"מקצות הארץ כולה מתקבצים ועולים פועלים, רבים מהם חלוצים שמקרוב באו אל קצה הגליל־העליון להתייחד עם זכרם של יוסף טרומפלדור וחבריו, במלאות שנה לנפילתם", כך תיאר דב רבין, חלוץ העליה השלישית, את האזכרה הראשונה לחללי תל-חי. שנה קודם לכן, בי"א באדר תר"פ, 1 במרץ 1920, התחולל הקרב שבו נפלו יוסף טרומפלדור ועוד חמישה ממגני המקום. זמן קצר קודם לכן נהרגו עוד שניים מתושבי הנקודה בשתי תקריות שונות.
מיד אחרי הקרב המפורסם הפך תל-חי למיתוס לאומי רב עוצמה. ההספד שכתב ברל כצנלסון לזכר הנופלים הפך נוסח "יזכור" לזכר חללי מערכות ישראל, וטקסי האזכרה הספונטניים הפכו בחלוף כמה שנים לטקסים לאומיים בארץ ישראל ובקהילות יהודיות בתפוצות. מדינת ישראל אף הכריזה על טקס י"א באדר כטקס ממלכתי, בו משתתפים גם נשיא המדינה וראש הממשלה, לעיתים שניהם ולעתים אחד מהם. אולם, בי"א באדר השנה, שיצויין בעוד ארבעה ימים, לא ייערך טקס ממלכתי. קבר האחים של לוחמי תל-חי שבחלקה הצבאית בבית העלמין של כפר גלעדי, נמצא באזור מלחמה. תושבי כפר גלעדי פונו, ובקיבוץ נשארו רק חברי כיתת הכוננות. כך גם בישובים הסמוכים, בהם קריית שמונה - העיר השכנה שנושאת את שם שמונה חללי קרב תל-חי.
מיתוס תל-חי החל להתפתח עוד לפני הקרב, כסמל לאחיזה בקרקע ומשפטים שכתבו אנשי המקום נצרבו כטקסטים מכוננים. אהרון שר, חבר כנרת שהגיע לעזרת תל חי ונורה למוות בפברואר 1920 כשעבד בשדה, כתב חודש לפני מותו: "לא צבא כובש חי על חרבו דרוש לנו כי אם מחנה עובדים שידעו להחזיק גם בשלח. דרוש עובד שידע להגן על מחרשתו. אל תתנו את הגליל העליון לנפול". ציטוט מוכר יותר נשמע מפי יוסף טרומפלדור, שזוכה לאזכורים רבים בעיקר אחרי אסון 7 באוקטובר: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון - שם יעבור גבולנו".
קיום טקס זיכרון על קבר הנופלים החל כאמור כבר ביום השנה הראשון. במשך חצי שנה היה הישוב תל-חי שומם ונטוש אחרי אותו קרב נורא, ורק בחודש אוקטובר 1920 שבו מתיישבים למקום. למרות היותה של הנקודה מבודדת, רחוקה ומאיימת, 300 בני אדם הגיעו לאזכרה במלאת שנה לנפילת הלוחמים. דב רבין וחבריו לקבוצת "גרודנו" שבעתלית הגיעו לטקס "עייפים ורצוצים" אחרי כמה ימי מסע: בתום נסיעה ברכבת לצמח, צעדו ברגל במשך "שלושה ימי פסיעה, חלקם במטר ובבוץ", תיאר רבין.
בעבודה שכתב הפרופסור אמיר גולדשטיין מהמכללה האקדמית תל-חי הוא מציין כי "הדוגמה המובהקת ביותר לעלייה לרגל בעלת אופי לאומי בתקופת היישוב, היא הביקורים בחצר תל חי ובקברי מגיניה, שתרמו להפיכת מיתוס תל חי למרכזי בזיכרון הקולקטיבי היישובי הציוני". הוא מציין כי "ימים מעטים לאחר הקרב בתל חי הכריז משה סמילנסקי ב'הארץ' כי 'מקום נפילת המגינים יהיה מוקד עלייה לרגל למחנכים ולתלמידים' ואכן כבר בשנות העשרים הייתה העלייה לתל חי תופעה חברתית מוכרת".
תנועות הנוער של הימין והשמאל נאבקו על ניכוס זיכרון תל-חי ועל קיום טקסים במקום, התנועה. הועד הלאומי פרש את חסותו על הקבר ובאדר תרצ"ד, פברואר 1934, בטקס גילוי מצבת האריה השואג של הפסל אהרון מלניקוב על קבר האחים השתתפו בין היתר גם ראשי הועד הלאומי, הסוכנות היהודית וקרן היסוד. מדינת ישראל הכריזה על י"א באדר כיום ציון ממלכתי בשם "יום תל חי".
לדברי ניסן זאבי, חבר קיבוץ כפר גלעדי, "העובדה שהשנה לא יצויין יום תל-חי מקפלת בתוכה את כל האירוע שאנחנו נמצאים בו מאז אוקטובר ואת הפינוי האזרחי של הגליל העליון. לא לקיים את יום תל-חי - זה כמו שלא יציינו את יום ירושלים". זאבי, מפעילי לובי 1701, אמר כי "אנחנו נאבקים לשמור על הגחלת ועל הערכים שבשמם אנחנו חיים פה". בימים אלה מפיץ לובי 1701 ציטוט מדבריו של אהרון שר במאמר שכתב מספר שבועות לפני שנפל: "את המקום אין עוזבים, על הבנוי אין מוותרים".