36 מסיימי קורס טיס היו אמורים להגיע למסדר הכנפיים שייערך היום בבסיס חצרים בראש שקט. להיות שם אחרי שבועות של אווירת סוף מסלול, מקסימום לדאוג לתרגילים האוויריים שעליהם לבצע. כמו לשאר המדינה, המלחמה טרפה את הקלפים לפרחי קורס מספר 187.
ב-7 באוקטובר הם עוד התעוררו בחופשת סוף שבוע בביתם. יום לאחר מכן, בחזרה לבסיס, כבר צוותו לטייסות, כל אחד לפי תפקידו המיועד, וקיבלו מאז הצצה נדירה ללב הפעילות המבצעית בשעה שהכי זקוקים לה. כעת, רגע לפני שהם עומדים על רחבת המסדרים, ארבעה מהם מספרים בריאיון לוואלה! על התקופה שהבהירה להם את חשיבות המשימה, ההתרגשות לקראת המעבר למגרש האמיתי, ועונים לביקורת מבית - על היעדר הגיוון בין הבוגרים - ומחוץ - על ממדי ההרס והנפגעים ברצועת עזה.
עוד בנושא:
בבית הספר, כששואלים ילדים מה היו רוצים להיות כשיהיו גדולים, אחת התשובות הנפוצות, איפשהו בין כדורגלן למפורסם, היא טייס. במפתיע, ארבעת המסיימים, אחד מכל מגמה, מספרים שהם לא היו מאותם ילדים שחלמו להיכנס לקוקפיט. "עד חצי שנה לפני הגיוס לא חשבתי לאן אגיע. רק שאעשה משהו משמעותי", אומר סגן ע', בן 21 מעמק יזרעאל, שיהפוך בקרוב לטייס תובלה. סגן י', בת 22 ממועצה אזורית דרום השרון ובקרוב נווטת קרב, מצטרפת: "בכלל התמיינתי בהתחלה לתפקידים אחרים, ואז אמרתי בוא ננסה, ובטח נעוף בצ'קים הראשונים כמו כולם. והנה אנחנו היום".
"התגלגלתי לקורס כשחבר טוב שלי מהבית אמר שאני חייב לבוא", אומר סגן ג', בן 21 מתל אביב, טייס קרב. "אמרתי לו 'מה שאתה אומר אני עושה'. בסוף החינוך בבית, השכונה שגדלנו בה, מביאה לשירות משמעותי, וזאת בין התרומות הגדולות שאפשר לתת למדינה". גם חברו, סגן ג' בן ה-22 שיהיה טייס מסוקים, מזכיר את המקום בו גדל - מועצה אזורית לב השרון. "אני מגיע ממושב שסו כולם מתאמנים לשירות משמעותי, הייתי במכינה קדם-צבאית שמקדמת ערכים של שירות משמעותי בכל מקום. בתור אנשים תחרותיים אין דבר כזה שהגעתי למיון ולא נתתי את כולי".
אתם מזכירים את הרקע ממנו הגעתם כמרכיב משמעותי, מה שישר מעלה את שאלת הגיוון בין מסיימי המסלול. איך זה נראה אצלכם?
• ג' מסוקים: צוחקים עלינו שכולנו דומים, וגם אנחנו צוחקים על עצמנו על זה. אני לא באמת חושב שזה עד כדי כך נראה ככה, אבל כן למשל רובנו היינו תלמידים טובים בבית ספר, הרבה מתנועות נוער. עדיין בודדים מבין המסיימים מגיעים ממקומות פחות טובים סוציו-אקונומית.
• ג' קרב: אני חושב שאת כולנו בעיקר מאפיינת התחרותיות וההישגיות מול עצמך. זה מאוד בולט. הגיוון חשוב, דוחפים לזה מהפיקוד הבכיר ושואלים אותנו איך מרגישים לגבי זה, ואנחנו מדגישים שצריך שהמיונים יהיו חובה, לשנות את הנתונים ולפתוח לעוד מקומות. אבל ברור שכשמגיעים לקורס כולם שווים.
ומה לגבי היחס בין מספר הנשים לגברים? לדעתכם הגענו לנקודה שהשיח הזה התייתר, או שיש לו מקום, שעדיין המצב לא מושלם?
• י': אני לא חושבת שהשיח התייתר. בסוף נעמוד שם 36 צוערים שמתוכם שלוש נשים. זה לא כמו האחוזים באוכלוסייה, אפילו לא קרוב. ויש לזה סיבות. אנחנו בשיפור ויש התעסקות בנושא בחיל האוויר. הרגשתי בשלוש השנים האחרונות יחס שווה לאורך כל השלבים ואני שמחה על זה. אבל זה לא איפה שהיינו רוצים להיות מבחינתי. גם הבכירים בחיל שואלים את עצמם למה זה לא קורה עדיין? אם הייתה תשובה פשוטה זה היה נראה אחרת. כנראה שזה קשור לחוסר בחשיפה של התפקיד לבנות צעירות שמביא למוטיבציה נמוכה יותר, ולצורך בהענקת תחושת מסוגלות.
איזה עוד סטריאוטיפים נכונים על טייסים, או איזה הייתם רוצים להפריך?
• ע': לפני הקורס אמרו לי על טייסים שהם מנותקים, בודדים ועובדים כל אחד עם עצמו, גם במחיר של להוריד אחרים שלצדו. אבל מהיום הראשון הביחד מטורף. ממש לא כל אחד בשביל עצמו.
• י': המחשבה שקורס טיס זה טייסי קרב. בסוף זה רק רבע מהמסיימים. יש עוד הרבה מקצועות, להיות נווטת זה מקצוע מדהים. פעם גם אני הייתי אומרת שלא, כמו כל מי שאין לו קשר לחיל האוויר, ועכשיו אני לגמרי רוצה להיות נווטת. בקורס מבינים שזה עולם ומלואו. ושיש תכונות שונות שמתאימות לכל מקצוע.
בואו נחזור ל-7 באוקטובר. מה עשיתם באותו בוקר?
• י': היינו בבית וניסינו לעקוב אחרי מה שקורה. לא הייתה לנו פיסת מידע שונה ממה שהיה בחדשות. יום אחרי זה הגענו לבסיס ואמרנו 'טוב, איפה לוקחים חלק'.
• ע': מהרגע שהתחילה הלחימה, ביום שחזרנו לבסיס, יום אחרי 7 באוקטובר, חשבנו איך עושים עצמנו רלוונטיים לחיל האוויר ואיך מגיעים מהר לטייסות. הרגשתי מתוסכל שאין לי הרבה יכולת לתרום במקום שבו אני נמצא כי אני בהכשרה. משפט אחד שחזרו עליו המדריכים והמפקדים הוא שכרגע הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות הוא לסיים את ההכשרה, להיות הכי טובים כדי שכשאנחנו ניקרא לדגל נהיה שם ונעשה את זה הכי טוב שאפשר.
ומה עשיתם בחודשי הלחימה שחלפו מאז?
• ג' מסוקים: בית הספר התחלק למשימות. חלקנו שמרנו על הבסיס, חלקנו הלכנו להלוויות, פיזרו אותנו בין הטייסות הצבאיות. בגלל שאנחנו לא מוכשרים עדיין קיבלנו בעיקר עבודת הכנה קרקעית. אני למשל הייתי אחראי על התיעוד של התקופה הזאת בטייסת. כמו כתב חדשות. לראיין אנשים עם מצלמה ומיקרופון נק. ראינו איך הטייסת מתנהלת, אכלנו איתם בוקר וצהריים.
• ג' קרב: המפקדים אמרו שזה ניסיון מטורף שאי אפשר ללמד בשלוש שנים של קורס טיס.
• י': הייתה תקופה שכמה שבועות היינו מפוזרים בטייסות המבצעיות ונחשפתי לפעילות מבצעית, איך טייסת פועלת בלחימה. זה גרם לי להגיד מתי תורי לקחת חלק, זה מאוד מעלה את הרצון להפוך מבצעית.
איזה רגע בתקופה הזאת נצרב לכם בזיכרון?
• ג' קרב: הייתי בטייסת קרב, שמענו שאחד החיסולים יצא לפועל והיה לי חלק בו. לדעת שיש לי חלק בשרשרת שהביאה לביצוע מוצלח של המשימה הביא לי תחושת משמעות מדהימה.
• ג' מסוקים: אצלי זה היה דווקא מול חברים שנלחמים בכוחות הקרקע, לשמוע איך הם חווים את ההצטרפות מהאוויר. זה הדגיש לי את כמה הכוחות שלנו חשובים. חבר אמר לי 'כיף שיש אנשים כאלה מקצועיים למעלה שאפשר לסמוך עליהם' ושלא פעם הצילו לו את החיים. זה נחקק לי.
• ג' קרב: גם אצלי, היו חברים שאמרו שזה נותן להם רוח גבית, התמיכה מהאוויר.
• י': היה מבצע אחד שאני לא יכולה לפרט עליו, שהיה מטורף לדעת שאני גם אעשה דברים דומים לו.
אתם מרגישים שיש לכם יתרון התחלתי לעומת מסיימי קורסים קודמים?
• י': לצערי מלחמות ישראל באות והולכות וכולם נחשפים לדבר הזה. אבל להיחשף לזה בגיל מקצועי כל כך צעיר זה יתרון שאי-אפשר לייצר אותו בקורס רגיל.
המוסרי בעולם
לצד המלחמה המוחשית, ישראל נקלעה בחודשים האחרונים לקרב על דעת הקהל העולמית. הטבח של חמאס ביישובי עוטף עזה וההפצצות והכניסה הקרקעית שבאו בתגובה אליו מילאו את הרשתות החברתיות והכותרות הראשיות. לא הרבה אחרי שנרצחו כ-1,200 ישראלים ו-248 נחטפו, יש שיאמרו מהר מדי, כובד המשקל בעיסוק בסוגיה עבר להיות על הנעשה ברצועה - מספרי הילדים והנשים שנהרגו, כ-15 אלף עד כה לפי משרד הבריאות הפלסטיני, והתנאים ההומניטריים הלקויים שנוצרו.
חלק ניכר מהביקורת העולמית הופנה כלפי פעילות חיל האוויר, שלפי הנטען בדיווחים שונים העלה את רף הנפגעים הבלתי מעורבים המאפשר פגיעה מעבר לזה שנקבע בעבר. הדיון המורכב בהשלכות הפעילות המבצעית לא פסח על אף אחד בחיל ועולה בשיחות במהלך המסלול, כך מספרים המסיימים הטריים.
איך אתם מתייחסים לשיח על מה שקורה בעזה? זה משהו שנמצא בראש?
• ג' מסוקים: אנחנו לומדים שחיל האוויר הכי מוסרי בעולם. אנחנו שומעים את השיקולים המבצעיים ויודעיך איך סדר העניינים עובד. אין שאלה שפגיעה באזרחים היא לא דבר מכוון. אני בטוח שחיל האוויר עושה הכי שאפשר כדי לצמצם את הפגיעה בהם.
• ג' קרב: אנחנו יודעים איזה תהליך עובר בדרך. המלחמה מורכבת מאוד. אנחנו רואים קבלת החלטות לא פשוטה בכלל ועדיין הכול בשמירה על ביטחון החיילים ונזק אגבי כמה שיותר מצומצם. זו לא מלחמה מול צבא וגורם רשמי. אני נדהם מהמקצועיות בעבודה על הדברים האלה.
• ע': אנחנו לא מתעסקים באופן ישיר בהשפעות של המלחמה, אבל לאורך הקורס והערכים שמקנים לנו הם לגמרי נוגעים בטוהר הנשק. בתחושה שלי, כל המאמצים שנעשים הם בראי הדבר הזה. אין דבר כזה לפגוע בבלתי מעורבים בלי סיבה מספיק מוצדקת.
• י': בסוף חיל האוויר הוא הכי מוסרי שיש. אני בטוחה שכל תקיפה שקורית נשקלת בכובד ראש ומוודאים שלא ייפגעו בלתי מעורבים.
הארבעה בוחרים את מילותיהם בקפידה. בנושא הנפיץ הזה, אך גם בשאר השאלות. ניכר שסיימו מסלול מיונים ארוך, מפרך, כזה שמעניש על כל סטייה משלמות. כל משפט חייב להיות מדויק, כשם שכל תמרון חייב להתבצע בזווית האופטימלית וכל ירי חייב לפגוע רק היכן שהמטרה סומנה. אין מקום לטעויות.
ובכל זאת, אין לזה השפעה עליכם? אתם מצליחים להפריד בין המשימה לעיסוק בנושא?
• ע': אנחנו עוד לא בנקודה שצריכים לעשות הפרדה. כל צוות אוויר בחיל יודע כשהוא מקבל משימה שכל מה שצריך לוודא נעשה, ושנמשימה יוצאת כי מי שבחר לתת אותה יודע בוודאות טובה מאוד שלא ייפגעו מי שלא צריך.
• י': ברור שזה משפיע. השאלה באיזה כובע מסתכלים, בכובע של אזרחים שקורא את החדשות ומרימים גבה, או של לוחם שנשלח לבצע משימה ונדרש לעשות מה שהמפקדים שלו הורו לבצע. אני לא אומרת שלא צריך להרים גבה על דברים אבל אם כולם יעשו את זה אז יהיה בעייתי בצבא. אני מאמינה במערכת, אני חייבת להאמין, אחרת לא אוכל לעשות את המיטב.
• ע': אם מדברים על כובעים, אז לי כאזרח ובן אדם נורא קשה לשמוע על חטופים ובלתי מעורבים שנפגעים, ומצד שני כאנשי צבא ההיכרות שלנו עם המערכת ואיך מתקבלות החלטות נותן שקט, לדעת שדברים נעשים כמו שצריך. זה לגמרי עוזר לישון בלילה ולהיות עם לב שלם.
• ג' קרב: אחרי שרואים איך הדברים נעשים בדרגות הגבוהות בצורה חד-משמעית הדבר נעשה במוסריות רבה. אפשר לסמוך על חיל האוויר בעיניים עצומות.
• ג' מסוקים: אין שאלה שהמורכבות קיימת. אם לא הייתה קיימת זה היה בעייתי. אבל המטרה היא להחזיר את השקט ושאנשים יוכלו לחזור לחזור בעוטף. אני למשל דיברתי עם משפחה שפונתה ועם חברים שאין להם בית כרגע. המשימה היא להחזיר אותם הביתה כמה שיותר מהר.
אילו נקודות נוספות נתנו לכם תחושת משמעות?
• ג' קרב: הסיוע לכוח הקרקעי הביא לי הרבה משמעות. חיל האוויר הגיע לשיאים חדשים. הדיוק והמהירות מדהימים, לאפשר להם להתקדם בצורה בטוחה עם להוריד פצצה של טון. מורכב להביא ביצועים טובים עם אפס נפגעים.
• ג' מסוקים: הדעה שלי על המערך הייתה שונה לפני המלחמה כמו אצל רבים בדרג המדיני. במהלך הקורס שואלים אותנו אם נרצה להיות חלק ממסוקי סער או מסוקי הקרב. לפני המלחמה הדעה האישית שלי הייתה שאני רוצה לקחת חלק בפעולות החילוץ, והרבה סביב המלחמה הבנתי שאני רוצה להיות הבן אדם שנמצא שם במקום הזה, של הקרב.
עכשיו, אחרי שלוש שנים, הם יוכלו ליהנות מפירות ההתמדה ולקבל סוף-סוף את כנפי הטיס להן חיכו כל כך. "אני כבר רוצה לראות את אימא בקהל במסדר כנפיים", משתפת י', "ויותר רחוק - לטיסה הראשונה, שארד ממנה ואגיד לעצמי 'וואלה עשיתי משהו, בשביל זה התגייסתי'".
עבור ג' ממגמת קרב, הסיום המתוק לא יקרה שם, על רחבת המסדרים. "קורס טיס לא היה כמו שציפינו שיהיה. יש תחושות מעורבות ומורכבות. כשחיכינו כל כך הרבה זמן אתה רק חולם על הרגע הזה, אבל יש לי חברים שנלחמים בעזה ומסכנים את החיים שלהם. אני מת להגיע לרגע שאעזור להם", הוא מודה. "כל טייס קרב מחכה לטיסה המבצעית הראשונה ואני משער שיהיו לי דפיקות לב חזקות".
אז כולם מפחדים, כמו שאמר חולדאי בסדרה "האחת"?
• ג' קרב: מחנכים אותנו לשמור על קור רוח. באוויר אין זמן לחשוב על תחושות ורגשות. רק על המהלך הבא. שם בסדרה דיברו לדעתי על ההליכה עד המטוס ומהרגע שירדתי מהמטוס. בקוקפיט מאוד ממוקדים מטרה. בסוף, אתה אומר "וואו, איפה הייתי עכשיו, באיזה סכנת חיים הייתי".
• ג' מסוקים: אני מסכים מאוד שיש את הזמן עצמו של הגיחה שאתה כמה שיותר ממוקד ומבצעי. אני לא יודע מה התחושות תוך כדי אבל אני מדמיין שתוך כדי אתה הכי ממוקד שיש.
• ג' קרב: בקורס מכינים אותך למצבים הנפשיים השונים. אתה יכול למשל ללכת בתרגילי ניווט בדד בחושך מוחלט. כשאתה נכנס לקוקפיט, פותח את המנוע וממריא אתה ממוקד. רק כשאתה יורד אתה נותן לעצמך טפיחה על השכם וממשיך הלאה.