קשה להתעלם מצירוף המקרים וחוש ההומור של התאריכונים הפוליטיים: היום (שלישי), כשהממשלה תתכנס לאשר את מתווה הפטור מגיוס שמנציח את ההשתמטות של צעירים חרדים משירות בצה"ל, יצוין יום השנה הראשון של "ליל גלנט". בדיוק לפני שנה, ב-26 במרץ, המוני ישראלים פרצו לרחובות למפגן המחאה הספונטני הגדול ביותר שידעה המדינה, שמנעה את פיטוריו של שר הביטחון ובלמה את המהפכה המשפטית הדורסנית שממשלת הימין על מלא קידמה בתחילת דרכה.
האזהרה החמורה שגלנט שיגר אז, על סכנה מוחשית לביטחון המדינה, אכן התממשה בדם הנרצחים והחטופים בטבח ה-7 באוקטובר, אבל ממשלת ה-64 לא שינתה את דרכה. בדיוק שנה אחר כך, ראש הממשלה בנימין נתניהו שוב דוהר עם שותפיו קדימה עם חוק השתמטות חד צדדי, ששוב, מנוגד לעמדת כל גורמי המקצוע.
כמו במהפכה המשפטית, גם הפעם במערכת הביטחון, במשרד האוצר ובייעוץ המשפטי לממשלה מתריעים מנזק אדיר שישפיע על ישראל לשנים קדימה. ובהווה, הוא יכביד את הנטל ויעמיק את חוסר השוויון והפילוג בין המגזרים המשרתים שמשלמים בחייהם ובמותם למען המדינה והמגזר החרדי שמקבל פטור מהשכול ונהנה מזכויות יתר על חשבון כספי המסים של המשרתים והיצרניים.
מלחמת חרבות ברזל היתה יכולה להיות הזדמנות היסטורית לכינון חוזה חברתי חדש ולשילובם של חרדים בשירות הצבאי, האזרחי והלאומי, במיוחד לנוכח הצורך הדחוף של צה"ל בעוד כוחות. אבל במתווה הגיוס שיובא היום לאישור הממשלה אין שום דבר טוב למדינה, רק עוד קומבינה שמשרתת את נתניהו ואת הרבנים ונציגיהם בקואליציה שלו. ובכל זאת, כאילו לא היה ה-7 באוקטובר, הם מקדמים אותו ללא בושה, ועוד מטיפים מוסר על חשיבות האחדות.
שר הביטחון, שנשא בחודש שעבר את "נאום גלנט 2" בו הודיע שלא יקדם חוק גיוס חד צדדי, לא יהיה נוכח היום בממשלה. הביקור הדחוף בוושינגטון סידר לו תירוץ להיעדרות, וגם לנתניהו - שאישר לו לראשונה מתחילת הקדנציה נסיעה לארצות הברית - כנראה התאים להימנע, כרגע, מהחרפת העימות, ומכותרות שמבשרות על החלטה בנושא שירות בצה"ל עם התוספת: שר הביטחון הצביע נגד.
אבל עמדתו של גלנט לא השתנתה, כך שאישור המתווה בממשלה רק ידחה בשלושה חודשים את צומת ההכרעה: גלנט מוכן לקדם רק חוק שיזכה לתמיכת המחנה הממלכתי ויהנה מהסכמה רחבה. הרמטכ"לים לשעבר, בני גנץ וגדי איזנקוט, הבהירו שהם מתנגדים לחוק במתכונתו הנוכחית, וצפויים לצאת נגדו בחריפות היום בישיבת הממשלה, אבל גם גנץ כבר גילגל קדימה, מיוזמתו, את צומת ההכרעה: בהצהרה שנשא בתחילת השבוע הצהיר שחוק הגיוס הוא קו אדום, אבל רק כשהוא יעבור בכנסת, לא בממשלה.
ואולם, ההתנגדות של הרמטכ"לים עשויה לייצר עוד גלי הדף סביב שולחן הממשלה ובספסלי הקואליציה, ולהקשות על השרים והחכים הממלכתיים בליכוד ובציונות הדתית כמו ניר ברקת, אופיר סופר ועמיחי שיקלי. בלשכת ראש הממשלה עסקו אתמול בקדחתנות בשיחות תחזוק קואליציוניות וליכודיות לקראת ההצבעה. זה רק הקדימון: ככל שהחוק יקודם בנוסח שמותאם לצרכי החרדים בלבד, גם ה64 אצבעות ממש לא בטוחות.
בשיטת יריב לוין קלאסית, כמו במהפכה המשפטית, במזכירות הממשלה הפיצו תחילה נוסח דרקוני במיוחד של החוק עם עז: העלאת גיל הפטור ל-35. אתמול בבוקר, בתזמון שקוף, העז הוסרה מהחוק בניסיון לרכך את ההתנגדות הציבורית והפוליטית העזה. אבל זה לא הספיק בשביל לכסות על הסעיפים האחרים, "ישראבלוף" של מכסות ויעדים וסנקציות עתידיות שפשוט ינציחו את אי השוויון בנטל לנצח. כמו ב"ליל גלנט" בפרט ובמהפכה המשפטית בכלל, ייתכן שנתניהו לא מעריך נכוחה את עוצמת ההתנגדות הציבורית, ושקידום חוק הגיוס יוציא בחזרה את ההמונים לרחובות - וללחוץ על דפנות הקואליציה שלו.
בשעת כתיבת שורות אלה, גם עדיין לא ברור אם ההצעה המעודכנת תזכה לברכת הדרך של היועצת המשפטית לממשלה ואיזה שינויים יידרשו בה כדי שהיא תסכים לבקש באמצעותה דחייה מבגצ שיקנה לנתניהו עוד זמן לפתרון משבר שנראה בלתי פתיר. אם בגצ לא יסכים לבקשת הדחייה, ויתממש האיום להפסיק את תשלומי הקצבאות לישיבות ולאברכים - המשבר יתרגש עליו עוד קודם לכן, מבפנים.
בינתיים, אמש, בדיוק שנה אחרי נאום גלנט הראשון, גדעון סער הודיע על פרישתו מהממשלה, אחרי שהדרישה שלו להצטרף לקבינט המלחמה לא נענתה, בעיקר בשל השיקולים הקואליציוניים של נתניהו שפחד מעימות עם בן גביר. המהלך של סער, שבינתיים לבדו בקושי עובר בסקרים את אחוז החסימה, לא יוביל להתפרצות אזרחית ספונטנית כמו ליל גלנט, אבל הוא הלבנה הראשונה שנופלת מממשלת החירום, שמקרבת את היום בו נתניהו יישאר ללא מעטפת הגנה, פנימית ובינלאומית, לממשלת ה-64.
הפרישה של סער תגביר את הלחץ על גנץ ואיזנקוט לחתוך, בזמן שנתניהו, מצד שני, דוחף אותם החוצה: מחוק הגיוס, דרך העימות חסר התקדים עם ממשל ביידן וכלה במידור ודשדוש במשא ומתן לשחרור החטופים, הסיבה העיקרית שהם נשארו בפנים עד כה. זה נראה ענין של זמן, אולי אפילו קצר משנדמה, עד שיפלו הלבנים הבאות.