רס"ן בנימין (בנג'י) טרקינסקי, קצין אג"ם בחטיבה 7 של השריון, "תפעל" את ארוסתו רותם כשהחלו האזעקות ב-7 באוקטובר וירד לדרום. רס"ן (במיל') רועי נגרי, מפקד צוות בבית הספר ללוחמה בטרור, התחיל להקפיץ את כולם ולא היסס לרגע. שני הקצינים המצטיינים נפלו בקרבות בקיבוצי העוטף ב-7 באוקטובר. שרון, אחותו של בנג'י, וגל, אחותו של רועי, התיישבו לשיחה באולפן וואלה במסגרת פרויקט "כולנו אחים" לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה לספר את סיפורם של האחים הגיבורים שקבורים זה לצד זה בבית העלמין בהרצליה. צפו בווידאו בתחילת הכתבה.
כתבות נוספות בפרויקט "כולנו אחים":
זיו גרינברג ותאמר חבקה - האחים של סא"ל תומר גרינברג וסא"ל סלמאן חבקה - לחצו כאן
ליזה פז ושי מנצורי - האחים של תאיר והודיה דוד ורויה ונורל מנצורי - לחצו כאן
תומר כהן מגורי ואביב בן סימון - האחים של ליבי כהן מגורי ואדר בן סימון - לחצו כאן
"הוא היה סוף שבוע בבית. מה שמעניין וקצת מצמרר בדיעבד שארוחת שישי יום לפני האסון, עשינו ארוחה - בנג'י ורותם ואני ובעלי אצל אמא שלי", נזכרת שרון, אחותו של בנג'י. "היה לנו ערב מדהים. האנרגיות היו במקום. משהו גרם לערב להתארך והיינו ביחד 4 שעות ואמא שלי שלחה לנו הודעה: "תודה". את השישי הזה אני מוקירה. הלכנו לישון וב-06:29 אני ובעלי קופצים מהמיטה ושומעים את האזעקה. אני הייתי בחודש שמיני להריון. אני שולחת לאמא שלי הודעה שלא תיבהל ואני בממ"ד. היה הגיוני שבנג'י יצא מהבית. הוא עולה לשיחת ועידה עם הבכירים בחטיבה ובזמן הזה הוא מתחיל לתפעל את רותם ארוסתו. הוא חשב לנסוע לצפון כי זו הייתה הגזרה שלו אבל הוא הבין שהדרום עומד להיכבש והוא ולוחמיו ירדו דרומה. הם חיסלו מחבלים בפרדסים ואחרי הצהריים הם מקבלים מסר להגיע לבארי שיש שם אירוע קשה ושהם נחוצים שם. בנג'י התחיל לשכנע תושבים בקיבוץ לצאת מהממ"ד כי הם לא האמינו שמדובר בחיילי צה"ל. הוא הוריד את המסכה, את הכפפות וחשף את עצמו בפניהם. בנג'י הציע בשלב מסוים פעולת הסחה והם עושים אותה. הם יצאו לפעולה ונחשפים לאש מאוד כבדה. כמה קצינים ובנג'י נפצעים קשה. בנג'י מצליח לחלץ אותם והוא נפצע אנושות. המח"ט חילץ אותו ושם נגמר הסיפור שלו".
הסיפור לא היה שונה אצל רועי נגרי. "החלו האזעקות ורועי הגיע אליי הביתה ובעלי הכין לו אספרסו", מספר אחותו גל. "רועי התעדכן דרך הקבוצות של הצבא והבין שיש חדירת מחבלים והקפיץ את הצוות שלו. לא היה ספק שזה מה שהוא יעשה. אמרתי לו: 'לאן אתה הולך? יש חיילי סדיר'. אז הוא אמר לי: 'זה התפקיד שלי'. תוך 20 דקות הוא נסע ואשתו שאלה אותו אם הוא מפחד ונדמה לי שהוא אמר כן. הוא שלח לאמא שלי הודעות שהוא אוהב את אשתו שי המון. בדיעבד, אחת מתושבות בארי שחולצה סיפרה לנו שהיא לא הפסיקה לשמוע את המילים 'צוות נגרי'. היא זוכרת את השם כי היא הייתה בטקס מצטייני אלוף ורועי קיבל באותו טקס הצטיינות. תיארו לנו בשיחות אחרי את בארי כמקום שהיה כ'שערי הגיהנום'. רועי חילץ רבים ותמיד אמר שנכנס ראשון ואף אחד לא נכנסו לפניו. באחד הבתים הוא נכנס והתחבא מחבל בשירותים. אנחנו מבינים ממה שסיפרו לנו שרועי נפל בקרב יריות יחד עם עומרי בלקין מהחוליה שלו. הקשר של רועי שהיה כתף לכתף איתו סיפר שרועי הדף אותו אחורה והציל לו את החיים. גם רועי הגן בגופו על החיילים שלו, על האזרחים שהיו שם, בלי לרגע לחשוב אם הוא מפחד".
הבשורה הקשה הגיעה בשלב מאוחר יותר. "איבדנו קשר עם רועי בסביבות 20:30", נזכרת האחות גל. "הוא שלח הודעה לאשתו שהוא אוהב אותה והקשר התנתק. אמרנו שנעביר את הלילה ובבוקר כנראה נשמע ממנו. אמרתי לבעלי שמשהו לא טוב קורה והתחלנו להתקשר לאנשים. קיבלנו הודעה מאחד החבר'ה של רועי שהוא נפצע והתחלנו לחפש אותו בבתי חולים. נסענו לש.ג של היחידה שלו וכל רכב שעצר, אמא שלי שואלת מה עם רועי. האחיות של שי אשתו איכנו את האפל ווטש שלו במחנה שורה, היכן שזיהו את הגופות והבנו. מפקד היחידה יצא ובישר לנו את הבשורה הקשה".
"בנג'י לקח איתו את האמירה 'תמות נפשי עם פלישתים'", אומרת אחותו שרון. "הוא הציל עשרות אנשים, פגשנו גם חלק מהם. שנינו נכדים לניצולי שואה והוא ראה שם שואה ואמר שהוא מגן על התושבים כאילו הם המשפחה שלו. לאמא שלי היה הסכם עם בנג'י שהיא לא מציקה ואז ארוסתו רותם מקבלת טלפון שלא הייתה אמורה לקבל וחבר של בנג'י סיפר לה שהוא שמע שהוא נפצע. עברו 50 שעות מהרגע ששמענו שהוא נפצע והתחלנו לחפש אחריו. ככל שהשעות עברו, מד האופטימיות ירד - ואז קיבלנו את הדפיקה בדלת. שני ההורים שלי היו בבית והייתי עם בעלי. אנחנו ישראלים והבנו מה זה אומר. הרגשנו קודם כל אנחת רווחה שהוא לא חטוף. הנשימה השנייה כבר הייתה קשה, כואבת ושורפת".
גם שרון וגם גל היו בהריון מתקדם כשהחלה המלחמה ב-7 באוקטובר. "יום למחרת הייתי אמורה לצאת לחופשת לידה - והחיים התהפכו. לא היה מצב שאני יולדת לפני ההלוויה או לפני שקמים מהשבעה וביקשתי מהתינוקת שלי שלא תצא", סיפרה גל. "כשסיפרתי לרועי שהוא הולך להיות דוד - הוא שמח וצרח. הגענו לתאריך המיועד והתינוקת לא יוצאת. נכנסתי לזירוז וכולנו היינו עם חולצות של צוות נגרי. התינוקת לא יצאה ולקחו אותי לחדר ניתוח למרות שלא רציתי קיסרי. הרגשתי שרועי איתי והרגשתי שהוא נתן לי דחיפה קלה והיא יצאה. היה רגע של אושר גדול ביחד עם חוסר מאוד גדול. רועי לא פה כדי להרים את האחיינית החדשה שלו. אמרתי לאמא שלי שתשים עליי את הדיסקית והרגשתי שרועי איתי בחדר לידה ונותן לי את הכוחות האלה. כשהבת שלנו יצאה, חשבנו איך נקרא לה וקראנו לה אורי. היא הביאה איתה הרבה מאוד אור. הנסיעה בדרך חזרה מבית החולים היא לעולם שלא הכרת. המשפחה המושלמת שלי ממש לא שלמה. אז מנסים לחיות מחדש ומרווקות בלי ילדים לצד אובדן ואז אימהות - זה בלתי נתפס וצריך ללמוד לחיות מחדש. פתאום אתה מבין את האובדן ההורי כשאתה הופך להורה בעצמך. אלה כוחות שצריך לשאוב אותם ונורא קשה".
גם עבור שרון, הלידה הפכה לאירוע מורכב רגשית. "אמרתי לעצמי שאני לא יודעת איך אני אחזיק בהלוויה ובשבעה", היא משחזרת. "אנשים באו והלכו בשבעה. זה היה כמו אוטוסטרדה בבית. הגענו לתאריך המשוער ועדיין לא ילדתי. אני אומרת לעצמי שאני רק צריכה להספיק לקבור אותו ולהגיע ל-30 ואז מתרחשת התוצאה ההפוכה והתינוק שלי לא יוצא. נסעתי לבית חולים בידיעה שאני מתאשפזת לזירוז והלכתי עם חולצה לכבוד בנג'י עם המשפט: 'מי עוד חוץ מבנג'י'. מצד אחד, את רוצה ללדת ובאותה נשימה את כבר רוצה לפגוש את התינוק. מצד שני אני לא רוצה. לאיזה עולם מפחיד ועצוב אני יולדת את התינוק שלי. הלידה זו גושפנקא נוספת שבנג'י לא יהיה. ילדתי יומיים אחרי ועם כוחות שרק בנג'י היה יכול לשלוח לי. ברגע שהתינוק יוצא לאוויר העולם, אני מסדירה נשימה. יש תחושה קשה-טובה בחדר. לאמא שלי יורד האסימון שזה הנכד הראשון שלה אבל מצד שני הבן שלה לא פה. במקביל ללידה, מסוקים נוחתים על הגג של בית החולים ואני מביאה לעולם חיים חדשים. זה רגע סוריאליסטי וזה מלווה אותי עד היום. חשבנו על הברית ודוד שלו לא שם. נתנו את השם אדם בנימין והשתרר שקט ברגע שהכרזנו בברית על השם. אדם, כמו האדם הראשון. בנימין שזה שם שחייב ללכת איתי ולתת לאדם את קצת ממה שהיה מתוך בנג'י. זה הכי מתאים לו בעולם".
את הפרוייקט הובילה נטע ספילמן, אחותו של אילן משה יעקב ז"ל, שנרצח במסיבת הנובה. בן 29 בנופלו. אילן נולד וגדל בדרום תל אביב, עשה שנת שירות בתנועת "אחריי", שירת כלוחם דובדבן ובשנותיו האחרונות ניהל את תחום הנוער בדרום תל אביב. היה אור גדול, דוגמה ומופת לאותם נערים שהדריך והעלה אותם למסלול הנכון להצלחה.