הכרעת מדיניות אחר הכרעת מדיניות של הממשלה הנוכחית נתפסת ככזו שמעוצבת על פי היגיון אחד בלבד: סקטוריאלי. השבוע התגאה יו"ר ועדת הכנסת אופיר כץ בכך שקודם חוק ההכרה בארוסות חללי צה"ל. כמי שעוסק זה שנים במעמדן הנפשי והחברתי של קהילות חסרות הכרה והוקרה בשיח השכול, אני מסיר את הכובע. בהחלט הישג ראוי: מי שהיתה ארוסתו של לוחם ואיבדה את מי שהתכוונה להינשא לו לאחר שובו מן הקרב - חווה ללא ספק אובדן שילווה אותה לשארית חייה.
אבל רגע: מדוע לסמן אוכלוסייה תחומה זו של ארוסות, ולהפרידה מקהילה רחבה יותר של חברות שכולות? בנות זוג שקיימו לא אחת שנים רבות של חיים משותפים, זוגיות רומנטית, מינית וחברית של ממש? שלא אחת אף היו בדיור משותף עם בן הזוג שנפל? מה איתן? רק כי הן "אלמנות ללא טבעת", וחלקן גם לא התכוונו לענוד כזו?
ארוסות הן בהגדרה, רובן ככולן, חלק מן החברה הדתית. כמה טוב שהן יקבלו סיוע - נפשי, כלכלי, כל תמיכה שנדרשת. אך מה על עמיתותיהן החילוניות, מגזר שבו אירוסין אינם בהכרח חלק מן התסריט? גם אם זוגיות ללא טבעת אינה מקובלת בקהילה של סמוטריץ' - למה להכחיש את הצורך לטפל גם בהן?
נמשיך. כפי שנחשף באתר זה, לפתע בוטל הטקס הלאומי בתל חי, האירוע המשקף יותר מכל את מיתוס ההתיישבות הציונית לכל המגזרים. התברר לכאורה שבלתי אפשרי לאבטח אותו. על הרס מאחז לא חוקי - סמוטריץ' ובן-גביר מאיימים לפרק ממשלה. כשממשלת בנט-לפיד פירקה מאחז לכאורה (פרובוקציה שנבנתה כדי שתיהרס בעימות מתוקשר) הבהיר נתניהו כי ממשלת האחים המוסלמים פועלת נגד ההתיישבות. וכמובן, לא נחזור למיליונים שעברו בתקציב האחרון ליוזמות השונות תחת משרדה של סטרוק - אך ורק לטובת מרחב יו"ש. אז למה לנפנף את טקס תל חי, המסמן את ערך ההתיישבות הלאומית? כי אתוס ההתיישבות שמסמל האירוע משמעותי גם לציבור שאינו המתנחלים? הלא אם היה זה מצעד הדגלים - מישהו היה מעז לאכזב את המרקדים בו, גם אם היתה מזוהה סכנת התלקחות אמיתית בשל עצם קיומו? מדובר על אירוע שהוא מיתוס של תנועת החירות עליה השלום ומפא"י - בהחלט לא חלק מהבייס של הממשלה הנוכחית, שכלל לא שקלה להעתיקו לבנייני האומה. למה יש הבדל בין ההתיישבות "שלה" ושל "המפונים" הרבים בצפון? אלו שהטקס משמעותי עבורם?
ומה נאמר על זוכי הפרס לגבורה אזרחית? לו היה באמת רצון אמיתי להעלות גבורה זו על נס, היו מפיקים את אות המערכה הנוכחית גם לאזרחים, כדי שאלו מתוכם שהצילו נפשות יוכלו לענוד אותו. וכך היו מחלקים אותו בבוא היום על מעשי מופת לערבים ויהודים, לחברי כיתות כוננות ולמאבטחים, לקשישים ולצעירים. רק מה? איכשהו בחרו במתנחלים. שאין לי ספק שהם פעלו כנועזים וכגיבורים, וכעת ימוסגרו על לא עוול בכפם כמי שעוטרו בשל שיוכם המגזרי. הנרטיב כבר מתחיל להיות עקבי: הכאב על אובדן בן זוג קיים לכאורה רק בקרב דתיות שהתארסו, לא בקרב חברות שכולות חילוניות; אתוס ההתיישבות קיים לכאורה רק בתורת הרב קוק ולא בקרב ברית תלמידי טרומפלדור; והגבורה קיימת בהתנחלויות ולא בשדרות או ברהט. מדיניות לטובת הבייס, כבר אמרנו?
הכותב הוא חוקר במרכז בס"א ומרצה בבה"ס לתקשורת באוניברסיטת בר אילן