ואף שנאם נאומים שבהם אמר ש"אני אחראי, עכשיו זו המשמרת שלי", ואף שהודה בכל, הביביסטים מכחישים. הוא? מה פתאום הוא?

ולהלן העובדות: בשנת 2014 הקים נתניהו את ועדת לוקר לבדיקת תקציב הביטחון. הוא העמיד בראשה את אלוף יוחנן לוקר, מזכירו הצבאי ומקורבו. מטרתו של נתניהו הייתה לאלף, פעם אחת ולתמיד, את הממסד הביטחוני ולאכוף עליו שינוי דרמטי של מושגים ונורמות, כולל קיצוץ עמוק בהיקף הצבא ותקציביו. זו הייתה מטרתה של ועדת לוקר, והיא סיפקה את הסחורה. בין המלצותיה היה קיצוץ השירות הסדיר לשנתיים (!!!), הקטנת צה"ל בשליש (!!!), קיצוץ דרמטי בכל היקפי הכוח, ההצטיידות וכו'.

ב־2014 הייתה תחושה של סוף המלחמות. אין מצרים, אין סוריה, לבנון אינה מדינה, יש שלום עם ירדן, כל מה שנשאר זה איזה ארגון טרור בצפון וכנופיית טרור יחפנית בעזה. איראן רחוקה ואין מה לדאוג ממנה, כי היא בטיפולו האישי של נתניהו. ובשביל זה לא צריך את ה־80 מיליארד שקל בשנה. "נתניהו עמד מאחורי דוח לוקר ונתן גיבוי לכל מילה ומילה", אמר לי השבוע מישהו שעבד עם נתניהו באותן שנים. מי שעמדו פחות מאחורי הדוח היו בכירי המערכת, שהיום מואשמים בקיצוץ צה"ל: משה (בוגי) יעלון שר הביטחון, כל בכירי הממסד, כל הרמטכ"לים לדורותיהם, כולם הכריזו מלחמת חורמה על דוח לוקר.

מי שהציל את המצב היה הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט, שלא הסכים לוותר. הוא נכנס למו"מ מול האוצר והצליח למתן את קיצור השירות משנתיים לשנתיים ו־8 חודשים. תמורת זאת, קיבל איזנקוט מהאוצר תוספת תקנים ל־3,000 לוחמים בקבע. בשורה התחתונה, זה שמר על סד"כ הלוחמים בצה"ל, ואף הגדיל אותו במעט. זו האמת היחידה. לאורך כל שנות נתניהו היה האוצר, בגיבוי נתניהו, לוחץ להקטנת הסד"כ, פיטורי אלפי אנשי קבע, צמצום יחידות, תקנים, מלאים, הצטיידות וכו'. הרמטכ"לים והמנכ"לים במשרד הביטחון יחד עם השרים נאבקו בזה עד חורמה. הם הצליחו להקטין את רוע הגזירה, אבל מגמת הקיצוץ נמשכה. האחראי הישיר והיחיד לאירוע הוא נתניהו. הוא היה ראש הממשלה רוב התקופה.

מי שחוטף עכשיו את רוב האש הוא הרמטכ"ל הרצי הלוי. למען הסר ספק: הלוי הוא אחד האחראים הישירים והבכירים למחדל המבצעי והמודיעיני של 7 באוקטובר. הוא מודע לכך והודה בכך בקולו. אין סיבה לא לבקר אותו. קראתם כבר על תחקיר על 8200 במלחמה ועל חיל האוויר במלחמה, בשני המקרים, הוא האחראי העליון. התקשורת כולה מבקרת אותו ודורשת ממנו הסברים.

אבל מכונת הרעל הביביסטית לא עוסקת בזה. היא סתם מטנפת. היא קורעת אותו לגזרים. ביד אחת מטיפים ליצני ערוץ 14 לא לדבר על בחירות, לא לדבר על ועדת חקירה, לא לפרוש מהממשלה, לא לקרוא תיגר על נתניהו, רק להתאחד, "כי אנחנו במלחמה!". ביד השנייה הם תוקעים מצ'טה בגבו של הרמטכ"ל, בזמן מלחמה. הם יורים בו על מנת להרוג מטאפורית.

מכיוון שמדובר במשימה נחותה במיוחד, אין טבעי מיעקב ברדוגו להוביל אותה. האיש לא מצויד בשסתום המונע ממיצי הקיבה שלו להישפך עלינו דרך המסך. אין לו גבולות, אין לו עכבות. הוא גם לא מבקש תגובות. הוא מכפיש באופן קבוע את צה"ל ומפקדיו ולא טורח לבקש תגובה לדבריו. הוא עושה את כל זה בזמן מלחמה.

השבוע הוא קבע כי "הרצי הלוי הוא רמטכ"ל פחדן ותבוסתן, ששולח את הדוברים שלו, אלופים באולפנים, להפחיד אותנו ממלחמה בלבנון". וגם: הרמטכ"ל הוא פחדן ותבוסתן שלא רוצה לנצח בעזה ורוצה שחמאס יישאר בשלטון.

איזה אינטרס יש להרצי הלוי לא לרצות לנצח? איזה אינטרס יש לרמטכ"ל להשאיר את חמאס בעזה? האם הרמטכ"ל הוא זה שסיפק לסינוואר 30 מיליון דולר במזומן כל חודש? האם הרמטכ"ל שחרר את סנוואר מהכלא? האם הרמטכ"ל הוא, בעצם, מרגל איראני? מי יודע, אולי גם זה יתברר בהמשך. אבל בינתיים הזרעים האלה נזרעים בלבו של הציבור. בלבם ובמוחם של צופי ערוץ 14. אם הלוי אשם בכל זה, ברור מאליו מי לא אשם.

יעקב ברדוגו הוא קול הרעם מקהיר של דורנו. הוא תמיד בקו הראשון: דורש מצה"ל התבוסתני ומפקדיו הפחדנים והשמאלנים לפרוץ, לפלוש, להרוג, להשמיד, לנפץ, להרוס ולהרוג וכמובן לנצח. את חמאס, את הג'יהאד, את נסראללה. בלבנון, בסוריה, באיראן, בתימן, בעזה ובמעוזי השמאל בתל אביב. איפה שרק צריך. הוא גם מצליף באמריקנים, שהם סוכנים איראנים, בביידן, שהוא סגנו של סינוואר, ובכל מי שלא בא טוב למנהיג.

אז זהו, שהוא לא ממש בקו הראשון בחזית. הוא לא נלחם בשטח, וככל שאני יודע הוא מעולם לא נלחם בשדה. הוא בקו הראשון של המיקרופונים. הוא בעצמו שירת, אם אני לא טועה, במודיעין. יש לו ארבעה ילדים. שניים מהם בנים. אחד כבר השתחרר אחרי ששירת בחיל הקשר. השני משרת עכשיו במודיעין. שניהם בתפקידים עורפיים. לא תפקידי לחימה.

אין עם זה שום בעיה. עשרות אלפי צעירים משרתים במודיעין. אלא שברדוגו ניצל לכאורה, בשני המקרים, את השפעתו וקשריו כדי להפעיל לחצים שיאפשרו לבניו אלה לשרת בתפקידים עורפיים. העיקר הוא ממשיך לדרוש מכל העולם לכבוש את כל המזרח התיכון ולתת לצה"ל לנצח.

יודגש: אני לא מזהה אלמנט פלילי כלשהו בהתנהגותו של ברדוגו. הורים דואגים לילדיהם, והורים שלא רוצים שהבנים שלהם ישרתו בקרבי, עושים מאמץ שהבנים שלהם לא ישרתו בקרבי. יש בינינו רבים כאלה, מכל המגזרים. בסופו של דבר, אחוז קטן מהמשרתים בצה"ל מגיעים לתפקידים קרביים ממש. הבעיה מתעוררת כשאותם הורים ממש משפילים את מפקדי צה"ל, קוראים להם תבוסתנים ופחדנים, מאשימים אותם באלף ואחת האשמות ומעלילים עליהם אלף ואחת עלילות.

במקרה הזה, הפגם שאני כן מזהה כאן הוא פגם מוסרי. מבחינת יעקב ברדוגו, צריך לתת לצה"ל לנצח, אבל עדיף לא לתת לו את הילדים הפרטיים שלו להשגת המטרה הזו. אגב: לברדוגו בת ששירתה ביחידה 8200 והייתה חיילת וקצינה מצטיינת. יש לו גם אחיינית שמשרתת כקצינת חינוך מצטיינת. לא תפקידים קרביים. סתם, כדי לאזן את התמונה.

ראש הממשלה עצמו נחוש לנסוע לוושינגטון ולנאום מול שני בתי הקונגרס "על הראש" של הנשיא והדמוקרטים. הוא כבר עשה את זה ב־2015. הסבירו לו, כבר אז, שיתרונותיה של הנסיעה מוגבלים וחסרונותיה עצומים. אז הסבירו. הוא נסע בכל זאת, כי המטרה האמיתית שלו הייתה לנצח את יצחק הרצוג בבחירות כעבור שבועיים.

הוא ניצח. ישראל הפסידה. זרעי המשבר בין ישראל למפלגה הדמוקרטית נזרעו שם. נתניהו לא יכול לטעון שלא ידע. הוא הוזהר על ידי כו־לם. ממנהיגי הדמוקרטים, דרך חיים סבן, דרך השגרירות, דרך האמריקנים עצמם דרך כל הדרגים, מערכת הביטחון. כולם אמרו לו שזה הימור מופרע. ואכן, זה היה הימור מופרע. הוא לא הצליח למנוע את החתימה על הסכם הגרעין, אבל כן הצליח לפגוע פגיעה אנושה בברית הדו־מפלגתית עם אמריקה, בעלת הברית הגדולה והיחידה שלנו.

השבוע הוא פרסם סרטון שאין דרך לתאר אותו חוץ מ"מופרע". ראש ממשלת ישראל תוקף בחריפות את הממשל האמריקאי, בקולו ובדמותו, על עיכוב במשלוחי תחמושת לישראל. זהו מהלך אובדני חסר היגיון, שיקול דעת או הצדקה כלשהי. ראשית, יש עיקרון מקודש בין וושינגטון לישראל שנקרא "אין אור יום" (No daylight). פירושו: את המחלוקות סוגרים בחדר סגור, לא בפומבי.

נתניהו צפצף על זה. למחרת הגיבו האמריקנים בביטול הכנס השנתי של הדיאלוג האסטרטגי הרגיש ורם הדרג בין שתי המדינות. דיאלוג שבו נדונה הסכנה האיראנית.זה קורה בשבוע שבו התברר שהאיראנים התקינו צנטריפוגות מהדור המתקדם ביותר במתקן התת־קרקעי החסין בפורדו. הם כבר בתוך החסינות, והם כבר מדינת סף גרעינית. ולכן, זה הזמן להעלות באש את מה שנותר מהקשר עם ארה"ב.

גם האמריקנים כבר לא יודעים מה לעשות עם נתניהו ויורדים מהפסים בעקבותיו. דובר הבית הלבן ג'ון קירבי אף כינה אתמול את הסרטון "מאכזב ומביך". אבל הסרטון מוגדר "מופרע" מסיבה נוספת: הצנזורה הצבאית פוסלת לנו דיווחים על מצב המלאי של התחמושת, הטילים, הפצצות המונחות ושאר האמצעים של צה"ל. כנראה שבצדק. אין סיבה שהאויב יידע מה מפלס המחסנים הללו. בא ראש הממשלה ומנדב את המידע הזה חינם, אין כסף. מהסרטון שלו יסיק כל נסראללה או סנוואר מזדמן שישראל בבעיית חימושים קשה.

מה הפלא שהאמריקנים עצמם אמרו על הסרטון ש"ביבי נראה כמי שאיבד את זה" וש"הוא פגע בסיכויים למנוע מלחמה בצפון".

הסיבה פשוטה: אם נסראללה יודע שלישראל חסרים חימושים, הוא מקשיח את עמדתו. לא רק שנתניהו משחק כאן פוקר בקלפים נחותים, הוא פשוט גילה את הקלפים שלו לצד השני. חשף את "היד".

האיש הזה לא כשיר. כל רגע נוסף שלו בשלטון הוא סכנה לעתיד הבית השלישי. אין כאן הגזמה. יש כאן מציאות. נדמה לי שגם הקואליציה מתחילה להבין את זה. איתמר בן גביר פירק השבוע את אריה דרעי לגורמים ועל הדרך חבט גם בנתניהו. המרד החל אצל ראשי הערים מהליכוד והתפשט לח"כים בספסלים האחוריים. נתניהו, במאמץ ובקרב מאסף למנוע את ההתפוררות הזו, מציע ג'ובים, פיתויים, הבטחות ומינויים.
הגיע הזמן לעצור את זה. הגיע הזמן להציל את המדינה. זה עדיין בידיים שלנו.