כל דור מבין את חגיו אחרת. התכנים והמשמעויות משתנים עם הזמנים, וקשה לקבוע מה מנציח חג בקאנון ומה שולח מוֹעד אל תהום הנשייה. יש חגים הגוועים מאליהם ונשכחים, ואחרים נשארים לעולמים למרות שינויי העיתים.
מי זוכר היום את "יום ניקנור", ולהיכן נעלמו ידו הימנית וראשו שנכרתו בידי יהודה המכבי בבית חורון והוצגו לראווה בחוצות ירושלים? מעטים, אם בכלל, מודעים לי"ז במרחשוון כיום תחילת התעניות בשנה שבה לא ירדו עוד גשמים. ומזמן כבר נשכחו עשרות ימי ההודאה וההצלה שנחגגו בתפוצות ישראל ונקראו "פורים שני". לעומת אלה שנעלמו - ט"ו בשבט נולד מחדש. החג שהיה שולי, יום ציון הלכתי, פורמלי בלבד, הפך בעת הישראלית החדשה לחג של ממש - וכמוהו חנוכה, ששינה את פניו והפך מחג היסטורי של ישועה דתית, נסית, למועד ציוני לאומי של גבורה ולאומיות גאה בעת הזו.
ופסח? לכאורה הנצחי שבכל החגים. ובכל זאת, דומה כי הוא המועמד הבא לשינוי דרמטי במשמעותו. במובן הבסיסי הפשוט ביותר, פסח הוא יום העצמאות המקורי שלנו - החג המציין את השינוי הקיומי הישראלי מאסופת שבטים לאומת חוקה, מעם עבדים ללאום ריבוני. ליל הסדר וההגדה הם מכשירי השימור של החג. ההגדה עוצבה כיסוד מתגונן ומתריס נגד מציאות השעבוד המתמדת של העם היהודי. תחילתה כהיגד לעומת הנוצרים של ימי בית שני; "הסעודה האחרונה" שלכם מול סעודת הפסח שלנו, גאולת ישו שלכם שהיתה לעומת זו שלנו העתידה עוד לבוא. ומאז ואילך היו פסח וההגדה שלו לנשאי הזהות, התקווה והגאולה הלעומתיים שלנו. אבותינו העבדים נגד פרעה, חז"ל של בית שני נגד המשעבדים הרומים מכאן והיריבים הנוצריים משם, האנוסים בספרד נגד האינקוויזיטורים שלהם וכך במרביתה של ההיסטוריה היהודית, העבר כמעצב ומסביר של ההווה. לעולם במציאות של היעדר ריבונות, תמיד אפופים בפחדים וחששות קיומיים, כשפסח מסמל גם את עומק השעבוד וגם את גבהי התקוות.
באופן כל כך טבעי, אף אם קצת ילדותי, הוספגו הפסח ותכניו עד לרוויה ברוחניות מתגוננת, בתוקפנות מדומיינת הבאה להחליף כוח אמיתי. עשר מגיפות מצרים מתנפחות בחצי הלילה הזה לכלל מאות נגעים. רק כדי להרגיש לרגע את אשליית עוצמתו של הכוח. לחוש את ההתעלות הכרוכה בשליטה מלאה על הגורל, בלי לחשוש מפני גחמותיו ומשיסותיו של צר ואויב. את הדלת לפני "שפוך חמתך" אנחנו פותחים ברוב מהומה. מצד האמת, זהו מבע של פחד המבקש לבדוק שאין מי משוטרי החרש של פרעה המקומי אורב לנו מעבר לה. מצד הסמליות, זוהי פתיחה המנסה להתחזות לרגע כחסרת פחד מפני כל אויב ואורב. פסח היה לסימן תשובה לשאלה איך משמרים תקוות לאומיות בעידנים של חורבן, אובדן עצמאות וגולה.
מאליה עולה התהייה: מה משמעותה של חגיגה שכזו, בדור שהכריז על עצמו כי נגאל, ש"ברזל כבליו הוסר מנו", שכפסע בינו לבין "הניצחון המוחלט". בדור שעד לאחרונה לא חשש לפתוח את הדלת ולצאת ממנה לכל שיחפוץ, ראוי היה עתידו של הפסח המוכר לנו להתפוגג ולהיעלם, כמו יום ניקנור ההוא. ואז בא אוקטובר האחרון, ואיתו חוויות מסוג חדש-ישן. אלטנוי. מחד גיסא חזרו באחת - ובעוצמה - כל הסינדרומים של "עומדים עלינו לכלותנו". מאידך גיסא, גילינו שוב שהקדוש-ברוך-הוא לא בא למסיבות ומלחמות, ולא "מצילנו מידם". מהצד השלישי, האמריקנים מצילים אותנו שוב ושוב ולא כל העולם נגדנו.
ומן הצד הרביעי, הפכנו להיות מצרים. מעצמה אזורית אדירה, שלא בוחלת בשום אמצעי לנגוס, להסתולל, להתעלל ולהרעיב את משועבדי פלסטין. עם אותן עילות ממש: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ". ומכאן ההיתר שלקחנו לעצמנו לחידוש הרוע הקדמוני, "לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם".
אז איזה פסח נחגוג השנה? לא יהיה לנו פסח אחד. רבים מאיתנו ואני בהם יחגגו בעצב, יבכו בליל זה על החטופים שבשבי ויתפללו לחירותם, לחזרתם ולשלומם. אחרים, בייחוד הפרעונים שבארמונות בלפור וקיסריה, ימשיכו להכביד את ליבם, כי הלילה הזה לא שונה מבחינתם מכל לילה אחר של נהנתנות.
האם יש דרך נוספת? היתוך של תכנים, שיעשה לפסח את מה שהמודרנה עשתה לחנוכה וט"ו בשבט? האם ייתכן פסח בעל משמעות לאדם המודרני, הגאול? לשם כך צריך להבין אחרת את יציאת מצרים ההיא. לא עימות לאומי פשטני ובריחת עם עבדים מתוך עם האדונים, אלא עימות יסודי בין השקפות עולם; ניצחון זכויות האדם על תאוות הכיבוש והשררה המובנית בכל מערכת יחסים כוחנית. כל הקריאה הגדולה ההיא "שלח את עמי", לא הייתה מתאפשרת אלמלא תפיסת החירות של חמש נשים אמיצות: יוכבד אם משה, שהמרתה את פקודת ההשמדה של פרעה; שתי המיילדות שסייעו בידה; אחות משה, שניצבה על שפת היאור כשמרטפית מקראית; ובת פרעה, שהצטרפה למרי ההוא. הן היו הראשונות להבין את הדופק העמוק של לב הסוגייה והנהיגו את המהפכה האנושית, הלאומית והפמיניסטית הראשונה. הן אמרו לעצמן אז: אם פרעה - עריץ, מצרי, גבר - ימשיך להיות מוחלט ביכולותיו, אז אנחנו לא קיימות. רק אם פרעה יוגבל, ועריצותו המוחלטת תישבר לרסיסים, החירות שלנו תפרוץ ותפרה את המין האנושי כולו. חירות של האחד מתוך הגבלת מוחלטותו של האחר, בייחוד אם מדובר ביחסי היחיד והשלטון. חירות של "עשיית מקום", של דיאלוג והכלה של האחר ההפוך והמתנגד לי. חירות כבוד האדם וכבוד הזולת. בלעדיה לא היינו נגאלים ממצרים, ובלעדיה לא יתוקן העולם מהמצריות - השעבודיות, האפליה והשנאה - השוכנת בנו עדיין בכל שאר תחומי חיינו.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית