מאז הבוקר האיום של 7 באוקטובר, יש זרם בלתי פוסק של סיפורי גבורה, חוכמה ותושייה של נשות ישראל. רחל מאופקים, שהערימה על מחבלי חמאס והצילה את חייה וחיי בעלה, ענבל הרבש"צית מניר עם שבאומץ לב פיקדה על כיתת הכוננות שמנעה חדירת מחבלים לקיבוץ שלם, לוחמות הקרקל והטנקיסטיות שחיסלו עשרות מחבלים, הסבתות הקיבוצניקיות הלביאות ששבו מהתופת בעזה עם חיוך, רימון קירשט שהתעקשה להשתחרר משוביה רעולי הפנים בראש זקוף ומורם, מירב לשם גונן, אמה של רומי החטופה בעזה, שנלחמת לחלץ את בתה כמו לביאה. ועוד ועוד. מאז שרה גיבורת ניל"י לא ידעה מדינת ישראל כל כך הרבה מיתולוגיות נשיות, ששמן נישא בכל הארץ בכבוד ובהערצה.
וככל שחולפים הימים מאז האסון הנורא, מתברר גם שהעין הנשית ראתה את מה שכל הצמרת הביטחונית והמודיעינית של ישראל פספסה. בעוד הגנרלים והפוליטיקאים נשבו בקונספציה שחמאס מורתע, התצפיתניות שהשקיפו על הגבול בעזה והתריעו שוב ושוב על אימונים והיערכות לפעילות חריגה ומפקדיהן ביטלו אותן בזלזול והשפלה.
הנגדת ו' מחיל המודיעין, שחצי שנה לפני הטבח סיפקה התרעה על התוכנית המבצעית של חמאס לפשוט על הקיבוצים והמוצבים בעוטף, אבל הקצינים הבכירים באמ"ן הדפו אותה כתרחיש דמיוני. המוטיב החוזר, גברים זחוחים שמתנשאים על נשים וחושבים שהם חכמים יותר, התופעה המוכרת המכונה הסגברה, שמרתיחה ומצמררת במיוחד לנוכח תוצאותיה הטרגיות הפעם. לא רק הוויכוח על השירות הקרבי של נשים צריך להשתנות אחרי 7 באוקטובר, אלא גם החשיבות של ייצוג נשי בצמרת קבלת ההחלטות. ולו רק בשביל שלא ליפול שוב לקונספציה שבה כולם חושבים אותו דבר כי יש רק גברים בחדר.
תבונת התצפיתניות, חוכמת המתריעות, גבורת הלוחמות, האומץ של החטופות, והמאבק של האמהות להשבת ילדיהן - מלחמת חרבות ברזל היא כנראה המלחמה הכי נשית בתולדות ישראל. ולמרבה הצער והכאב, גם בהיקף הקורבנות הנשיים והזוועות המגדריות. אבל מי שמנהל אותה - הם גברים בלבד. בקבינט המלחמה המצומצם, שמקבל את ההחלטות הגורליות על המלחמה ועל החזרת החטופים והנעדרים, יושבים ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט, השר בני גנץ, השר גדי איזנקוט, השר רון דרמר, ואריה דרעי במעמד לא רשמי ואיתם הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר וראש המוסד דדי ברנע - בחדר מלא גברים. האישה היחידה היא הקצרנית.
בקבינט המדיני-ביטחוני, שמאשר את ההחלטות פורמלית, חברה שרה אחת ושתי שרות משקיפות, גם בקבינט האזרחי-כלכלי שאמור לנהל את ענייני העורף, צריך לחפש את האישה מסביב לשולחן, ובפורום המנכ"לים של משרדי הממשלה יש רק מנכ"לית אחת, של המשרד לקידום מעמד האישה. כל התפקידים הבכירים בלשכת ראש הממשלה ובמשרד האוצר גם הם מאוישים בידי גברים. אלבום התמונות של ישיבות הממשלה והקבינטים השונים בימי המלחמה מספר את הסיפור כולו: קשה עד בלתי אפשרי לאתר נשים בפריים.
הפער בין העוצמה הנשית הישראלית שנגלית בעורף ובשדה הקרב לבין הדרתה המתמשכת של מחצית מהאוכלוסיה מצמרת קבלת ההחלטות בממשלה זועק לשמיים. אבל כנראה שזה לא ברור לראש הממשלה נתניהו. "אני לא מבין את השאלה", ענה נתניהו אמש במסיבת העיתונאים לשאלתי אם לא מפריע לו שאת כל ההחלטות על גורל המדינה הוא מקבל ללא נשים, ובתצוגת תכלית מרשימה של הסגברה התחמק מלהשיב. "צריכים להבין איך הדברים מתנהלים במלחמה. לא בטוח שמבינים את זה", לפני שפצח בהסבר מתנשא על דרך קבלת ההחלטות בממשלה למי שמסקרת אותן כבר 12 שנה.
"יש נשים", הוא אמר. "ההחלטות המרכזיות כולל לגבי השחרור של החטופים מתקבלות בקבינט המורחב. יש שרות שותפות להחלטה". ובכן, אין שרות. יש שרה אחת, מירי רגב, מתוך 14 חברי קבינט, עם זכות הצבעה, ועוד שתי משקיפות מן הצד (יפעת שאשא-ביטון וגילה גמליאל - ט"ש). ולגבי דרך קבלת ההחלטות: הקבינט המורחב לרוב רק מאשר בדיעבד את ההחלטות המשמעותיות והאסטרטגיות של הקבינט המצומצם ובו כאמור אין אפילו אישה אחת. "אני לא עושה את האבחנה הזו", נתניהו אמר בסוף תשובתו המתפתלת. "ההחלטות מתקבלות בפורומים שכוללים בני אדם ובנות אדם".
העובדות: בסביבתו הקרובה של ראש הממשלה יש בת אדם אחת, רעייתו שרה נתניהו, שמשפיעה מאוד על קבלת ההחלטות, מאחורי דלתיים סגורות ולא בפורומים שכוללים בני אדם שאליהם הוא התייחס שבהם יש 0-1 נשים עם זכות הצבעה.
נתניהו לא היה מוכן לשאלה על הנשים, אבל הוא היה יכול להתחמק אחרת; לפאר את גבורת הטנקיסטיות, לספר על פגישה שלו עם הלוחמות, לחזק את נשות המילואימניקים בעורף, לנצל את הרגע להביע הערכה כלשהי לפועלן וחלקן של הנשים במלחמה. הוא בחר להגיב בזלזול מאצ'ואיסטי שגור. התשובה המסגבירה שלו בעיקר חידדה, שוב, שהוא מנותק מרחשי הציבור, או לפחות חמישים אחוז ממנו. אם לעשות הסגברה הפוכה - מה שנתניהו לא מבין זה בישראל 2023 נשים יכולות וצריכות לעשות הכול, גם לשבת בבור בקריה ולהיות חלק מקבלת ההחלטות הגדולות, בטח בסוגיות הרגישות ביותר הנוגעות לחיי אדם כמו גורל החטופים שמחייבות מורכבות וחמלה. ומאז 7 באוקטובר גם מתברר שהן לא פחות אמיצות וחכמות, אם לא יותר, מאלה שעדיין שבויים בקונספציות שביטחון זה נושא לגברים בלבד.