ביצוע מדוייק להפליא, מודיעין איכותי בזמן אמת, מהלומה חדה וקטלנית בלב בירה ערבית שמעלה בסערה השמיימה כמה מאויבי ישראל המושבעים ביותר: מי שעומד מאחורי חיסולו של סלאח אל- ערורי ואנשיו בביירות אתמול עשה עבודה מצויינת. בהנחה שחסן נסראללה מעריך שישראל ביצעה אתמול את החיסול בלב הדאחיה של ביירות, הוא מצוי בדילמה לא פשוטה. הוא מביט בדירה בה שהו המחוסלים, כלומר במה שנותר ממנה, ושואל את עצמו אם הוא רוצה שבעוד יומיים, או שבועיים, ביירות כולה תיראה כמוה. הוא שואל את עצמו האם יצליח לחמוק בחיים מעוד עימות עם ישראל. הוא שואל את עצמו האם הכבוד שלו וחייהם של כמה חמאסניקים, בכירים ככל שיהיו, שווים את כל זה. השאלה האחרונה שהוא שואל את עצמו, ואולי גם את מפעיליו בטהרן, היא האם לשם כך נועדה הדיביזיה האיראנית הקדמית שהוצבה בגבולה הצפוני של ישראל. האם נכון וחכם להטיל אותה למערכה עכשיו, ולא במועד המקורי שיועד לה: אם וכאשר תחליט ישראל לתקוף את איראן.
לאחר טבח ה-7 באוקטובר הוקם בשב"כ גוף בשם ניל"י. על שם המחתרת ההיא. מטרתו פשוטה: סגירת חשבון עם כל האחראים לטבח. כל צמרת חמאס, כל שרשרת הפיקוד הצבאי, כל מי שנטל חלק, ישיר או עקיף, בהתקפה הברברית על אזרחים ישראלים. המודל לחיקוי של הקמת ניל"י הוא מבצע "זעם האל", עליו הוחלט בממשלת גולדה מאיר לאחר הטבח בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972. לקח למוסד שנים ארוכות לסגור את כל החשבונות הפתוחים ההם (למרבה הצער, נעשו שם גם טעויות). גם הפעם, אף אחד לא שוגה באשליות, יקח זמן להוריד את כל הצמרת החמאסית. אם החיסול של אתמול הוא עבודה ישראלית, הרי שיש לנו סיפתאח ראוי. ישראל, כזכור, לא מקבלת על עצמה אחריות כלשהי בשלב הזה.
כמה סמלי שיום לפני חיסולם של בכירי חמאס בביירות הלך לעולמו ראש המוסד לשעבר צבי זמיר, בגיל 98. זמיר היה ראש המוסד בזמן טבח הספורטאים במינכן ב-1972. הוא שהה בעצמו במינכן בזמן האירוע והיה זה שהשיק והתניע את מבצע "זעם האל" לחיסול החשבון של ישראל עם האחראים לטבח. זמיר בטח מחייך לעצמו עכשיו, בדרך לגן העדן.
עוד בנושא:
החיסול בביירות הכניס, כצפוי, להקפאה זמנית את המגעים לעיסקת חטופים נוספת בין ישראל לחמאס. לטווח הבינוני החיסול הזה לא אמור להכשיל עיסקאות עתידיות. אולי אפילו להיפך. ככל שסנוואר יאבד מבטחונו העצמי, ככל שיתחיל להרהר בקיצו המתקרב, כך יהיה זמין יותר לדיל כזה או אחר עם ישראל. זהו משחק פוקר בו נדרשים עצבי ברזל, סבלנות וכושר עמידה. מאז טבח ה-7 באוקטובר, ישראל מוכיחה שיש לה מהמצרכים הללו, ובשפע.
נחזור לזירה הצפונית: נסראללה העלה את רף העימות המוגבל שהוא מנהל עם ישראל לאט לאט ובעקביות מאז תחילת האירועים. הוא לא קיבל החלטה להצטרף למערכה. להיפך: הוא קיבל החלטה לא להצטרף אליה, אבל כן לסייע לה סיוע מוגבל. הוא מגשש ומחפש את הגבולות של ישראל, משלם בדם רב (כ-120 מאנשיו נהרגו) אבל גם זוכה בהישגים תודעתיים משמעותיים ושיתוקו של חבל ארץ נרחב בישראל.
החיסול בביירות מאתגר את ההחלטה של נסראללה בעיתוי רגיש גם מבחינתנו: עם ההודעה האמריקאית על החזרתה של נושאת המטוסים ג'רלד פורד מערבה וצמצום משמעותי של נוכחותם הצבאית המאיימת מול חופי ביירות, פוחתת בהתאמה גם ההרתעה הישראלית. למרות זאת, נסראללה יודע שהקלפים שלו עדיין גרועים. ישראל ערוכה, המילואים בצפון מגוייסים, האוכלוסיה פונתה וחיל האוויר משמר את רוב עוצמתו צפונה. המשחק העדין של נסראללה בין הפנמה (שזה לא המלחמה שלו) להסלמה אמור להגיע בימים הקרובים לשלב מכריע. האם העימות מול חמאס יהפוך למלחמה רב זירתית? בקרוב נדע.