לאריה דרעי היתה אמש סיבה לחגוג. בשעה 02:00 לפנות בוקר, כאילו מדובר בצהרי היום, הוא התקשר ליהודה בוטבול, נציג ש"ס בעיר אלעד, ובירך אותו על המהפך שהכניס אותו ללשכת ראש העיר. זה לא היה עוד ניצחון בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו אתמול; לנוכח הרוב המזרחי בעיר, אלעד אמורה להיות רשומה בטאבו על שם מפלגתו של דרעי. עד לשנת 2013 היושב בלשכת ראש העירייה היה איש של ש"ס, אלא שבאותה השנה התרחש מהפך: ישראל פרוש, בנו של השר מאיר פרוש, נבחר שוב ושוב. דרעי, מצידו, עשה הכל כדי לתפוס את הנהגת העיר, ללא הצלחה. עד אתמול.
מקורות פוליטיים טענו כי באחת השיחות שניהל דרעי עם יו"ר דגל התורה, ח"כ משה גפני, הוא הציע: "תתנו לי את אלעד, וקחו כמה ערים בתמורה". בין דגל התורה לש"ס נחתם הסכם פוליטי שבמסגרתו, גפני היה אמור לפרוע את הצ'ק ולתמוך במועמדות של ש"ס. אך ההנהגה הליטאית החדשה, שתפסה את מקומם של הרב גרשון אדלשטיין והרב חיים קניבסקי, החליטה אחרת. לגפני לא נותרה ברירה אלא לקבל על עצמו את המלחמה עם דרעי, והאחרון ניהל אותה בכל הכוח. הוא תקע טריז בתוך אגודת ישראל, העביר לצד שלו את חסידות גור ואת חסידות ויז'ניץ, והשיב לידיו את ניהול העיר.
וזה לא היה הניצחון החרדי היחיד שנחגג אתמול בלילה. בצפת נבחר לראשונה ראש עיר חרדי - יוסי קקון, נציג ש"ס. חצי מתושבי העיר הם חרדים, אך עד כה לא כיהן בה מעולם ראש עירייה מהמגזר. הפעם קקון הצליח לאחד סביבו את כל החרדים בעיר ולהדיח את ראש העיר המכהן, שוקי אוחנה, לאחר קדנציה אחת בתפקיד. במגזר ראו בכך יעד אסטרטגי נוסף שנכבש אתמול בלילה.
ניצחונות נוספים נרשמו גם בטבריה, שם ניצח יוסף נבעה, חילוני שזכה לתמיכה חרדית; וכך גם בערד, שם מוביל יאיר מעיין, שזכה לתמיכה של חסידות גור, שאליה משתייכים רבים מתושבי העיר. מקרה דומה, ודרמטי לא פחות, אנחנו מוצאים באשדוד - עם התמיכה בראש העיר יחיאל לסרי, שקטף עוד קדנציה, שבה ש"ס ויהדות התורה יהיו המפלגות הגדולות ביותר בקואליציה הבאה תחתיו. על כך אפשר להוסיף את הרוב החרדי במועצת עיריית ירושלים, את הסיבוב השני הצפוי בבית שמש, שבו ישתתף לפחות מועמד חרדי אחד, ושורת הישגים נוספים.
אם בכנסת יש שתי סיעות ושלוש מפלגות חרדיות, שנוהגות בדרך כלל לשתף פעולה סביב רוב הנושאים הבוערים שעל הפרק - בערים החרדיות המצב היה הפוך. המפלגות ניהלו את הקמפיינים כשהן מפורקות לגורמי־גורמים, לחסידויות ולתתי־זרמים, עם אינספור דילים ויריבויות, שגרמו למאבק המוניציפלי להיראות כמו מלחמת עולם. החרדים הם המנצחים האמיתיים בבחירות המקומיות, אבל גם על מה שנראה מבחוץ כמו ניצחון חלומי מעיבים פילוגים פנימיים ודם הרע בין הסיעות - פצעים שייקח עוד זמן רב לרפא.
את ההישג החרדי אפשר לתלות, במידה רבה, בשיעור ההצבעה הנמוך יחסית בציבור הכללי- לעומת ההתגייסות מלאה של החרדים ברוב הרשויות המקומיות. גם המלחמה בעזה שיחקה ככל הנראה תפקיד משמעותי, וכמוה גם הריבוי הטבעי בקרב החרדים. כל אלה התבטאו במקסום הפוטנציאל בהצבעה החרדית בקלפיות, שהגיעה לשיעור של כמעט 90% בכל מקום. לא מופרך להעריך שמה שראינו אמש היה רק הפרומו למה שנראה בבחירות הארציות, יתקיימו מתי שיתקיימו.
מה שבטוח הוא שהציבור החרדי יצא בבחירות המקומיות לקרב. לא המלחמה בעזה, לא החטופים ואפילו לא חוק הגיוס הסעירו את המגזר כמו הניסיון לנצח בערים החרדיות, ויתרה מכך, בערים המעורבות. הניסיון, בכל מקרה, צלח ובגדול. אבל לא צריך להיבהל. ערים לעתים משנות את אופיין, והחרדים הם בוודאי חלק מכך, לעיתים אפילו כגורם שמניע את השינוי. אבל לצייר את החרדים כמי ש"השתלטו" על הערים ולזעוק גוועאלד? זה שיח מגונה ומיותר.
כך או אחרת, ההישג החרדי בבחירות, והקרב הפוליטי הצפוי על חוק הגיוס, רק מציף מחדש את השאלה הכי משמעותית כאן: האם המגזר החרדי יעשה צעד אחד נוסף לתוך ליבה של החברה הישראלית, או שימשיך להתנהל כמיעוט נתמך, שמעדיף להתבונן מהצד ולא לקחת אחריות?