אגם גולדשטיין אלמוג בנאום בכיכר החטופים: "הרבה בנות חוו פגיעות מיניות קשות ופציעות מורכבות"

לקראת היום ה-100 למלחמה, בעצרת השבועית בכיכר החטופים בתל אביב שבה השתתפו אלפים, נאמו הערב (שבת) בני משפחות של חללי צה"ל וחטופים. אחד הרגעים הקשים באירוע היה כאשר הוקרנה בו עדותה של אגם גולדשטיין אלמוג בת ה-17, ששוחררה מהשבי 51 יום אחרי שנחטפה לעזה.

אגם ספרה על רגעי האימה שקדמו לחטיפה: "אבא שלי עמד בכניסה לממ"ד עם הקרש של המיטה של אחותי", היא ספרה הם נכנסנו וירו בו ישר. הוא צעק 'לא לא לא', ואנחנו ישבנו מחובקים בפינה של החדר. הובילו אותנו החוצה, עברנו מעל אבא שלי, ראינו אותו שוכב עם הידים למעלה. אפילו לא ירדנו לנשק אותו או להיפרד. הכל היה מעורפל ובצעקות שלהם ואז אחותי התעלפה ונורתה גם".

על החוויה בשבי עצמו היא אמרה: את חיה את המוות. את לא יודעת מתי זה יתפוס אותך ואיך זה יראה, אם זה יקרה בעינויים או שפשוט ירו בך או מההפצצות של חיל האוויר בכלל. את כל הזמן חושבת איך המוות הולך להיראות".

לאחר שעברה מבית למנהרה, נחשפה אגם לחוויה קשה אחרת. "פתאום נפתחת דלת ומחכות שש בנות, ופתאום הבנו שיש בנות שהיו לבד. הרבה בנות חוו פגיעות מיניות קשות, הן פצועות פציעות מאוד מאוד קשות ומורכבות, שלא מטופלות. הן חובשות את עצמן או שאנחנו עזרנו להם לחבוש". היא הוסיפה: "אני לא יכולה לדמיין בכלל מה המצב שלהן, באיזה תקווה הן נאחזות".

רומי כהן, אחותו התאומה של נמרוד כהן ששבוי בעזה, ספרה בנאומה בכיכר: "אני משפחתי עדיין באותו יום ארור, כשראיתי בסרטון ביוטיוב את הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם נחטף בידי טרוריסטים. הוא נמצא בתנאים קשים - ברעב כבד, קור, מחסור בשינה ומצב נפשי קשה. הוא בן 19, עדיין ילד. רק התחיל את החיים. לא הגיוני שהוא נמצא בשבי", אמרה.

כהן הוסיפה: "אני עוברת ליד החדר הריק שלו ונשברת שהוא לא כאן. איך ייראה העתיד של מדינת ישראל כשהוא ושאר החטופים לא כאן? איזו תחושת ביטחון נשארה לי כשאני קמה כל בוקר למציאות המזעזעת הזאת? מי יבטיח לי שלא יקרה שוב. ככל שעובר הזמן אני מפחדת שאנשים ישכחו ושלא יוציאו אותם מהגיהנום הזה. אל תשאירו אותם שם לבד. הזמן שלהם אוזל"

עימאד חבקה, אביו של סא"ל סלמאן חבקה שנפל בקרב, אמר על הבמה כי "7 באוקטובר ייזכר לעולם בדפי ההיסטוריה כאחד הימים העצובים ביותר לאנושות, ובמיוחד לישראל. מה שקרה באותו יום לא יישכח לעולם. אזרחי ישראל עברו סיוט, התעללות, הרג וחטיפה ברוטלית. לצערי עדיין מוחזקים חטופים בסיוט מתמשך ובמינימום תנאי מחיה".

לדברי חבקה: "הממשלה ושריה עשו מאמצים לשחרר אותם - אבל לא מספיק. יש לעבוד קשה יותר כדי להביא אותם הביתה. אני ומשפחתי ובני העדה הדרוזית עומדים לצדכם, ביחד נעשה הכול כדי לשחרר את החטופים. ראש הממשלה - עליך לעשות עוד, לשים את החטופים בעדיפות ראשונה בסולם".

סרן איתמר לובר, סמ"פ בשריון, שמצא בעזה את הפיר בו הייתה עדן זכריה, נאם גם הוא. אחיו של איתמר, אלישע יהונתן לובר, נפל בלחימה. "לא נחזור עד שנחזיר את אחרון החטופים. עד שלא נסיים את המשימה שלנו", התחייב. "פתאום עלו בקשר ואמרו שבפיר שכמה ימים לפני זה מצאנו נמצאו שתי גופות של חטופים. הייתה לנו שמחה אדירה יחד עם כאב גדול. אני ואחי היינו שונים מאוד, אני בדימונה עם כיפה שקופה, הוא ביצהר עם הפיאות והזקן. היינו רבים הרבה. אבל תמיד היה ברור שאנחנו אחים. היום אנחנו במצב חייבים להבין שאנחנו אחים. אני קורא לכל המדינה ולחיילי המילואים שחוו את האחדות המטורפת - נמשיך בהפגנות וכל השאר, אבל בידיעה שאחים אנחנו".

"הבן שלי היה כל כך שונה מהטייפקאסט המקובל ללוחם או מתלהם", אמר אביהם חגי. "היה גר ביצהר, עם פיאות וזקן ארוך, הוא היה יותר חולם מלוחם. הוא הלך עם הכוח שלכם כדי לשחרר את החטופים מול הרוע האכזרי של המחבלים".

הוא הוסיף: "אחרי שאיתמר מצא את הפיר שבו נמצאו גופות של שני אנשים שחלק קטן מהאישיות שלהם הוא חטופים זה היה בשבילו יום חג. החיילים קיבלו כוח. שיבוא יום ונשחרר את כולם".