ב-75 שנות קיומה של מדינת ישראל, עברה החברה הערבית מסכת של נקודות שבר בקונפליקט התמידי והמובנה שבו היא נמצאת. מצד אחד, ציבור שרבים מאזרחיו נתלשו מאחיהם הפלסטינים בגדה וברצועת עזה; ומנגד, ציבור המצוי בחיפוש מתמיד אחר מקום ראוי בחברה הישראלית, כילידי הארץ הזו. "נאום השבטים" המכונן, שנשא הנשיא לשעבר ראובן (רובי) ריבלין בכנס הרצליה ב-2015, היה רגע של זיקוק התקווה לחיים משותפים. בדבריו השקולים והמכבדים, ריבלין ייחד לערבים מעמד של שבט אחד מתוך הארבעה החיים כאן, ובכך הפך אולי לאישיות הציבורית הבכירה ביותר שאי פעם הצהירה כי האוכלוסייה הערבית איננה קבוצה שולית, אלא בשר מבשרה של החברה הישראלית.
אלא שדווקא התגובות היצריות לנאום מצד מנהיגים ישראלים־יהודים שיקפו, באופן כואב, את המתח שבין האוכלוסיות. אפשר בנקל להציג מבחר גדול של ציטוטים מפי נבחרי ציבור, אנשי דת, אנשי תקשורת ומובילי דעת קהל, שפוסלים את זכותם של הערבים להיחשב חלק מן ה"אנחנו" ורואים בהם סרח עודף במקרה הטוב, או גיס חמישי במקרה הרע.
מרקם היחסים העדין והמורכב ממילא בין יהודים לערבים אזרחי ישראל בימי שגרה, נעשה שברירי אף יותר בתקופות של הסלמה ביטחונית. לרוב הוא מתאפיין במתח, חשדנות ופחד. דוגמאות לכך אפשר למצוא בקרב צוותים משותפים במקומות עבודה, ובקרב סטודנטים במוסדות אקדמיים. בזמנים אלה מתחדדות ביתר שאת הזהויות הלאומיות של כל אחת משתי הקבוצות.
אירועי אוקטובר 2000, ואירועי מבצע שומר החומות בערים המעורבות במאי 2021, הפכו באחת את השסע הלאומי בין יהודים לערבים בישראל לתהום עמוקה, תהום שבה התחדדו גבולות השבטים והמרחב המשותף נפגע באופן ניכר. הגם שלא נבעו מעימות פנים-ישראלי, אירועי 7 באוקטובר, והמתקפה האכזרית של החמאס על יישובי עוטף עזה, היו בעלי פוטנציאל נפיץ במיוחד ליחסים בין שתי האוכלוסיות. בקרב חלק לא מבוטל מהציבור היהודי נוצרו תחושות פחד וחשדנות, שהעצימו תופעות של גזענות ושנאה כלפי ערבים. מנגד, גבר הפחד של ערבים מפני יהודים, ובכלל - קיים חשש כבד שהחברה הישראלית כולה, כחברה דמוקרטית וליברלית, נמצאת היום בסכנה קיומית.
יתרה מכך, המלחמה בין ישראל לחמאס מאתגרת בחברה הערבית תחושות של הזדהות עם מצוקתם הקשה של האזרחים הפלסטינים ברצועת עזה. עקב כך, נוצר מתח בינה לבין שאיפתם הבסיסית בשמירה על השקט ויציבות היחסים עם הרוב היהודי.
אלא שבניגוד לחששות ההדדיים ולתחזיות האימה, שלפיהם המלחמה תזמן התפרעויות אלימות שיגרמו לאירועי שומר החומות ואוקטובר 2000 להחוויר, השקט והיציבות נשמרים לפי שעה. בפועל, רוב הציבור הערבי גינה בפה מלא את אירועי 7 באוקטובר, שמר על איפוק ואף גילה סולידריות עם שכניו דרך שורת יוזמות חברתיות. בכך הם ביטאו, באמירות ובמעשים, את תחושת שותפות הגורל, שבאה לידי ביטוי בסקרי דעת קהל שנערכו לאחרונה המצביעים על התחזקות משמעותית בהזדהות הערבים עם הרוב היהודי.
אם כן, בשעת המשבר הקשה ביותר שפקד את מדינת ישראל, ובשעה שהכל הזהירו מפני התנגשות חזיתית שתאיים על החיים המשותפים - דווקא הרחוב נתן את הטון בשמירה על היציבות. אזרחי ישראל הערבים לא יצאו להפגנות זעם, ומנגד, הציבור היהודי ברובו לא ראה במיעוט הערבי בישראל חלק מהאויב שיש להיאבק בו. גם אם נסייג ונאמר כי לצד המגמה האופטימית, אין מדובר בהכרה והשלמה מלאה במארג השבטים, כדברי ריבלין, נראה כי שעת המשבר הפכה להזדמנות פז להביא ליציבות שרוב האזרחים מייחלים לה.
ברגע האמת, האזרחים עצמם הוכיחו כי הם מבינים את גודל השעה. כעת הגיע הרגע של נבחרי הציבור, מובילי דעה ואנשי הדת, משתי האוכלוסיות, להוכיח בגרות ולהפגין מנהיגות. כשחודש הרמדאן נמצא כבר ממש מעבר לפינה, והמתיחות הנלווית אליו היא בעיקר תולדה של שיח תקשורתי ופוליטי קולני, המבחן הראשון שלכם כבר יצא לדרך. עשו את הדבר הנכון - ותרו על האמירות המשולהבות וצחצוח החרבות, השתחררו מהאג'נדות המסורתיות ומסנקציות וגלו אחריות על מנת לשמר את האקלים החברתי הנוכחי, שבתקופה זו ובנסיבות הללו - איש לא שיער שיוכל להתקיים.
הכותב הוא חוקר החברה הערבית ותחומי הממשק שלה עם החברה היהודית, ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי