במהלך סוף השבוע האחרון פורסם סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שכותרתו הייתה "שיא של 20 שנה בתחושת השייכות למדינה הן בקרב יהודים והן בקרב ערבים", כש-70% מהמשתתפים בקרב הציבור הערבי אמרו שהם מרגישים חלק ממדינת ישראל ובעיותיה. מדובר בשיעור ההזדהות הגבוה ביותר מאז התחילו במכון לשאול שאלה זו בשנת 2003, כשיש להדגיש שאנו עדים כאן לזינוק של ממש בהשוואה למדידת חודש יוני 2023 אשר עמדה על 48%.
יותר מחודש למתקפת הפתע של ארגון חמאס על יישובי הדרום, ואזרחי מדינת ישראל מנסים לאסוף את השברים ולהתאושש מהשבת השחורה שעברו, שכבר זכתה לכינוי ה-Nine Eleven of Israel, כשאחד הדברים הבולטים לעין הוא ללא ספק הסולידריות שמפגינים בחברה הערבית כלפי הקורבנות ובני משפחותיהם. למרות שהיו מי שניסו בממשלה ובערוצי התקשורת להסית נגד החברה הערבית ולהזהיר מפני שחזור אירועי מאי 2021 הקשים ביישובים המעורבים, כפי שעשה ועושה כל הזמן למשל השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, כשהודיע "הנחיתי את המפכ"ל להיות ערוך לתרחיש של 'שומר החומות 2' שלדעתי בפתח". אולם אנחנו עדים לתופעה של שקט מוחלט ביישובי החברה הערבית, ללא כל ניסיון להבעיר את השטח מצידם, זאת לאכזבת הקיצוניים בחברה היהודית ובממשלה שרואים בהבערת השטח כמפלט העשוי לסייע להם מול הביקורת הקשה (ובצדק!), שסופגים לאור כישלונם המהדהד בשבת ה-7 באוקטובר.
מעדיפים לחשוב על היום שלמחרת
אך בזמן שיש בממשלה מי שעסוק בניסיונותיו להבעיר את השטח, אנו רואים שבחברה הערבית מתעקשים שלא לשחק לידיים של הקיצוניים בממשלה, אלא מעדיפים לחשוב על היום שלמחרת המלחמה ולבחור באיפוק ושמירת היחסים עם שכניהם מהחברה היהודית, ואם לא די בכך אז ישנה מגמת עלייה בקרב האזרחים הערבים בכל מה שקשור להזדהות עם מדינת ישראל - כך שאם היה מי שציפה שהאירועים המזעזעים יובילו לקרע בין שתי האוכלוסיות - הוא קיבל תוצאה הפוכה שהתחזקה עם נתוני הסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, כש-70% ענו שמרגישים חלק ממדינת ישראל ובעיותיה.
אז ממה נובע הנתון הנ"ל והאם הוא אמור להפתיע את מי שעוקב אחרי החברה הערבית? התשובה היא כמובן לא. כי כל מי ששולט במתרחש בחברה הערבית בשנים האחרונות יכול לזהות את הרצון להשתלב ולהיות חלק מהמשחק ולהשפיע - ניסיונות שבדרך כלל נגמרים בטריקת דלת מהצד היהודי, יש לציין, והעדות הבולטת לכך היא שדרכו של מנסור עבאס להשתלב בקואליציה הפכה למובילה בקרב המצביעים הערבים, ומפלגת רע"ם הפכה למפלגה הגדולה בחברה הערבית במשך שתי מערכות בחירות ברציפות.
מנגד, היינו עדים לאחרונה מצד כל מיני יוצאי הרשימה המשותפת למסע הלבנה לתמיכתם הבלתי מתפשרת בנתניהו כראש אופוזיציה, כדי להוביל להפלת ממשלת בנט-לפיד מתוך מטרה ברורה, ותו לא, להביא לקואליציה ללא מנסור עבאס, גם במחיר של סמוטריץ' כשר אוצר ובן גביר כשר בטחון פנים ועלייה בלתי נתפסת במספר הנרצחים בחברה הערבית. וכאן נשאלת השאלה מה יקרה בבחירות הבאות, כשאף אחד לא יופתע אם מנסור עבאס יצליח להגדיל את מספר המנדטים של רע"ם, למרות שמוקדם לדון בזה אך כל הסימנים מצביעים על כך, במיוחד לאור הלגיטימציה הרחבה שהוא זוכה לה ולאור העובדה שהאסימון נפל אצל לא מעט אנשים, שכבר יודעים מה זה להיות בקואליציה לעומת ישיבה באופוזיציה ללא כל תועלת לציבור ולהסתפק בצפייה בהצגות ועימותים מבוימים של הח"כים מעל דוכן הכנסת, או בטלוויזיה מתוך תקווה לגרוף לייקים ברשתות.
יש לקוות שרוח שותפות זו תימשך גם לאחר המלחמה
עם זאת, יש לזכור שאירועי ה-7 באוקטובר לא דילגו על החברה הערבית, והיו בין הקורבנות והחטופים גם אזרחים ערבים - מה שרק חיזק את התחושה בקרב לא מעט אנשים בחברה הערבית שאנשי חמאס לא באמת מבדילים בין יהודים לערבים - מה שהוביל להגברת תחושת הסולידריות והגברת רוח ההתנדבות בחברה האזרחית, דוגמת החמ"ל הערבי-יהודי ברהט ועוד לא מעט יוזמות, שרק מצביעות על הפער הבלתי נתפס בין מעשי הממשלה והפוליטיקאים לרוח האזרחית, לאכזבת הקיצוניים.
יש רק לקוות שרוח שותפות זו והמגמה החיובית יימשכו גם לאחר המלחמה בעזה, ושאנו לא ניתן למסיתים ומחוללי השנאה למיניהם להצליח להביא שוב לשיסוי ופילוג בתוך החברה הישראלית בכלל, ובין האזרחים הערבים והיהודים בפרט.
וכן, למרות התמונה החיובית הנ"ל, אף אחד לא מתכחש למורכבות שהאזרחים בקרב הציבור הערבי חיים איתה על בסיס יומיומי, וחוסר היכולת של חלקים בחברה היהודית להבין מורכבות זו, אלא תמיד יש מי שמנסה לחפש את הצד השלילי במקום לראות את חצייה המלא של הכוס. מספיק להיזכר בסיפורים של עובדים ערבים שבחרו להפסיק ללכת לעבודה, מתוך חשש מעימותים עם אזרחים יהודים. ולכן אולי זו העת שגם בקרב הציבור היהודי יחלו להפגין בגרות ולתת צ'אנס אמיתי לעתיד משותף יותר, ולהשכיל להבין שאף צד לא הולך להיעלם, כי בסוף הפוליטיקאים המסיתים והמשסים חושבים אך ורק על עצמם ולא על טובת הציבור.