חדי האוזן שמאזינים בקפידה לנאומים של ראש הממשלה בנימין נתניהו שמו בוודאי לב בשבועות האחרונים לקאמבק של גוף ראשון יחיד ולתדירות הגוברת של השימוש במילה "אני" על שלל הטיותיה. כך למשל, ביום שני, בביקורו המוחצן והמיוחצן אצל לוחמי הימ"מ הגיבורים שהשתתפו בחילוצם של שני החטופים לואיס הר ופרננדו מרמן, שעות אחרי המבצע הנועז והמוצלח ברפיח, ההצהרה של נתניהו הסתכמה בגדול באני, ואני ואני, או לחילופין: אישרתי, ראיתי, בירכתי, בסגנון מצביא רומאי.
זה מדד לא מדעי, אבל לא רע, כדי לאמוד את הלך רוחו ומצבו התודעתי: בתחילת המלחמה, בשבועות הראשונים אחרי טבח ה-7 באוקטובר, ההצהרות שלו נשמעו קצת אחרת, עם הרבה יותר "אנחנו", וחלוקת הבמה - והאשמה - עם אחרים. ככל שחלף הזמן, נתניהו התאושש ושב למנהגו ולשפת האני, שמשמשת בעיקר להישגים ולהצלחות, כמובן, בעוד את הכשלון והאסון הביטחוני העצום הוא ושופרותיו עמלים כל העת מאז להדביק לאחרים.
וזה לא מתבטא רק באופן מילולי או בהופעות הסולו במסיבות העיתונאים: בחודש האחרון נתניהו מדלל וממדר את קבינט המלחמה מקבלת ההחלטות על היום שאחרי בעזה והמשא ומתן לשחרור החטופים. הוא מוריד את הידיים של בני גנץ וגדי איזנקוט מההגה ומנווט עצמאית ולבד, מתמרן לפי צרכיו בין הקבינטים ובין ממשלת הימין מלא מלא לבין הבית הלבן, ודוחה, כהרגלו בקודש, את כל ההכרעות הקשות שיידרשו כדי להשיב את 132 החטופים שעדיין שבויים בידי חמאס. כל זאת למנגינת קמפיין "הניצחון המוחלט", שהשבוע כבר קיבלה את גרסת הסמסים. כבר לא ביחד ננצח, אלא רק נתניהו יביא את הניצחון.
בינתיים, כפי שמעידים הדיווחים המתגברים מוושינגטון על קללות ונאצות, טריקות טלפון זועמות, וים של תלונות של הנשיא ביידן על התנהלותו של נתניהו - התמרון הזה לא ממש עובד, ואף מסכן את ישראל בנזקים אסטרטגיים כבדים. הסנקציות האמריקאיות על המתנחלים הקיצוניים שתקפו פלסטינים, שמתרחבות גם לאירופה, כמו גם ההתייעצויות שנערכות בוושינגטון על הכרה במדינה פלסטינית, זועקים שהסבלנות בחדר הסגלגל פוקעת, בכל הגזרות, מרפיח לקהיר ללבנון וליהודה ושומרון.
לצד המקלות, ביידן מנסה לנופף בגזר הנורמליזציה עם סעודיה ולהספיק לעשות היסטוריה במזרח התיכון לפני הבחירות אבל נתניהו בשלו, בתמרונו ובדחיינותו, ממסמס ומקשיח עמדות, ומוביל את היחסים איתו לעוד משבר חסר תקדים.
רק שלמרות האני והאני והאני, נתניהו לא באמת מוביל, אלא מובל, והממשלה שלו מזכירה יותר כלי טיס בלתי מאויש שמופעל על ידי בן גביר וסמוטריץ' שמנווטים את התמרון מהקרקע. מיד אחרי הבחירות האחרונות, נתניהו עשה סבב ראיונות אמריקאי שנועד להרגיע את החששות מממשלת הימין הקיצונית והפונדמנטליסטית שהקים, בה הבטיח, בשפת האני כמובן: "אני אמשול ואנהיג, ואנווט את הממשלה הזו". אבל מכלול אירועי השנה החולפת מעידים שזו הבטחה שהוא לא מצליח לקיים, או לא התכוון מלכתחילה.
מהמהפכה המשפטית לתקציבי העתק למתנחלים ולחרדים, מפירוק המנהל האזרחי ביהודה ושומרון למשחקים בכספי המיסים של הרשות הפלסטינית, מההשתלחויות במערכת הביטחון להתבטאויות החסרות אחריות שסיבכו את ישראל בהאג; כמעט בכל צומת שבה נתניהו נדרש למשול ולהנהיג - או להתעמת - עם בני בריתו בקואליציית ה-64 - ידם גבר והכריע את הכיוון. הקמת קבינט המלחמה עם גנץ ואיזנקוט איפשרה לו להוציא את בן גביר וסמוטריץ' מהחדר ולדלל את כוחם והשפעתם של הקיצוניים על ההחלטות הגורליות הגדולות על המלחמה והחטופים, אבל הוא לעולם לא נטש או ינטוש את העקרון שה-64 לפני הכול.
נתניהו הבטיח לאמריקאים להעביר קמח לפלסטינים? אז הבטיח. כפי שחשף ברק רביד השבוע, לסמוטריץ', ששולט במכס, יש תוכניות, וסמכויות, משלו. הוא גם הבטיח להם להגדיל את הסיוע ההומניטרי, ואז שלח את שרי מפלגתו לתקוף את העברת המשאיות דרך כרם שלום, כדי שבן גביר לא יוכל לגרוף את הסנטימנט הימני הזועם כולו. כך גם במגעים לשחרור החטופים - עוד לפני שהם הבשילו הוא שיגר את נאמניו להציב בישיבת הממשלה קווים אדומים שמראש יתאגפו לימינו של בן גביר שמאיים לפרק את הממשלה אם תהיה עסקה "מופקרת". את ההחלטה מי ישלוט בעזה אחרי נסיגת כוחות צה"ל, הוא דוחה וממסמס מדיון לדיון כבר ארבעה חודשים, כדי לא לייצר משבר מול שותפיו ובבייס הימני.
נתניהו בחר בבן גביר גם במחיר הפרת ההסכם עם גנץ, בו סוכם שכל המינויים הביטחוניים יוקפאו, ולא הצליח לשכנע אותו לחזור בו מההדחה של נציבת שב"ס קטי פרי על הראש שלהם. ההסכם קבע גם שקבינט המלחמה יכונס כל 48 שעות, ועכשיו הוא עושה להם טובה שהוא מעדכן אותם בדיעבד על ההתפתחויות. המשא ומתן מאפשר לנתניהו להשאיר את המחנה הממלכתי תלויים על קצה חוט של תקווה להשבת עוד חטופים הביתה, ולעשות את מה שהוא עושה הכי טוב - למשוך עוד זמן לתחזוק וחיזוק הקואליציה שלו - תוך כדי שהוא סולל לגנץ את הדרך החוצה.