למגיב 447 שלום,
ראיתי את תגובתך לאחד ממאמריי, שבה אתה תוהה "מתי כבר יורים לאברהם בורג בראש". חשבתי שמן הראוי להבהיר לך את עמדתי בנושא ואת יחסי אליך - שיחה כנה, בטרם תצטרף גם אתה אל שורת המתנקשים מימין.
באופן עקרוני, אני די מתנגד ליוזמתך. אין לי שום כוונה למות, בפרט לא בהקדם. לא בידי שמיים ולא בידי אדם, ובוודאי לא בידי אדם שכמוך. זה לא שאתה לא ראוי ליטול את חיי - להפך, אולי זאת העבודה המתאימה לך ביותר, שהרי כדברי חז"ל, "גדולה מלאכה המכבדת את בעליה". אולי מתאים לך להיות תליין, מתנקש, או אולי אפילו סתם רוצח. אבל לי לא ממש מתאים להיות מוצא להורג בידיך, אז כנראה נדחה את המפגש הקטלני בינינו.
אני חושב עליך לפעמים. מה מביא בן אדם להתיישב ליד המחשב ולהקליד תגובה כזו? אתה אדם אלים בדרך כלל? ההורים היכו אותך בילדותך? חווית פיגוע איום? נחשפת להתעללות או להשפלות? אתה מכה את בת זוגך? בעצם אולי אתה בכלל את, טלי גוטליב של המקלדת? לא חשוב, המגדר הרי לא באמת משנה את השאלות. אני רק מניח שמבחינה פוליטית ואידאולוגית אנחנו לא נמצאים באותו צד של המתרסים.
ובכל זאת, ויכוח הוא לא דבר רע, ומחלוקת היא לא הזמנה למלחמה. אז מאיפה קפץ לך פסק דין המוות הזה לראש? החינוך? דברי תורה של רבני המוות? ההסתה ברשתות? המנהיג השטני? בטח שילוב של כל אלה.
ועוד משהו, אישי יותר. אני מרגיש ברצינות שאתה אדם חסר ביטחון עצמי, וייתכן מאד שכל הרהב והלהג נועדו לכסות על אמת מביכה - אתה בעצם מפחד ממני. לא כל כך ממני באופן אישי, אלא מדעותיי. משהו בהן מאיים עליך, ואתה רוצה לחסל אותי כדי להסיר את האיום. אז ממה אתה חושש? אתה יודע שאני צודק. אתה רק לא יכול להכיל את זה. אתה יודע שמה שאתה וחבריך מאמינים בו הוא בעייתי. אתה מביט בראי ורואה כיעור. ואתה לא יכול לעמוד מולו, מול עצמך. אז אין ברירה, אתה אומר לעצמך, נשבור את הראי ונחיה באשליה של יופי.
ומכיוון שכך, תן לי לנעוץ בך כמה רסיסים מהמראה המנופצת. הצבא הישראלי לא מוסרי יותר מכל צבא אחר. צבא הוא רק נשק התלוי במפעיליו, והמפעילים הנוכחיים הם שרי טומאה המונהגים בידי "אבי אבות הטומאה". אנחנו לא דמוקרטיה של ממש, וחופש הביטוי הפך, ביוזמתו של אותו "אבי אבות", לפראות השיסוי. הפקרת החטופים היא פשע איום נגד האנושיות. הקרבת חפים מפשע על מזבחו של מנהיג הלוקה בנפשו, וגם חורבן עזה, ירבצו לעולם על המצפון הישראלי. כי אין להם שום הצדקה.
אתה קצת דומה לו. גם הוא פחדן ומתחבא מאחרי מסכות. עם שיער מוזר ומודבק, איפור כבד ומילים ריקות. רק העפעפיים התזזיתיים מגלים את השקרן. בניגוד למנהיג החלול שאני בז לו - אתה מאוד מעניין אותי, אתה חשוב לי. הרבה פעמים אתה מצחיק אותי, ולא מעט פעמים אחרות אתה דוחה. ובכל זאת אני, המאמין כמעט בכל בני האדם, מאמין גם בך.
כן! זאת סוגיה של ימין ושמאל. הימין גדל עד מאוד, והשמאל קטן. אבל קיים. יש שמאל! אני שמאלני. גאה, נחוש, עקשן. עזה ונתניהו רק חיזקו אותנו בצדקת הדרך, שמעולם עוד לא נוסתה כאן. חבריי ואני נאבקים למען הערכים האנושיים הנעלים ביותר, ולא תאמין, אבל אנחנו כוללים גם אותך באמונת הטוב המשותף שלנו. אנחנו מאמינים בשוויון בין כל בני האדם וכל האזרחים, בחלוקה הוגנת וצודקת של המשאבים הציבוריים ובחילון המרחב הציבורי. אנחנו נאבקים למען יום שבו ההמנון הישראלי יוחלף. לא נפש יהודי הומייה, כי הנפש היהודית עלתה קורבן על מזבח הממסדים הלאומנים והדתיים, אלא "כי באדם אאמין כי עודני מאמין בך". כל אדם, כל האזרחים. ישראל של כל קהילותיה.
ועד אז, אתה מוזמן להמשיך לקרוא את דבריי, להתעצבן, להתלהם, לקלל ולאיים. לא יעזור לך כלום - הקרס של החכה שלי כבר נעוץ עמוק בתוכך, ואני לא מתכוון לשחרר אותך. עד שיום אחד נצליח להוציא אותך מהמים העכורים שאתה כל כך מכור להם ויהיו כאן שלום, צדק ושוויון. גם לך.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית