החיוך הזה ייכנס להיסטוריה. התמונה שלו עומד שם, מביט על עמל יומו ומחייך, תהיה אחת התמונות המובילות בכל פרק היסטוריה עתידי שיסכם את החורבן שהאיש הזה המיט על עמו ומדינתו. אומרים לי שמצב רוחו היה מרומם לאורך כל הערב (הארוך) שבו אישרה הכנסת את הרציפות לחוק ההשתמטות. מה הוא יודע שאנחנו לא?
בשעה שחייך באושר, הוא ידע שארבעה לוחמי סיירת גבעתי נפלו ברפיח. הוא ידע את זה גם קודם, לאורך הלילה כולו. לא רק הוא ידע. כולם ידעו. כל 62 המשת"פים שלו לקואליציית החורבן. לאנשים האלה אין דם בגוף. אין בושה באישיות. אין מצפון בלב. אין מוסר בכליות. כל מה שיש להם זו תאוות שלטון בלתי מרוסנת.
הם נאחזים בקרנות המזבח אף שהם יודעים שמדינת ישראל עקודה עליו. הם פוסעים כעיוורים אחר חלילו של בנימין נתניהו, האיש שייכנס להיסטוריה כמי שניסה בכל כוחו לפרק לגורמים את החלום הציוני. למרבה הצער, אומדן זהיר של יכולת ההיזק שלו מלמד שיש לו סיכוי להשלים את המלאכה הזו.
עד מתי הציבור הישראלי יסכים להמשיך להתבשל בסיר הקואליציוני הרותח הזה? עד מתי ניאבק בבועות המתרבות ובמים ההולכים ונרתחים, כדי לשמור על הראש מעליהם, בלי להבין שיש כאן מלחמת קיום של עם שנבחריו קמו עליו לכלותו? הסנגורים של התועבה שהתרחשה בכנסת בלילה שבין שני לשלישי מנסים להיתמם. עיתונאים, פרשנים, כל מיני ברנשים אובייקטיבים שמלמדים סנגוריה על מה שקורה כאן, אחראים לא פחות מאלה שהצביעו בכנסת. "זה החוק של בני גנץ", הם זועקים, "למה לפני שנתיים תמכתם ועכשיו אתם מתנגדים? למה, מה קרה?"
הם באמת לא יודעים מה קרה? אז נסביר להם: מה שקרה זה שלפני שנתיים חשבנו שצריך לגייס את החרדים בגלל עקרון השוויון בנטל. עכשיו אנחנו יודעים שצריך לגייס את החרדים כדי לשרוד. לפני שנתיים עוד לא חווינו את 7 באוקטובר, וגם לא את כוח האש של חיזבאללה שמוטח בנו עכשיו (והממשלה לא נוקפת אצבע למען הצפון), וגם לא את כל הפרוקסיז הנוספים מסביב. חשבנו שצה"ל גדול וחזק ויכול לעמוד בכל אתגר. וטעינו. המציאות הוכיחה לנו את זה.
עכשיו, צריך פשוט להקשיב לצה"ל. חסרים לו 15 גדודי לוחמים. זה לא מותרות יותר. זה לחם וחמאה. זה חמצן. זה צו השעה. זה נדרש עכשיו, מייד, כדי לעמוד באתגרים. בחזית הצפונית המאיימת, במה שיכול להיפתח ממזרח, בעזה שרחוקה מהכרעה, ביו"ש ובעוד מקומות. אבל הממשלה הזו, שתיכנס לפנתיאון הקלון כממשלה הגרועה ביותר אי־פעם, מבצעת תמרונים פוליטיים מבישים כדי להנציח את השתמטותם של עשרות אלפי צעירים בריאים, רק כדי שהחרדים יישארו בקואליציה וימשיכו להציל את מלאך החבלה שהרכיב אותה.
באותו זמן ממש, כשאנחנו קוברים מאות לוחמים, כשאנחנו מזמנים למילואים קשישים באמצע העשור החמישי לחייהם, כשמספר מבהיל של צעירים פצועים מתרגלים עכשיו לפרוטזות החדשות שלהם, הממשלה הזו לא רק מנציחה את השתמטותו של מגזר שלם, אלא גם ממשיכה להרעיף עליו תועפות של הון. כי זה התנאי לשלטון.
אני לא בטוח שיש עוד מדינה דמוקרטית בעולם שבה הציבור היה מוכן לקבל מציאות כזו. אנחנו מצויים בעיצומה של התאבדות קולקטיבית מרצון, צעידה בעיניים פקוחות לעבר התהום, כמעט ללא התנגדות. אנחנו פוסעים בעקבות החלילן ונהנים מהמוזיקה.
אבל זה לא נגמר כאן. אחרי שהעבירו בהצלחה את ההצבעה השבוע, ביום ראשון הקרוב הממשלה צפויה לאשר שלוש הצעות חוק נוספות שיעברו לכנסת: הארכה נוספת של דחיית גיל הפטור משירות מילואים (התזכיר פורסם הלילה להערות הציבור), הארכת השירות הסדיר ל־36 חודשים (הצעת חוק שגובשה במשרד הביטחון בחודש פברואר) והארכת תקופות המילואים לכל משרת (הצעת חוק שגובשה גם כן במשרד הביטחון בחודש פברואר).
אתם מבינים מה קורה כאן? פוטרים משירות למעלה ממיליון חרדים, ואת המצוקה מעמיסים על כתפיהם של אלה שמשרתים. ממשיכים להקטין את מנת הקש של החמור, עד שגבו יישבר והוא יגווע ברעב. החמור הזה הוא אנחנו. ככה פשוט. עד שלא ניקח את גורלנו בידינו ונבהיר לשלטון האנטי־ציוני, אנטי־יצרני, אנטי־יהודי ואנטי־מוסרי הזה שזה לא יעבור, זה לא ייגמר. ואם זה לא ייגמר, המדינה תיגמר. ככה פשוט.