הקונספציה שהורגת אותנו: אם היו מקשיבים לנשים, המלחמה היתה נמנעת

במסיבת עיתונאים בנובמבר האחרון, שאלה עיתונאית וואלה טל שלו את נתניהו מדוע אין יותר נשים במוקדי קבלת ההחלטות במלחמה הזו. תשובתו המתחמקת של נתניהו, כאילו הוא אינו רואה מגדר אלא רק בני אדם, חשפה את הקונספציה שבה שבויה עדיין ההנהגה הנוכחית - קונספציה שממשיכה לעלות לנו בדם. היא חשפה גם את הניתוק של ראש הממשלה מהאמנות הבינלאומיות שחתם עליהן ושהוא מחויב להן בשם מדינת ישראל, כולל החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם לשילוב נשים בפורומים שדנים בשלום וביטחון.

בספרה "המין השני", סימון דה בובואר מדברת על הגברי כברירת המחדל; מצב שלפיו אנחנו לוקחים את הקיום הגברי ונגזרותיו כמובנים מאליהם, ואת נקודת המבט הגברית כמציאות האפשרית היחידה. קשה בכלל להעלות על הדעת שיש מציאות אפשרית אחרת, וכל נקודת מבט הסותרת את זו הגברית - למשל, הנשית - היא לכל היותר פיקנטריה מעניינת, פנטזיה סובייקטיבית, או אפילו היסטריה טורדנית.

כמו באמירתו "אלה החיים", חשף נתניהו את האמת הלא-מודעת שלו והיא - שהוא פשוט לא מסוגל לדמיין מציאות אחרת. הוא בהחלט לא לבד. ראינו ביטוי ברור להישבות בקונספציה הזו לכל אורך שרשרת הפיקוד וההנהגה, שבה התעלמו לחלוטין מאזהרותיהן של נשים רבות לגבי מה שעתיד לקרות על גבול עזה. מבחינתם, התראות הנשים נתפסו כחוצפה, כשגיונות המטרידים שלא לצורך את שלוותם הבטוחה בעצמה.

תשובות כמו שנתן נתניהו, הטוענות כי נשים מודרות ממוקדי קבלת ההחלטות כי "ככה יצא", לא בהכרח נובעות ממניפולטיביות או מזדון; אם יפרטו את הטענות רציונלית, קשה מאוד להאמין שבלתי אפשרי למצוא, מתוך יותר מ-50% מאוכלוסיית ישראל, נשים שיוכלו לתרום בצורה חיובית בתהליכי קבלת ההחלטות. אך מבחינתם הדרת נשים היא ברירת המחדל, המציאות היחידה, ומעבר לה הם אינם מסוגלים לדמיין מציאות אחרת.

בפועל, יש הרבה מציאויות אחרות, שלא כוללות "לנצח נחיה על חרבנו". יש פתרונות אחרים, טובים יותר, שאליהם ההנהגה הנוכחית לא תצליח להגיע. גם כשהם מנסים שוב ושוב ושוב את אותה הגישה, הם מגיעים בדיוק לאותו הפתרון, עוד מלחמה, עוד סבבים, עוד מאבקי אגו - הם פשוט לא מסוגלים לדמיין פתרון אחר. קשה לחשוד שהם אינם עושים כמיטב יכולתם, לילות כימים, כדי לקבל את ההחלטות הטובות ביותר. זו גם לא הטענה. הטענה היא ש"הטוב ביותר", בהיעדר גיוון בגורמי קבלת ההחלטות, פשוט לא טוב מספיק.

מחקרים כבר הראו באופן גורף ובלתי ניתן להכחשה שגיוון במוקדי קבלת ההחלטות מוביל לפתרונות ולתוצאות טובות יותר - זאת, מפני ששילוב מיטב המוחות מנקודות מבט שונות, מבטיח איגום כשרונות ויותר יצירתיות בחשיבה על תרחישים ופתרונות אפשריים. האמת הזאת לא חלחלה עדיין להנהגה שלנו בישראל.

ניקח דוגמה קטנה: העיתונאית טל שניידר, שבנה משרת בעזה, הציפה טרוניה שרלוונטית לבני משפחה ולבני ובנות זוג רבים, שיקיריהם נמצאים בשדה הקרב ולא יכולים ליצור קשר במשך שבועות, ולו כדי ליידע אותם שהם עוד חיים. מחשבה פשוטה, אבל כזו שלא עלתה על דעתו של אף אחד אחר עד ששניידר, אישה ואמא, העלתה אותה. והנה, בתוך זמן קצר נמצא פתרון - לחלק ללוחמים בעזה "טלפונים טיפשים" - והתברר שהמציאות הקודמת והמכאיבה כלל לא היתה גזירת גורל. האם הבעיה הייתה קיימת מזדון? ברור שלא. אבל פרספקטיבה נוספת של הורים עזרה למקבלי ההחלטות לחשוב על דרכי פעולה טובות יותר.


האם היו דרכים אחרות לחילוץ החטופים שלא היו מסכנות את חייהם כל כך? האם היה אפשר לממש את מטרות המבצע בדרכים שהיו מצמצמות את אובדן החיים בשני הצדדים? האם היה אפשר לנקוט צעדים דיפלומטיים שהיו מונעים את פיצוץ שיחות המשא ומתן על החטופים? לא נדע, מפני שמי שיכלו להציע רעיונות ופתרונות שונים לא נכחו בחדר.

השינוי המיוחל יגיע כשנדרוש שרק מנהיגים ומנהיגות שמבינים את חשיבות הנושא יישבו בכיסאות ההנהגה; כשנצביע רק למפלגות שמראות במעשים את מחוייבותן לייצוג הולם; כשנמנה א.נשים שמטבעם ומטבען מבינים כמה קריטי לכלול מגוון דעות, ולא רק כמס שפתיים. בשש אחרי המלחמה, כמו שאוהבים להגיד בימינו, יש הרבה דין וחשבון שתצטרך הממשלה לתת. הרבה דברים יצטרכו להשתנות, וקריטי שהחברה האזרחית תדרוש שגם נושא הדרת הנשים יקבל מענה.

זו לא רק בעיה של נשים. דחוף לשלב נשים ממגוון קבוצות אוכלוסייה במוקדי קבלת ההחלטות, לא רק מפני שהן ראויות לכך - אלא שלכל אזרחי המדינה מגיעה הנהגה שמספקת את הפתרונות הטובים ביותר לאתגרים המורכבים העומדים בפנינו, ואלוהים יודעת שיש הרבה מהם.

התירוצים התומכים בקונספציה הם אמנם עיקשים, אך קלים להפרכה. נגד הטענות ש"עכשיו זה לא הזמן", או שמיקומנו הגאוגרפי אינו מאפשר התקדמות בנושא, כבר נכתבו שורות על גבי שורות של תשובות מספקות.

טרגי מלכתחילה שנשים נדרשות "להוכיח" שהן ראויות להשתתף בקבלת ההחלטות, כשהנחת המוצא הטבעית היא שגברים - גם המוקיונים שבהם - רשאים להשתתף בלי שיידרשו להוכיח דבר. אך במקרה הספציפי שלנו, ההוכחות לכך שיש להקשיב לנשים, שהן נדרשות באופן דחוף במוקדי קבלת ההחלטות, זועקות לנו בפנים, לא צורך להתפלסף לגביהן מדי. לו היו מקשיבים לתצפיתניות ולא מקטינים אותן, לו היו לוקחים ברצינות את התרעות הנגדת במודיעין - שבסך הכל עשתה את העבודה המצופה ממנה - המציאות היתה נראית אחרת. הדחיפות היא מיידית, הזמן לשינוי הוא עכשיו, אפילו אתמול.


הכותבת היא מייסדת ומנכ''לית Negotiatress, מומחית בתחומי משא ומתן וגיוון חברתי, חברת פורום 1325 ובוגרת ההכשרה של עמותת "איתך מעכי" לניהול מו"מ מדיני בראייה מגדרית