נשיא המדינה, ראובן ריבלין, נשא הדברים היום (ראשון) בכנס הרצליה ומתייחס לשינויי עומק העוברים על מדינת ישראל. "החברה הישראלית משנה את פניה. אין מדובר בשינוי של מה בכך, אלא בתמורות שיעצבו מחדש את הזהות שלנו כ'ישראלים' וישפיעו עמוקות על הדרך שבה אנו מבינים את עצמנו ואת הבית הלאומי שלנו. מהשינוי הזה לא ניתן לברוח. התמורות הללו אולי יעוררו בחלקנו נוסטלגיה ל'ארץ ישראל הישנה והאהובה', אבל חוויית היחד, מול קומזיץ ישראלי מדומיין, מדורת השבט ההיא - כבר לא תשוב", פתח את דבריו.
"בישראל יש מילה אחת שמזמן הפכה לכלי נשק: 'דמוגרפיה'. במילה הזאת משתמשים בדרך כלל כשרוצים לתקף טענה מסוימת", אמר הנשיא באשר ליחס כלפי מיעוטים בישראל, "ואולם בעלי האוזן המוזיקלית מבינים שבדרך כלל אין זאת אלא דרך מנומסת לכאורה לתאר אוכלוסייה כזאת או אחרת כאיום או כסכנה, כלא רצויה, כלא לגיטימית. פעם מופנית האצבע כלפי ערבים, פעם כלפי דתיים או חרדים, והכול בתלות בהקשר. לכן, במשך השנים, פיתחתי סלידה עמוקה כלפי המושג הזה. והנה, אני עומד לפניכם היום, במלאת שנה לכהונתי, ומבקש לדבר אתכם על דמוגרפיה. וזאת מפני ששינויים דמוגרפיים משמעותיים - יורדים למהות, ומכתיבים מהות. מעולם לא ראיתי, ולעולם לא אראה באף אדם או קבוצה המרכיבים את החברה הישראלית סכנה, או חלילה איום. אבל אני עומד בפניכם היום, מכיוון שאני מזהה איום ממשי בהדחקה הקולקטיבית שלנו את התמורות שעוברת החברה הישראלית בעשורים האחרונים. בהזנחת ההתמודדות עם מה שאני מכנה, הסדר הישראלי החדש, שבו ובמשמעויותיו אבקש לעסוק היום".
לדבריו, "'הסדר הישראלי החדש' איננו נבואת זעם עתידנית, זוהי מציאות. מציאות המשתקפת לעינינו כבר היום, מהרכב כיתות א' במערכת החינוך הישראלית. בשנות ה-90, כפי שניתן לראות בשקף שמאחורי, החברה הישראלית הייתה חברה הבנויה מרוב ברור ומוצק, שלצדו מיעוטים. רוב ממלכתי ציוני גדול, שלצדו שלושה מיעוטים: מיעוט דתי-לאומי, מיעוט ערבי ומיעוט חרדי. התמונה הזאת, אולי קפאה בראשו של רוב הציבור הישראלי, של התקשורת, של המערכת הפוליטית. אבל המציאות בינתיים השתנתה בתכלית".
ריבלין אמר כי בעתיד ישתנו יחסי הכוחות בין הרוב למיעוט. "כיתות א' היום מורכבות מכ-38% חילונים, כ-15% דתיים לאומיים, כרבע ערבים וקרוב לרבע חרדים. אמנם מספרים והגדרות הם עניין דינמי, זהויות כמו גם שיעורי ילודה אינם קופאים בזמן, אבל דבר אחד ברור: התהליכים הדמוגרפיים המעצבים מחדש את פניה של החברה הישראלית יצרו למעשה 'סדר ישראלי חדש. סדר שבו אין עוד רוב ברור, ואין מיעוטים ברורים. סדר שבו החברה הישראלית מורכבת מארבעה מגזרים, ואם נרצה - ארבעה 'שבטים' מרכזיים, שונים מהותית אלה מאלה, שילכו ויתקרבו זה אל זה בגודלם. (סדר) שבו, אם נרצה ואם לאו, 'מבנה הבעלות' על החברה הישראלית ומדינת ישראל משתנה לנגד עינינו".
"כשאני מתאר את החלוקה הזאת, אני תמיד נשאל: ומה בנוגע לחלוקה בין אשכנזים ומזרחיים? ימין ושמאל? עולים וותיקים? פריפריה ומרכז? עשירים ועניים? האם אלה אינם קווי שבר המפלחים וקורעים את החברה הישראלית? התשובה היא ודאי שכן (...) החלוקה החמורה הזאת של החברה הישראלית, מתבטאת בראש ובראשונה בחלוקה לזרמי חינוך שונים ונפרדים. בעוד שמזרחיים ואשכנזים, ימין ושמאל, לומדים יחד - הרי שכאן, במודע ומבחירה, כל ילד שמגיע לעולם במדינת ישראל נשלח לאחת מארבע מערכות נפרדות. למערכת שתכליתה לחנך אותו ולעצב את תפיסת עולמו, לאתוס תרבותי, זהותי דתי ואף לאומי שונה. ילד מבית אל, ילד מרהט, ילדה מהרצליה וילדה מביתר עילית, לא רק שהם לא נפגשים, אלא הם גם מתחנכים לתפיסה שונה בתכלית לגביי ערכי היסוד ואופייה הרצוי של מדינת ישראל.
"האם תהיה זאת מדינה חילונית וליברלית, יהודית ודמוקרטית? האם תהיה זאת מדינת הלכה יהודית? או דמוקרטיה הלכתית? האם תהיה זאת מדינת כל אזרחיה או לאומיה? שבט, שבט, שבט, שבט. באופן דומה, לכל שבט - מדורת השבט התקשורתית שלו. העיתונים אותם הוא קורא, ערוצי הטלוויזיה בהם הוא צופה. כך לכל שבט גם ערים משלו: תל אביב היא עיר של שבט, כפי שאום אל פחם היא עיר של שבט. כך גם אפרת ובני ברק מהוות כל אחת עיר של שבט אחר. במדינת ישראל, המערכות היסודיות המעצבות תודעה, הן שבטיות ונפרדות, וכך, גם כנראה יישארו".
"הסדר הישראלי החדש, איננו הבחנה סוציולוגית יצירתית, אלא מציאות בעלת השלכות מרחיקות לכת, על החוסן הלאומי של מדינת ישראל, על עתיד כולנו. כלכלית, המציאות הנוכחית, אינה בת-קיימא. זוהי המתמטיקה היא פשוטה, וכל ילד יכול להבין אותה. אם לא נצמצם את הפערים הנוכחיים בשיעור ההשתתפות בשוק עבודה וברמות השכר של הציבור הערבי והחרדי, שעתידים להיות מחצית מכוח העבודה - ישראל לא תוכל להמשיך להיות כלכלה מפותחת. מגפת העוני הקשה והכואבת, שכבר מכה בעוצמה במדינת ישראל, רק תחריף ותתרחב. פוליטית, הפוליטיקה הישראלית, במידה רבה, בנויה כמשחק סכום אפס בין שבטי. שבט אחד, הערבי, מבחירה או שלא, אינו באמת שותף למשחק. שלושת הנותרים, כך נדמה, עסוקים במאבק הישרדותי, על תקציבים ומשאבים - על חינוך, על דיור, על תשתיות - כל אחד לטובת המגזר שלו. בסדר הישראלי החדש, שבו כל מגזר חווה את עצמו כמיעוט, הדינמיקה הזאת תהיה הרסנית שבעתיים.
"בעבר, שימש צה"ל המכשיר המרכזי לעיצוב הישראליות. בצבא, החברה הישראלית הייתה פוגשת את עצמה. מגבשת את עצמה, ובונה את עצמה ערכית וחברתית, ובמידה רבה גם כלכלית. ואולם, בסדר הישראלי המתהווה, קרוב למחצית האוכלוסייה, אינה משרתת בצה"ל. הישראלים ייפגשו לראשונה, אם בכלל, רק בשוק העבודה. ממילא, הבורות ההדדית והיעדר השפה המשותפת בין ארבעת המגזרים הללו, שהולכים ומידמים בגודלם, רק מגבירים את המתח, הפחד, העוינות והתחרות ביניהם.
"הדחקה או מאבק, לא יועילו. כולנו, חרדים וחילונים, דתיים וערבים, כאן, כדי להישאר. עכשיו, אם אנחנו באמת רוצים להתמודד עם משמעויות 'הסדר הישראלי החדש', הרי שעלינו להישיר אליו מבט אמיץ, ולשאול את עצמנו שאלות נוקבות. האם אנחנו, בני הציבור הציוני, מסוגלים להשלים עם כך ששתי קבוצות משמעותיות, מחצית האוכלוסייה העתידית בישראל, אינן מגדירות את עצמן ככאלה? אינן צופות בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל ביום העצמאות? אינן שרות את ההמנון בעיניים נוצצות? האם אנחנו, בכלל נכונים לוותר על השירות בצבא, ככרטיס הכניסה לישראליות ולמשק הישראלי? ותחת זאת, להסתפק בשירות אזרחי או קהילתי? ומנגד, האם המגזר הערבי והחרדי נכונים לתרום את חלקם לעיצובם של ישראליות זאת, והמשק הישראלי, לשירות אזרחי או קהילתי, מתוך תחושת אחריות ומחויבות?
ארבעת הסעיפים לשותפות חברתית
"מי שלא מוכן לשאול את השאלות האלה היום, הוא אינו ציוני יותר ולא לאומי יותר, אלא מתעלם מהאתגר המשמעותי ביותר, המונח בפני המפעל הציוני היום. אם חפצי חיים אנחנו, אם חזון המדינה היהודית והדמוקרטית הוא חלום חיינו ומשאת נפשנו, הרי שאנו נדרשים היום להישיר מבט אמיץ למציאות הזאת. וזאת, מתוך מחויבות עמוקה למצוא, יחד, תשובות לשאלות. מתוך נכונות לשרטט, יחד, כל שבטי ישראל, חזון משותף, של תקווה ישראלית.
"הסדר הישראלי החדש, דורש מאתנו היום לעבור מהתפיסה המקובלת של רוב ומיעוט, לתפיסה חדשה של שותפות, בין המגזרים השונים בחברה הישראלית. אני מאמין, שישנם ארבעה יסודות, שעליהם השותפות הזאת מוכרחה לעמוד.
"הראשון הוא בתחושת הביטחון של כל מגזר, בכך שכניסה לשותפות הזאת, אינה כרוכה בוויתור על מרכיבי היסוד של זהותו. החרדי, החילוני, הדתי או הערבי - אינם יכולים להרגיש שציפור נפשם נמצאת בסכנה או תחת איום.
"היסוד השני הוא האחריות המשותפת. כאשר אף שבט אינו מיעוט, אף צד לא יוכל להימלט מנשיאה באחריות לגורלה ועתידה של מדינת ישראל וכלל החברה הישראלית. כך, אף שבט אינו פטור מלהציע פתרונות להתמודדות עם אתגר ההגנה על ביטחון המדינה, מלהתמודד עם אתגר הצמיחה במשק או עם השמירה על מעמדה הבינלאומי של ישראל כחלק ממשפחת העמים. שותפות מטילה אחריות.
"היסוד השלישי - הוגנות ושוויון. כדי להבטיח את השותפות בינינו, יהיה עלינו להבטיח שאף אזרח אינו מופלה לרעה, או לטובה, מתוקף השתייכותו המגזרית. המציאות הנוכחית של פערים מובנים בין השותפים, בתקציבים, בתשתיות, בקרקעות, היא בלתי נסבלת. כאשר לעוני בישראל, יש גם פנים שבטיות מובהקות מחד, וכאשר רוב ככל התפקידים הבכירים במשק מאוישים על ידי בני מגזר אחד או שניים מנגד, הרי שלא ניתן יהיה לבנות כאן עתיד משותף. כדי לבסס את השותפות בינינו, יהיה עלינו להבטיח 'חלום ישראלי' נגיש, אותו יוכלו להגשים כל צעיר וצעירה, שייבחנו אך ורק על פי כישרונם, ולא על פי מוצאם.
"היסוד הרביעי והמאתגר מכולם הוא יצירת הישראליות המשותפת. למרות האתגרים שמעמיד בפנינו הסדר הישראלי החדש, עלינו לדעת: הפסיפס הישראלי המתהווה איננו גזרה, אלא הזדמנות אדירה. הוא טומן בחובו עושר תרבותי, השראה, אנושיות ורגישות. אסור שהסדר הישראלי החדש ידחוף אותנו להיבדלות והיפרדות. אסור לנו לוותר על תפיסה של ישראליות - עלינו לפתוח את שעריה, ולהרחיב את שפתה".
ביסוסה של השותפות הזאת היא משימה אדירה. זוהי משימה שלקחתי על עצמי, אך היא בוודאי איננה משימה רק שלי. זוהי משימה שתובעת היום מכולנו, מאמץ קולקטיבי אדיר. בשנה הראשונה לכהונתי פעלתי בניסיון לעורר כל צד בתוכנו, לראות את הצד האחר - גם כשזה קשה. לשמוע אותו, גם כשזה צורם. להושיט לו יד. בתום שנה זאת, אני עומד כאן בפניכם, מתוך רצון לומר את הדברים בצורה גלויה וברורה. מתוך תחושה עמוקה שהחברה הישראלית זקוקה היום לקריאת השכמה.
יו"ר המחנה הציוני, יצחק הרצוג, עלה לנאום לאחר דברי הנשיא ואמר: "בסוף השבוע ציינו 48 שנים למלחמת ששת הימים. בעוד שנתיים נחגוג יובל. חצי מאה לגדול שבניצחונות צבא העם היהודי בעת החדשה, מאז שבנו לארצנו וחידשנו עצמאותנו במדינתנו החופשית והריבונית אחרי 2,000 שנה. עוד מעט מסתיים לו יובל של ניסיונות חלקיים ואמיצים, של כישלונות מרים, של שנים רבות מדי אותן בזבזנו בשב ואל תעשה ופרטנר עקשן ומר, שהגיב לניסיונותינו הכנים לשלום, בדם ואש ותמרות עשן - ודחה את ידנו המושטת לשלום, בטרור.
"רק שכל זאת לא ישנה את המציאות: בהתקרבנו לשנת היובל, אנחנו בפתחה של הסכנה הגדולה ביותר המאיימת על המשך קיומו של הבית הלאומי של העם היהודי: מדינה ערבית יהודית בין הירדן והים", הוסיף. "בין הירדם לים ישנם כיום 6.1 מיליון ערבים ו-6.5 מיליון יהודים. תוך כעשור, יהיו הערבים בין הירדן לים לרוב: 52% ערבים ו-48% יהודים".
לדבריו, "במו ידינו אנחנו מאבדים את עצמאותנו לדעת. הבית הלאומי של העם היהודי ייהפך לבית הלאומי של העם הפלסטיני. אנחנו, ששבנו למולדתנו ההיסטורית, ניהפך למיעוט במדינתנו שלנו לשעבר, מיעוט שיצטרך להיאבק על חירותו ועל זכויותיו, בדיוק כמו באלפי שנות קיומנו בגולה. שוב לא יהיה העם היהודי ככל עם ועם העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. נהיה, לראשונה מאז 1948, מיעוט של יהודים ברוב ערבי הולך וגדל".