מנהיגות היא תכונה חמקמקה. או שיש לך אותה או שלא. אפשר להשתמש בה לטובה או לרעה. בנימין נתניהו הוא מנהיג גדול, וגדולתו ברשעותו. אני לא מכיר את האיש, למעט "שלום שלום", ואין לי שום כלים או מידע לנתח באמצעותם את אופיו או את סביבתו. זה עניין לפ-ס-י-כ-ו-ל-ו-ג-י-ם לעסוק בו.
כמו כולם, אני יכול רק לראות את מעשיו ולהסיק מהם את כוונותיו. התבוננות על ישראל של ימי נתניהו מעידה על התפיסה המבנית העמוקה שלו. מעשיו איומים, וממילא גם כוונותיו לא ראויות.
הכל אצלו סב סביב התמונה. כל יום והתמונה שלו. התסרוקות, הצבע, האיפור, המחוות, העיתוי, הסיסמאות הקליטות. הקו המחבר בין כל תמונות נתניהו הוא מה שאין בהן. כמעט אין שום צילום אנושי, לא מהונדס. לא זכינו לראות אותו עם ניצולי המסיבה, עם שורדי העוטף, במפגש בלתי אמצעי עם משפחות החטופים ואבלי הנרצחים. אפילו לא עם מילואימניקים או בני משפחתם. הכל מסונן, מסוגנן, מעוצב. מאמץ עילאי מוקדש מצידו כדי לא להיות מונצח או מתועד בתמונת כישלון. לכן הוא מוקף בעדת אומרי הן, המייצרים לו מראית עין של הרמוניה. וככל שה"הן" החנפני רחוק יותר מהמציאות, התכונה הזו - דווקא זו - מזדקרת יותר ויותר.
מתחת לתמונות שאינן מסתתרת תפיסת עולם שורשית יותר: מפלצת פוליטית העסוקה בחלוקה מתמדת של העולם. בצד האחד אלה ש"לנו", ומנגד "צרינו". נתניהו חייב את "צרינו" בשביל המסים, המעמד הבינלאומי, היָזמוּת, הדימוי החילוני-ליברלי של ישראל והשירות הצבאי המשמעותי; ה"לנו" חיוני כדי לשמר את שלטונו. באופן פרדוקסלי, היו אלה הפגנות ההמונים בחודשים שקדמו לאוקטובר השחור ששמרו איכשהו את ישראל בתודעה העולמית כמדינה דמוקרטית-ליברלית. דווקא ההפגנות, ודווקא בית המשפט החלשלוש, איפשרו לנתניהו ולממשלתו להישאר בשלטון, עם חלוקה צינית של האחריות והסמכות. הרחוב ובית המשפט לקחו על עצמם את ההגנה על ישראל כחלק ממשפחת העמים המערביים, ונתניהו המשיך למשול כמיטב המסורת - המתפתחת - של הדמוקרטיות הלא ליברליות. הפער בין טובת ישראל לטובת השלטון, ובין דמות ישראל לתדמית העומד בראשה, הוא התהום שבה אנחנו לכודים.
חלוקת העולם התהומית הזו היא עדות לחוסר היכולת שלו להכיל מציאות של ניגודים, ובייחוד הוויה של התנגדויות לו ולעמדתו. יש לזה הרבה הסברים, כולם מתחום בריאות הנפש. דבר אחד ברור: כל מה שאינו "הוא" - מאיים על שלמותו שלו.
כבר מראשית דרכו נתניהו עסק בחלוקות. פרס יחלק את ירושלים, השמאל שכח מה זה להיות יהודי, היהודים נגד הישראלים וכל שאר הדיכוטומיות שבאמצעותן הוא שיסע את העם הישראלי, כהשתקפות של נפשו המסוכסכת. כשם שהוא לא יכול להכיל ניגודים, כך הוא מנסה לעצב את ישראל "שלו" כחברה שבה מי שאיננו הוא - הוא בוגד, לא פחות.
והשיא הוא עזה ותוצאותיה. מעט מדי תשומת לב הוקדשה למאמצים העילאיים שלו ושל כת סייעניו. בכל כוחו הדמוני הוא מנסה לשרטט את קווי ההפרדה ביום שנחזור משדה המערכה. וזאת תמונת השסע: הנרצחים מנובה הם מסטולים חילונים, הקיבוצניקים הנטבחים וכל החטופים הם לא "משלנו". החברה האזרחית המופלאה הם לא יותר מאשר מפגיני בלפור ואחים לנשק, בתחפושת פטריוטית. ולעומתם, קיימים רק החיילים בני ההתנחלויות הציונות הדתית, הראויים לכל שבח. את כל שאר החיילים האחרים, המחרפים נפשם למות בשל מחדליו, הוא לא מוכן לפגוש. הוא הקריב את הרשות הפלסטינית על מזבח החמאס בעזה, הוא עקד את אנשי העוטף כדי לשמור על ההתנחלויות והמתנחלים, ועכשיו הוא אדיש ואטום לקורבנות. נישא על כידוני חיילי המכינות, נוער הגבעות וחמושי בן גביר אל מה שהוא מקווה שתהיה הממשלה הבאה שלו. רק דבר אחד יכול לעצור את תרחיש האימים הזה - הזעם הציבורי הכבוש, שיתפרץ כמו הר געש זועף ויקבור תחתיו את ימי נתניהו האחרונים.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית