הדרמה מורטת העצבים שהתרחשה בין שני בתי דירות במחנה הפליטים נוציראת אתמול נכתבה על ידי תסריטאי מטורלל, בוימה על ידי במאי מטורף ובוצעה על ידי גיבורי-על. בסיומו של "מבצע ארנון" הובאו ארצה, בריאים ושלמים, ארבעה חטופים ישראלים שהוחזקו שמונה חודשים בשבי חמאס. את מבצע הבאתם ילמדו בעשורים הבאים במכללות צבאיות ובתי ספר ללוחמה בטרור סביב העולם. המבצע הזה החזיר לנו את הצבע ללחיים ואת החיוך לשפתיים, אבל כמו כל דבר אצלנו - החיוך הזה מהול בדמע. פקד ארנון זמורה, מפקד צוות בימ"מ וגיבור ישראלי, נפל במהלך המבצע שנקרא על שמו. אין בעולם רגע יותר ישראלי ומרגש מהרגע שבו התייצבה אתמול רויטל נשיא, אחותו של החטוף המשוחרר שלומי זיו, מול המצלמות, ביקשה סליחה ממשפחת זמורה על נפילת ארנון, אמרה תודה, ובלעה דמעה.
נכון, המבצע הזה החזיר משהו מהביטחון העצמי האבוד שלנו ומהאמונה ביכולותינו. אבל אסור להתבלבל: גם למחרת השבת הקסומה הזו תזרח השמש מאותו מקום, ומצבה האסטרטגי של ישראל יישאר אף הוא באותו מקום: תקוע. יש עוד 120 חטופים בשבי חמאס, כלומר צריך עוד 30 מבצעים מהסוג הזה.
החזית הצפונית עדיין בוערת ולא רואים את הסוף. המפונים מהצפון עדיין בבתי מלון. השבים לבתיהם בדרום רחוקים מתחושת ביטחון. הלגיטימציה של ישראל קורסת, העולם חזר להיות כולו נגדנו, החזיתות מולנו מתעצמות ומתאחדות והמגעים לעסקת חטופים והפסקת אש תקועים. את מה שלמדנו בשבת ידענו גם ערב שבת: ישראל מצוינת במבצעים הרואיים לטווח קצר, אבל טובה הרבה פחות בניהול מערכות אסטרטגיות לטווח ארוך. הסיבה פשוטה: כשישראל יוצאת ל"מבצע", יש לו מטרה ברורה: ארבעה חטופים. צריך למצוא אותם, להרוג את השומרים שלהם ולהביא אותם הביתה. כשיש מטרה, אפשר לתכנן מבצע, לתרגל אותו ולבצע. בכל הקשור למערכה האסטרטגית, אין מטרה. אין דיונים על "היום שאחרי". אין תכלית. אין דיון אסטרטגי. אין מנגנון של המשך מדיני להפעלת הכוח. כשאין מטרה ברורה, הישג ולקח נדרשים, גם אין ניצחון. זה ככה פשוט.
לאחר שסיים את סיבוב יחסי הציבור שלו אתמול, שכלל ביקור בבית החולים ושיחות עם המשוחררים, התפנה בנימין נתניהו לקרוא לבני גנץ לא לפרוש מהממשלה. נתניהו נזכר שצריך אחדות רק אחרי שגמר לגזור את הקופונים על המבצע המוצלח. הוא לא טרח לנסות לשתף את שותפיו. הוא לא מסוגל לבצע פעולה כזו. מכונת הרעל שלו "מטפלת" בגנץ ובאיזנקוט כבר שבועות ארוכים. הוא ממדר אותם, עוקף אותם, מסרב לשתף אותם ומזלזל בהם בכל הזדמנות. אבל פתאום הוא מבקש מהם להישאר כי צריך אחדות. זה מובן לגמרי. נתניהו זקוק לגנץ ולאיזנקוט מאותה סיבה שהוא זקוק ליואב גלנט והרצי הלוי: הם נמצאים שם בשביל הכישלונות. צריך שתהיה כתובת לחלוקת האשמה במקרים הלא מעטים שבהם הפעולות שלנו פחות מצליחות. כשמשהו מצליח, נתניהו יהיה האחראי היחיד בשטח. נדמה לי שגנץ מיצה את החוויה הזו. ההצלחה שבשחרור ארבעה חטופים היא ניצחון טקטי מזהיר, שלא שינה את המצב האסטרטגי המחפיר. כשגנץ הציג את מסמך שש הדרישות שלו לפני שלושה שבועות, נתניהו גיחך ומיהר להגיב בזלזול ובשלילה. זה מה שצריך להיות מונח מול גנץ הבוקר, כשהוא צריך לקבל את ההחלטה אם לפרוש למרות הכול מהממשלה הזו. המצב הבסיסי לא באמת השתנה.
נתניהו גם לא טרח לעדכן או לשתף את שותפיו במבצע עצמו. הוא ביטל את קבינט המלחמה של יום חמישי בערב, כדי שהם לא יגלו בטעות את העומד להתרחש. אבל הם גילו. המבצע הזה מתגלגל שמונה שבועות, והשניים היו בכל שלבי האישורים שלו. ביום רביעי בשבוע שעבר קיבל איזנקוט את העדכון במהלך ביקור שעשה במטה של אלוף ניצן אלון. בחמישי בערב זימן ראש השב"כ רונן בר את גנץ ואיזנקוט כדי להציג להם את המבצע (איזנקוט לא הגיע, גנץ עדכן אותו מאוחר יותר). הם גם ידעו על "חלון הזמנים" לביצוע בשבת בבוקר, אם כי עד הרגע האחרון לא ידעו אם הוא אכן התממש. בשורה התחתונה, נתניהו זקוק לשותפים רק כדי לחלוק איתם את המחיר, לא את הסחורה. אם הוא היה פטריוט ישראלי אמיתי, הוא היה צריך לסגור איתם תאריך מוסכם לבחירות, לקרוא ללפיד ולליברמן להצטרף לממשלה עד אז ולפטר את בן גביר וסמוטריץ'. זה מה שנתניהו היה עושה בטרם הפך לילד הכאפות של הימין הקיצוני. עכשיו הוא מנסה לרקוד על שתי החתונות במקביל. זו עם הסמוטגבירים ונערי הגבעות מכאן, והחתונה השנייה עם גנץ, איזנקוט והאמריקנים מצד שני. לא, זה לא הולך ביחד.
בחזרה למבצע: היו בו רגעים לא מעטים של מתח, אפילו חרדה. דפיקות לב מואצות, שבהן גורלו של הכוח המבצע וגורלם של החטופים היה תלוי על חוט השערה, בין שמיים וארץ. נועה ארגמני הוחזקה בבית אחד בנוציראת, בעוד שלושת החטופים האחרים, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו, הוחזקו בבית נוסף - במרחק של כ־200 מטר משם.
הכוח המבצע, שהורכב מאנשי היחידה המבצעית המדהימה של השב"כ וכמובן הימ"מ, התאמן על המודל במשך שבועות ארוכים. כל הפרטים הקטנים והזעירים נסגרו ותורגלו אין־ספור פעמים. ועדיין, לא מעט היה תלוי בנסיבות בשטח וגם במזל. חילוצה של ארגמני היה "חלק". החילוץ השני, שהתבצע במקביל, נתקע. זה התחיל בפציעתו הקשה של מפקד הצוות, פקד זמורה. הכוח לא היסס והמשיך בפעולה, החטופים שוחררו, השומרים נהרגו, כולם עלו על המשאית שעמה הגיעו לשם ואז המשאית נתקעה. הגיר נשרף. בשלב הזה נכנס לפעולה החמ"ל של כוח המעטפת מאוגדה 98, בפיקודו של אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן. הכוחות פעלו בגזרה במשך כמה ימים כדי להרגיל את האוכלוסייה לנוכחות הצה"לית. ברגע שאירעו התקלות עם החילוץ השני, הוטלו למערכה חיל האוויר מחד, ואוגדה 98 מאידך.
חיל האוויר החזיק את הזירה במשך רבע שעה שלמה, תוך כדי הפעלת אש מדויקת מהאוויר: מסוקי קרב וכטב"מים, שחיסלו חוליות אר.פי.ג'י של מחבלים שהסתערו על הכוח. הלוחמים של אוגדה 98 חתרו מיד למגע, חברו לכוח, העמיסו את לוחמי הימ"מ והחטופים על כלי הרכב שלהם וחילצו את כולם משם. בכל רגע נתון היה יכול החיפוי האווירי הקרוב לפגוע בהם. כמויות הזעה שנשפכו באותם רגעים בחמ"ל המרכזי בשב"כ, שם ישבו רונן בר והרצי הלוי, ובחמ"ל של אוגדה 98, שם ישבו פינקלמן והאוגדונר תא"ל גולדפוס, היו יכולות למלא כמה וכמה בארות. הסוף היה טוב. החטופים שוחררו בריאים ושלמים. המחיר, כואב מנשוא: פקד ארנון זמורה.