לא מעט אנשים שראו את הבן גבירים מרקדים תהו - מה עובר עליהם? התשובה הקצרה היא: הם דוחים אבל לא משוגעים. המענה הארוך מחייב הרבה סבלנות. כי שורשי האויב - כן הם אויבים - עמוקים ועקשנים כמו יבלית שלא פשוט להדביר.
זה יהיה קשוח, ממושך, אבל לגמרי אפשרי. חובה להתחיל בהבנה במי ובמה מדובר. אל האולם בבנייני האומה התרכזו כמה דינמיקות של הימין. בן גביר הוא ללא ספק הנציג הרהוט של תנועת "יאללה בלאגן", שחרתה על דגלה את השנאה הקיומית לערבים, ומחויבת לזריעת כאוס בכל מצב ובכל מחיר. חובה לדייק; הם לא ימין אידיאולוגי - הם בעיקר אספסוף מתוסכל ופרוע, לא פחות, אבל גם לא הרבה יותר. במובנים רעיוניים הם פשוט לא מעניינים. תמיד היו ויהיו שוליים שכאלה. בדיוק כמו שביציאת מצרים "גם ערב רב עלה איתם". אף שהם בממשלה אפשר להחזיר אותם אל מקומם בפינה הרחוקה ולגדר אותם שם.
על פי התיעוד שיצא מן המקום ברור שחלק אחר מרקדני הטרנספר הם לא משפחתו הרחבה של בן גביר - לה פמיליה המתועבת. אלא חרד"לים יראי שמיים. אלה מעניינים וחשובים. הם לא מוּנעים מיצרים פראיים, או משנאות יוקדות. הקור שלהם מפחיד הרבה יותר מהחום הצעקני של חבריהם. יש להם אידיאולוגיה ברורה, אסטרטגיה וסבלנות. בעוד הבן גביריזם הוא לא יותר מאשר אתנחתא זדונית ונלעגת. הם - סכנת נפשות של ממש. וביחד הם מרכיבים את הציונות הדתית הפוליטית של היום. ברית אפילה של הרבה בריונים ומעט פונדמנטליסטים, רבנים ופופוליסטים ומסביבם מעטפת עצומה של שותקים ומאפשרים.
גרשם שלום, גדול חוקרי הקבלה של הדור הקודם קבל על השימוש חסר הרסן של בן גוריון במליצות משיחיות מסוכנות. ובכנות הודה "אני לא מאמין שתהליך החילון בעם היהודי הוא סוף פסוק. החילוניות מכילה את הדינמיקה הדתית. הקדוש ברוך הוא כזה שגם אם תשכחנו שלושה דורות הוא יחיה בדור הרביעי".
בדור הרביעי הזה - דורנו - זה קורה. הציונות הדתית הפוליטית, הצומחת בראשי הגבעות, במאחזי העבריינים, ובישיבות תורת הגזע היא השבט המשפיע ביותר על זהותה של ישראל. הם החזירו את אלוהים אל הזירה הפוליטית. והפעם הוא לא "אב הרחמים" אלא "אל נקמות", לא "אדון השלום" אלא "איש מלחמה". בעבורם הציונות, הדתיות, הלאומיות והמשיחיות מותכות לכלל חומר גלם חדש. לאומן, בור, גזען, מוגבל בהשקפותיו השמרניות ואלים.
זהו דור שמשיחיותו דתיותו. סוגד לכח, בניו ובנותיו מאמינים ש"דין משה בחרב", מעריצי שררה ומאוהבים בעצמם. שהרי מהי "אהבת ישראל" אם לא אהבה עצמית של עם שהמיר את אהבת האל באהבת עצמו. לומדי תורה שבינהם חסרים את הביקורת העצמית והספקנות שאפיינה את האנרגיה היהודית מאז ומעולם. בביטחון עצמי של אדוני העולם הם עושים כל שביכולתם כדי לכפות על אלוהים ועלינו את תכנית הגאולה שלהם. ואין לך גאולה של הימין המשיחי בישראל בלי ארץ ישראל השלמה.
ככל שהתרחב מעגל הכיבושים היהודי התפתחה גם התכנית הגאולית. ובכל פעם שישראל נסוגה מרגבים שקודשו על ידם התכנית נסוגה. כך בסיני של בגין, בלבנון, באוסלו, בהסכמי חברון, בעזה ובצפון השומרון. באופן עקבי מאז מלחמת ששת הימים ישראל הריבונית מוותרת על עוד ועוד חלקים מהארץ ותכנית הגאולה שלהם משתבשת שוב ושוב.
לא פלא איפה שהכיבוש הראשון מזה כל כך הרבה שנים - כיבוש עזה בימינו - הוא בעבורם חגיגה גדולה. חגיגת חידוש הגאולה. וכדברי אותו רב צבאי ארור: "אני יושב ומדמיין לי שבימים האלה אין את ההרוגים, אין את השבויים, אין את הפצועים. וברגע שאני מזיז אותם מהמסך, אני נשאר עם אולי החודש הכי משמח בחיים.... הארץ שלנו! כל הארץ! כולה! כולל עזה, כולל הלבנון, כל הארץ המובטחת, אנחנו נחזור, גוש קטיף זה כזה קטן לעומת מה שאנחנו נגיע בעזרת השם".
הדרך היחידה להביס אותם היא להילחם בהם בכלים שלהם. להבין שצריך דור שלם כדי לנקות את התודעה המעוותת שהם הינדסו. להילחם ב"משיחיות עכשיו" עם הכלים היהודים הקלאסיים שאסרו מלחמת חורמה על הרעיון המזוויע הזה. להפריד בין המדינה לשטחים (לא רק בגלל השלום אלא גם נגד בית הגידול שלהם), לחדור אל בתי הספר ובתי הכנסת שלהם באותה דרך בה הם זוחלים במחתרת אל ליבת התודעה שלנו. לגבות מהם מחירים דתיים וציבוריים, למנוע תקציבים, להרחיק אותם מבתי הספר שלנו ומהשירות הצבאי, לא לתת להם רובים ולא לתת להם בָּמוֹת. כל זה בצד השלילה.
בצד החיובי יש לפתות את בניהם ובנותיהם ביהדות אחרת; פתוחה, אנושית, אוהבת אדם ומחוברת למקורות היהודיים הקלאסיים. התמודדנו בעבר עם משיחים כמותם. הלכנו אחריהם בהתלהבות, נפלנו בנופלם. קמנו והמשכנו הלאה - בלעדיהם. כי זאת הציוויליזציה היהודית המנצחת.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית