תושבי כפר עזה חזרו הבוקר (ראשון) לראשונה לביתם מאז האסון הכבד שפקד את היישוב ב-7 באוקטובר. "סליחה שהגעתי באיחור של שלושה חודשים, סליחה שלא הגעתי באותו יום", אמרה באירוע ימית, אחותה של דורון שטיינברכר, השבויה עדיין ברצועת עזה. לצידה דיברו בני משפחה של חטופים נוספים מהיישוב, שהתעקשו כי שיקומו נעוץ בחזרתם של ארבעת בני המקום שעדיין בשבי.
"האחיינים לא מפסיקים לדבר עלייך. הם מחכים לך. אנחנו נלחמים בכל מקום להחזיר אותך ולא מצליחים", שיתפה ימית. "כבר 93 ימים שהם בשבי חמאס. אני דורשת ממקבלי ההחלטות: תקדמו עסקה עכשיו! את אחותי אני לא מקבלת בארון. כל עוד הם לא פה אתם לא עושים מספיק".
חן אלמוג גולדשטיין, שנחטפה לעזה ושוחררה, שיתפה גם היא באובדן הכבד: "ב-7 באוקטובר איבדתי את בעלי, שנרצח בממ"ד כשניסה להגן עלינו. בתי ים נרצחה כמה דקות אחריו". היא תיארה את התחושות הקשות של החטופים בעזה: "קשה מאוד שם מעבר לגדר. זה שדה קרב, מסוכן שם מאוד. אנחנו עזבנו אותם לפני שישה שבועות, והם עדיין שם. חלק מהחטופים היו פצועים פיזית ונפשית. הם לא מטופלים כמו שצריך, אני מאוד דואגת להם. חייבים להחזיר אותם מיד".
עידן ברמן, אחיהם של התאומים החטופים זיו וגלי ברמן, סיפר בכאב: "אני מסתכל על התמונות של האחים שלי וזה בלתי נסבל". הוא הבהיר כי על המדינה להחזירם בהקדם: "אנחנו דורשים שהם יהיו פה כבר היום. כי זאת החובה של המדינה. וזאת החובה של המדינה שהפקירה אותנו באותו יום".
לירן, אחיו, סיפר על שעברו ב-7 באוקטובר: "בהתחלה חשבתי שזה מטח קטן, ושזה יחלוף. אחרי כמה שעות הבנו שזה לא סבב רגיל. עברנו פה שואה בעוטף. מאז עברו ימים, אבל נשארנו באותו יום. הכל כמו סיוט אחד גדול. אנחנו השורדים לא מצליחים לדמיין מה עובר עליהם במנהרות החמאס. למדינת ישראל יש חוב גדול אלינו, אנחנו דורשים עסקה נוספת. זיווי וגלי אני אוהב אתכם", אמר לבסוף.
באירוע נכח גם עידו שמריז, אחיו של החטוף אלון שמריז, שנורה בשוגג על ידי צה"ל ברצועת עזה. "יצאתי להגן יחד עם כיתת כוננות על הקיבוץ, נלחמנו 14 מול עשרות מחבלים. הצבא לא היה פה, והגיהנום שאתם רואים זאת התוצאה", סיפר. "הנפש שלנו עדיין ב-7 באוקטובר. הלב שלנו בעזה", שב ואמר. "אלון הגיבור ראה את האור. הופקרנו ב-7 באוקטובר, וגם עכשיו. הממשלה צריכה לעשות הכל כדי שסופם לא יהיה כמו של אלון". הוא מתח ביקורת על הממשלה בעקבות הסערה בקבינט המדיני-ביטחוני בשבוע שעבר: "מה המסר שלכם שאתם מותחים ביקורת על הצבא? מה המסר שלכם, במקום להתעסק ברפש?".
ענבר כהן, שניצל עם חברתו מהטבח ביישוב, סיפר על רגעי האימה בשבת השחורה. "הייתי פה עם חברה שלי בממ"ד בקיבוץ. נעלנו חלונות ודלת. פתאום קיבלנו צרור של יריות לתוך הממ"ד, ובאותו רגע הבנו שאין לאן לברוח. שמנו את המזרן על המיטה בממ"ד והתפללנו".
כהן תיאר את הרגע בו המחבלים פרצו לביתו. "בשעה 11 שמענו את החלון נשבר והבנו שהם פה. עדי חברה שלי אמרה לי שזה הרגע האחרון שלנו ביחד, ושאנחנו נמות. כמה דקות אחר כך היו כבר עשרה מחבלים בתוך הדירה. הם נכנסו לבית והקימו חמ"ל. הם הכינו מטענים, שמענו אותם צוחקים. סימנתי לעדי שאני אוהב אותה".
רגעי האימה הגיעו לשיא כשהמחבלים פרצו לממ"ד בו שהו בר ועדי. "בשלב מסוים הם פתחו את הידית של הממ"ד ואנחנו היינו מחובקים. הם ראו את המזרן וסגרו את הממ"ד. הם פוצצו מטען בתוך הדירה. שמענו אותם צוחקים ושרים. הם פתחו את הממ"ד עוד פעמיים ואנחנו היינו מכווצים והתפללנו. שמענו אותם פותחים במסע טבח. שמענו יריות וצעקות 'תצילו אותנו'. באותם רגעים היינו בממ"ד".
בשלב מסוים הם שמעו שקט והחליטו לצאת מהממ"ד. "פתחתי את הדלת של הממ"ד וראיתי את הדירה הרוסה. ראיתי את השכונה שרופה, שבורה. שכונה של חיים ושמחה הפכה לשכונה מתה. חזרנו לממ"ד והתחבאנו שעות ארוכות עד 2 בלילה כשהתחלנו לראות כוחות של צה"ל. ב-9 בבוקר למחרת שמענו בומים חזקים. ב-11 בבוקר שמענו עברית, לא האמנו שזה צה"ל. חשבנו שאלה מחבלים. הם נכנסו הביתה ואז שמענו את השמות של החיילים הגיבורים. צעקנו שאנחנו אזרחים. הם ירו לעבר הממ"ד, הם חשבו שאנחנו מחבלים. הם פתחו את הדלת של הממ"ד ואני הושטתי להם ידיים. הם הסתכלו עלינו בהלם, הם לא הבינו איך אנחנו כאן. הם חילצו אותנו, זה היה גיהינום. חשבנו שבכל רגע ירצחו אותנו".