רבות מדובר על המשמעות הפוליטית של הצהרת יואב גלנט ביום רביעי, אבל להצהרה הזאת יש גם משמעות חוקית-משפטית. דבריו הדרמטיים של שר הביטחון של מדינת ישראל, הנשענים במידה רבה על הצהרתו של הרמטכ"ל הרצי הלוי מלפני כשבוע וחצי, הם למעשה מבוא לקריסתה של הקונספציה המשפטית שאפשרה גיוס וולנטרי אצל חרדים, תפישה שהתבססה על העיקרון: "הכמות היא האיכות".
חצי יובל חלף מאז בג"ץ רובינשטיין, פסק הדין שקיבל את העתירה שקראה תיגר על הסדר "תורתו אומנותו" שקיים בישראל מקום המדינה. בג"ץ קבע אז שקיום ההסדר הבלתי שוויוני הזה לא יכול להתקיים תחת סמכותו של שר הביטחון, ושלח את הכנסת להסדיר את העניין בחקיקה. מאז, כפי שתיארנו כאן רבות בשבועות האחרונים, אנחנו בהתבחבשות אין סופית שעוברת מוועדה לוועדה, מחקיקה לחקיקה ומבג"ץ לבג"ץ.
העיקרון המשפטי המנחה במשך כל השנים הללו היה: לא נחייב את החרדים להתגייס, כל עוד מנגנונים וולנטריים, כאלה או אחרים, יראו עלייה חדה בעקומת הגיוס של בני הישיבות. בבג"ץ הגדירו את זה: "הכמות היא האיכות". הנתונים היו מביכים, ולכן בג"ץ דחה את ההסדרים החוקיים שהוצעו. מצד שני, הדחף הציבורי בעניין הזה ירד, בין השאר משום שמערכת הביטחון ובראשה צה"ל, לא שידרה דחיפות לגיוס חרדים. ואז הגיע שבעה באוקטובר 2023.
לפני כשבוע וחצי אמר הרמטכ"ל הלוי דברים שאף אחד מקודמיו לא העז לומר. לאחר שתיאר את הנטל הכבד שיושב על כתפיהם של המשרתים בסדיר ובמילואים, עבר במעבר שאין טבעי ממנו לסוגיית הגיוס: "בימים מאתגרים אלה יש דבר אחד ברור מאוד - כולם צריכים להתגייס להגנה על הבית. זוהי תקופה אחרת. מה שהיה לפניה נכון שייבחן שנית. אנחנו מקדימים עכשיו פתרונות גיוס מידיים בכדי להשלים את שורותינו, נוכח המשך הלחימה... צה"ל תמיד שאף להביא לשורותיו מכל חלקי החברה הישראלית. מלחמה זו ממחישה את הצורך לשנות. להצטרף לשירות, להגן על הבית.... אנחנו נדע לייצר את הפתרונות והתנאים הנכונים לכל אוכלוסייה שתצטרף למשימה הנעלה הזאת".
בדבריו התייחס הרמטכ"ל לשתי סוגיות - אחת פיזית טאחת ערכית - שלמעשה הן היינו הך. האחת היא שצה"ל צריך בפשטות עוד חיילים, והשנייה היא שמבחינה ערכית (אפילו אם היו מספיק לוחמים), בעת הזו כל חלקי האוכלוסייה צריכים להתגייס. דבריו נאמרו בזמן שעל הפרק עומדות שתי חקיקות על המדף - האחת שמבקשת מערכת הביטחון, עיקרה הארכת השירות הצבאי של חיילי הסדיר והמילואים. והשנייה, הסדרה נוספת של אי גיוס בני ישיבות - חוק שבטעות רבה מכונה: "חוק הגיוס". כזכור, בישראל יש חוק גיוס אחד והוא "חוק שירות הביטחון" - החוק שקובע כי כל מי שמגיע לגיל 18 חייב בגיוס לצה"ל. מכאן שכל החקיקות שעסקו עד היום בגיוס חרדים תכליתן אינן הסדרת גיוס, אלא הסדרת אי גיוס בצורה זו או אחרת.
כאמור להודעתו המיוחדת אמש של שר הביטחון יש משמעויות פוליטיות, אבל יש לה גם משמעות משפטית דרמטית. גלנט חשוף לנתוני צה"ל, לצרכים של מערכת הביטחון, ולמעשה אומר, גם אם לא במילים אלה, שהקונספציה הוולנטרית כבר לא יכולה לעבוד במבחן המעשה, פשוט כי צה"ל חייב עוד חיילים ועכשיו. גלנט אומר כך: מצד אחד, המערכת חייבת מתגייסים ועכשיו, ומצד שני היא לא תעשה זאת ללא הסדרה של גיוס חרדים. מעבר לכריכה החקיקתית בין סוגיית החרדים לסוגיית הארכת השירות, הוא גם כורך את העניין בהסכמה רחבה של כל חלקי הקואליציה הנוכחית, קרי בהסכמתם של בני גנץ וגדי איזנקוט.
ביום שני הוציא בג"ץ צו על תנאי למדינה וקבע שעליה לנמק איך בדיוק החלטת הממשלה להאריך את אי גיוס החרדים תקפה על אף שהחוק שמסדיר את אי גיוסם כבר פקע, ומדוע לא מגויסים בני הישיבות לאלתר. הצו על תנאי גם מחייב את המדינה לתת הסברים על כך שבסיטואציה הנוכחית, הישיבות עדיין מתוקצבות. את התשובות לשאלות גיוס החרדים המדינה צריכה לתת עד 24 למרץ, ולסוגיית התקצוב עד 31 למרץ.
היועצת המשפטית לממשלה וקודמיה הגנו תמיד על הממשלה בעניין גיוס החרדים, תוך שהם נשענים על עמדות הדרגים המקצועיים במערכת הביטחון. הדרגים המקצועיים הללו דיברו אתמול מגרונו של גלנט, ואמרו: לא עוד. אנחנו צריכים עוד חיילים והרבה, ואחרי 25 שנה אין לנו באמת דרך לגבות קונספציות וולנטריות.
יש איזו הטעיה ציבורית, שאנחנו באולפנים אשמים בה לא מעט. אנחנו מארחים ובצדק את החרדים הגיבורים שמובילים את העמותות הציבוריות שמעודדות גיוס חרדים לצה"ל, אבל אנחנו לא מספיק מניחים את הדברים בקונטקסט הנכון. מצד אחד, מדובר בחבר'ה מצוינים שעושים הכול כדי לקדם את העניין. מצד שני, הם יוצרים את התחושה כאילו מדובר בתהליכים גדולים והם לא - הם זערוריים. מצד אחד, הם בעצמם עושים את זה, מתגייסים ומעודדים גיוס, מצד שני, הם מתנגדים לכל חיוב בחוק לעשות זאת. "זה לא יילך", הם חוזרים ואומרים באולפנים.
ובכן, אנחנו במדינת חוק ובמדינת חוק יש שוויון בפני החוק. אגב, בגמרא כתוב: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה". העיסוק התלמודי הוא כמובן במצוות ולא בחקיקה חילונית-אזרחית, אבל אפשר בהחלט לשאוב משם את הרעיון. קל מאוד להעריך את מי שלא חייב ועושה, כי הוא מתנדב לעשות, אבל אין באמת מה להשוות בינו לבין מי שנושא על כתפיו את החובה. זו החובה היומיומית לחברה שהוא חלק ממנה וחובתו לערכים שעליהם היא נשענת.
אם המדינה לא תייצר חקיקה עד סוף מרץ, לא יהיה מופרך להעריך שבג"ץ בהרכב מורחב יחייב אותה לעשות כן עד חודש יוני. אם הכנסת תחוקק שוב חוק לא שוויוני, שמסדיר אי גיוס ושוב מבוסס בעיקרו על הרצון הטוב של בני הישיבות, לא יהיה מופרך להעריך שבג"ץ יבהיר הפעם שהקונספציה הוולנטרית מתה בשבעה באוקטובר.