מאות פרחי טיס ידעו בכל תקופת ההכשרה שלהם בקורס היוקרתי כי עליהם להצדיע ל"שיקל", רס"ר בית הספר לטיסה, דמות סמכותית שהייתה להם יראת כבוד אליה. ביום הנכסף של טקס מסדר הכנפיים היה זה הרס"ר "שיקל" שנעמד מול החניכים שהפכו כעת לקצינים והצדיע להם. "במשך יותר משנתיים הייתי דורש מהם להצדיע לי וכשקיבלו את דרגת הקצונה רציתי להיות הראשון שמצדיע להם, ברגע שבו הפכו לבעלי דרגה בכירה ממני. כמו שקיבלתי מהם כבוד, היה לי חשוב לתת להם כבוד", הסביר לפני כמה שנים. לפני שבוע הלך לעולמו שי יניב, שהיה מוכר בכינויו "שיקל", מי שהיה הרס"ר הראשון של בית הספר לטיסה ומי שמזוהה עם עיצוב מסגרות, טקסים ונהלים שקיימים בבית הספר עד היום.
הוא נולד בשם ישעיהו גרינברג בשנת 1934 בעיר גאלאץ שבחבל בסרביה שברומניה, להוריו שלמה ומלכה. לבני הזוג היו חמישה ילדים והוא היה הרביעי שבהם. האב עבד כפחח והאמא הייתה עקרת בית. בתחילת מלחמת העולם השנייה עברה העיר לשליטת ברית המועצות וכעבור שנה שבה לידי רומניה, ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. הוריו של ישעיהו שלחו אותו מחוץ לעיר, להכשרה של תנועת הנוער הציונית "גורדוניה". אולם, כעבור זמן מה, נאלצו הילדים ובני הנוער להימלט מהמחנה, בשעה שחיילי הצבא הגרמני התקרבו למקום.
הילד ישעיהו עלה על רכבת ושב לגאלאץ. בעת פרעות שנערכו ביהודי העיר, אביו נרצח לעיני בנו, שראה אותו ברגעיו האחרונים. לבני משפחתו כמעט ולא סיפר דבר על אותן שנים. לימים שב לבקר בעיר הולדתו, איתר את קבר אביו והתקין מצבה על הקבר.
הוא, אמו וארבעת אחיו שרדו את המלחמה. שלוש אחיו הבוגרים עלו אחרי המלחמה לארץ ישראל והוא, ביחד עם אמו ואחותו הקטנה, הגיעו לישראל בשנת 1950. בראיון שערך איתו אבי משה סגל עבור מוזיאון חיל האוויר, הוא סיפר כי זכור לו היטב מראה הכרמל בשעה שהאונייה התקרבה לחופי ישראל.
האם ושני ילדיה נשלחו למחנה העולים "שער עליה" שבחיפה. אחר כך עברו למעברת פרדס חנה ומשם למעברת חולון. הם התגוררו באוהל ומאוחר יותר עברו למגורים "משופרים" - שלד קורות עץ שכוסו בברזנט. הנער הצעיר עבד בכל עבודה שהזדמנה לידיו בכדי לסייע בפרנסת הבית. "חיינו במינימום, אבל לא היה מחסור. אם היה לחם, אז זו כבר ארוחה. כך חיו אז", אמר. הוא המשיך לעבוד גם אחרי שהתגייס לצבא, בסופי שבוע ובחופשות, הצליח לחסוך כסף וקנה לאמו דירה בחולון.
עוד בטרם מלאו לו 18 התגייס לצה"ל, לגדוד 13 של גולני. כעבור שלוש שנים בחיל האוויר חיפשו נגד עבור שלב מכין בבית ספר לטיסה ומפקדיו המליצו עליו לתפקיד. וכך, מלוחם בגולני הפך העולה הצעיר לנגד בקורס טיס. תחילה בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה, שם עברו חניכי קורס הטיס את השלב המכין, ואחר כך בבסיס חיל האוויר בתל נוף.
כעבור שלוש שנים, ב-1957, הודיעו לו יום אחד שמפקד בית הספר לטיסה קורא לו לשיחה. המפקד היה ישעיהו (שייע) גזית, אחד מארבעת בוגרי קורס הטיס הראשון של חיל האוויר ב-14 במרץ 1949. "שייע הודיע לי שמעכשיו אני רס"ר בית הספר לטיסה. אמרתי לו שאני רק בן 23. הוא אמר לי ללכת לנוח ולחזור אליו למחרת בבוקר", סיפר שיקל לפני מספר שנים. מאז הבוקר שאחרי ובמשך עשרים השנים הבאות היה שיקל רס"ר בית הספר לטיסה.
"שייע גזית ערך שינויים מקיפים בבית הספר לטיסה", אומר אבי משה סגל, אוצר מוזיאון חיל האוויר ומי שנפגש וראיין את שיקל פעמים רבות. לדבריו, "שייע שדרג את בית הספר וערך בו שינויים מקיפים. הוא לקח אותו קדימה. בין השינויים שהוא ערך היה מיסוד תפקיד רס"ר בית הספר לטיסה. הוא נתן לו משקל ומשמעות. הרס"ר הפך לדמות מרכזית, גם בתוקף הגדרות ובעיקר מתוקף אישיותו של מי שאייש את התפקיד, הוא שיקל. זה מוסד עד היום. עד כה, בתולדות בית הספר לטיסה היו חמישה רסר"ים בסך הכול". הוא אף אמר, "המשקל שלו היה לא פחות מזה של מפקד בית הספר והמד"ר (מדריך ראשי)".
טקסים, מסדרים ותרגילי סדר ששיקל הנהיג מתקיימים עד היום. שייע גזית ושיקל יצקו מסורת שנמשכת כבר 60 שנה. השניים הבינו כי הם מניחים בסיס לשנים שיבואו ושיתוף הפעולה ביניהם היה מושלם. "שייע הקפיד לומר שאני שותף שלו, ולמרות שהוא היה המפקד, היה מדבר בלשון רבים; היה אומר 'אנחנו נעשה', 'אנחנו נטפל', 'אנחנו נשיג תוצאות'", סיפר שיקל.
בין השניים נוצר קשר יוצר דופן והם הפכו להיות כבני משפחה. אודי גזית, בנו של שייע, נזכר איך כילד קטן היה מפריע יחד עם חבריו לפרחי הטיס בשעה שערכו תרגילי סדר לקראת מסדר הכנפיים. שיקל היה כועס על אודי וחבריו ואחר כך נתן להם שוקולד כדי שיעזבו את מגרש המסדרים. באלבום של אודי גזית יש תמונות בהן הוא כילד יושב על כתפיו של שיקל הרס"ר במהלך טיול לאילת של משפחות בית הספר לטיס. לימים הגיע אודי גזית כחניך לבית הספר לטיס ושיקל הביט מהצד והתגאה בו כשסיים את הקורס. אודי גזית סיפר כי בטקס הסיום רצה להקדים את שיקל ולהצדיע לו, אבל כמו מאות בוגרי הקורס לפניו ואחריו, שיקל לא ויתר והצדיע לו ראשון. "זו אבירות", הסביר גזית. "שיקל היה קצין וג'נטלמן".
שיקל רחש כבוד והערכה גם למפקדי בית הספר הבאים, אבל עם שייע גזית שמר על קשר מיוחד, גם אחרי ששניהם כבר היו שנים רבות אחרי השירות הצבאי. לימים כשגזית חלה, שכנע שיקל את בני משפחתו שיעבירו את אביהם לעיר מגוריו, כפר סבא. מדי יום היה מגיע שיקל לבית הסיעודי, מאכיל את מפקדו, משוחח איתו ויוצא איתו מהבניין כדי לשאוף אוויר. "זו הייתה דוגמה ומופת לחברות, לרעות ולאחוות לוחמים", אמר אודי גזית. שיקל מצדו הסביר כי נהג כלפי מפקדו לפי הערכים והדוגמה האישית שינק ממנו.
לצד הקשיחות הנדרשת מרס"ר הוא הפגין חום ואכפתיות כלפי החניכים. הוא אמר כי בעשרים שנותיו בתפקיד מילא פחות מחמישה טופסי משמעת. את פרחי הטיס הגדיר "הילדים שלי" ואמר כי הוא ראה עצמו כאבא ואמא שלהם. אבי משה סגל אמר כי "הוא היה לכאורה אדם מאוד פשוט, אבל למעשה מאד מתוחכם. אדם מבריק".
גישתו לתפקיד הייתה, לדברי שיקל, כ"רס"ר אבא" ולא כ"רס"ר משמעת". "הם כמו ילדים", הסביר לעיתונאי דב גולדשטיין, לפני שהשתחרר מהשירות הצבאי. הוא הסביר: "הם באים לבית הספר, בני 18 עם המון רצון טוב והרבה חלומות, אבל הם עדיין ילדים. יש להם משברים. הם מנסים להיאבק, להתמודד. כאן אני נכנס לתמונה. אני דואג לכל מחסורם. מיטה נוחה ושולחן טוב וכיסא ראוי ואוכל כמו שמגיע להם, ולבוש, והסעה לחופשה, והסעה בחזרה לבית הספר. ושיכתבו הביתה. אם באה תלונה, דרך קצין העיר, שחניך לא כותב, אני קורא לו ומספר לו על הוריו המודאגים ותובע ממנו להראות לי יום־יום את המכתב שכתב ואכן הוא משגר אותו אל ההורים הדואגים. אתה מבין? הם כמו המשפחה הקרובה שלי. כל מחסור שלהם, כל דאגה, כל תקלה - ענייני".
מדי יום בין השעות חמש לשבע בערב היה יושב במשרד ודלתו הייתה פתוחה עבור החניכים. בשעתיים האלו הם היו באים לשוחח איתו, לבושים בגדים אזרחיים ונכנסים ללא הצדעה. "היו קנקנים עם קפה וחלב. הייתי אומר להם קודם להכין לעצמם קפה ואחר כך הייתי מקשיב להם. כל אחד והבעיות שלו. לדוגמה, היה מישהו שאמר שמחר עומדים להדיח אותו. שוחחתי עם המפקד שלו וביקשתי שהוא יטוס איתו פעם אחת לפני שיוחלט על הדחה וכך היה. בסוף אותו חניך סיים את הקורס בהצלחה. היה מקרה שחייל צעיר אמר כי בגלל התור הארוך לטלפון הציבורי הוא לא שוחח כבר חודש עם חברתו. אמרתי לו שידבר מהטלפון שבמשרד שלי ויצאתי החוצה. הם היו משתפים אותי בקשיים ובכאבים שלהם, כמו מקרה של חייל שבדיוק הוריו התגרשו והוא היה במצוקה ולא ידע לאיזה הורה לנסוע בסוף השבוע".
לא אחת מי שהיה חניך שלו חזר לבית הספר כמפקד, דבר שלדבריו הסב לו גאווה גדולה, כגאווה של אב לבנו. הוא אמר כי אותם קצינים שבעבר היו חניכיו חלקו לו כבוד "אפילו יותר מהמגיע לי". כאב, היה גאה בחניכיו לשעבר בעיתות מלחמה וביחד עם זאת אמר כי גם "השתלטה עליו חרדה גדולה". עשרות טייסים שהרגו בשנים בהן שרת והוא הלך לכל הלוויה וביקר בכל בית ששכל את בנו.
במהלך השירות הכיר את בת-שבע וב-1960 הם נישאו. במשפחתו מספרים כי לחתונה הגיע מהבסיס, לבוש מדים. הטקס התחיל בדיוק בזמן, למרות שלא כל בני המשפחה הספיקו להגיע. במהלך השנים נולדו לבני הזוג ילדיהם - יובל, ניבה ועידן. לבת שבע, אשתו, קרא "הנווטת שלי".
אחרי עשרים שנים כרס"ר בית הספר לטיסה ו-25 שנות שירות קבע, ביקש לסיים ולפתוח פרק חדש בחייו. על הטקס האחרון בפיקודו נכתב בעיתון מעריב: "אביהם של פרחי הטיס הצעיד את חניכיו על מגרש המסדרים של בית הספר, אי־שם בדרום, בפנטזיה מופלאה של תרגילי סדר, מתואמת־מתורגלת ומבוצעת בשלמות, כשהוא מצייר בעזרת חניכיו את מנורת שבעת הקנים, מגן־דוד והאותיות כ"ח, פותח וסוגר גושי חניכים במאמר־פה, מוכיח בפעם האחרונה וירטואוזיות אמיתית בתרגילי סדר".
אחרי שהשתחרר מונה לתפקיד קצין הביטחון של "קוקה קולה", עבודה בה עסק עד שיצא לגמלאות. הוא היה פנסיונר עסוק ולצד הבילוי בחיק משפחתו הוא התנדב לגופים שונים בעירו, כפר סבא, כחבר בארגון גימלאי צה"ל - "צוות". בין השאר התנדב בעמותה לבריאות הנפש "אנוש" ובתוכנית "צהלה" שהקים תת-אלוף רן פקר, לבני נוער שנמצאים על רצף הסיכון. בנוסף במהלך סייע למשפחות קשות יום, לנכי צה"ל, לאנשים עם קשיים פיזיים, נפשיים וסיעודיים. הוא התנדב במסגרת עמותת חיל האוויר, ארגון הרוטרי, פיקוד העורף ועמותת יעלים.
במהלך כל השנים נשמר הקשר שלו עם חיל האוויר. ליום הולדתו ה-75 שנערך במתכונת "חיים שכאלה" הגיעו בכירי החייל. לא אחת הוזמן לכנסים של טייסים בדימוס והיו אף מקרים בהם ביקשו ממנו להצעיד אותם כמו לפני עשרות שנים. הוא הוזמן לכל מסדר כנפיים ובסיום היה נפגש עם הרס"ר, מעיר לו על דברים המצריכים שיפור ומחמיא לו על טקס מוצלח.
בשבוע שעבר, בסיום טקס ההלוויה, עמד טייס הקרב, רב-סרן במילואים אודי גזית מול הקבר והצדיע לרס"ר שיקל.