העדויות על פגיעות מיניות בנשים מצד המחבלים במהלך טבח 7 באוקטובר, שהחלו להתפרסם בד בבד עם השימוע שנערך בנושא בסנאט האמריקני, מחדדות שוב את העובדה שטראומה מינית אינה מופע של מיניות. זהו מופע אלים של כוח, של שבירת הרוח של האחר והשתלטות כוחנית עליו. הפוגע מקבל סיפוק והנאה כשהוא נתקל בבבואתו שלו בעיניים המבוהלות או הקפואות של ילד או ילדה, איש או אישה, שבהם הוא פוגע. הוא בעל הכוח, ששולט ללא עוררין בקורבנו, משפיל אותו ומבזה אותו.
במשך שנים, ארגוני נשים וארגונים בינלאומיים בכל העולם, שנושאים את דגל ההגנה על החלש, זועקים את זעקת מי שקולן/ם לא נשמע. בסולידריות מעוררת השראה, התריעו ופעלו נגד עוולות של שימוש בכוח כנגד נשים נפגעות אלימות. אלא שכעת קולם של ארגונים אלה נדם - ורק לאחר מאבק עיקש ומתמשך אפשר לזהות קצה של התייחסות, שבאה מעט מדי ומאוחר מדי.
האומה היהודית, ובתוך כך גם הישראלית, היא אומה שכמעט תמיד מצאה את עצמה נרדפת, מתגוננת מפני בעל הכוח. אנחנו חלשים - לא מפני שכאלה אנחנו במהותנו, אלא מפני שאנו מיעוט מול רבים. חג החנוכה שציינו בשבועות האחרונים מייצג בדיוק את המאבק של המעטים מול הרבים - מאבק מול ניסיון של עם אחר למחוק את הייחודי לנו, לשלוט בנו ולהעלים אותנו.
אנטישמיות ארוכת שנים הביאה עלינו רציחות, פוגרומים, המרת דת בכפייה, גירושים והגירות, שואה וכעת את 7 באוקטובר. ביום הזה טבחו בנו, ביצעו בנו מעשים נבזים, פשעי מלחמה שנועדו להשפיל, להשתית אווירה של טרור ואובדן מוחלט של המוכר והבטוח. לקחת את הסמל הנשי, הרחמי, ובאמצעות ביזויו וחילולו - לחלל את האומה כולה ואת רוחה. במקום שיניתן תוקף למעשים הללו, ותישמע זעקה עולמית, מתקיימת הכחשה של סבל של נשים ואף גברים, שחוו אלימות ברוטלית ופגיעות מיניות קשות. אנחנו עדיין מעטים מול רבים.
ובדיוק כמו שטראומה מינית היא סיפור של חזק מול חלש, כך גם הפניית העורף של העולם כלפינו. כלפי ארגוני הנשים הישראליים שנותרו לבד ללא אחיות העומדות כתף אל כתף, ובעיקר כלפי הנשים הנרצחות והחטופות שממשיכות ברגעים אלה להיות חשופות למעשי זוועה. חזק מול חלש; תוקף מול קורבן; העולם מול ישראל; הצביעות שמורידה מהאג'נדה את מושג ההגנה על החלש, בשם לאומנות ופוליטיקה.
המאבק שלנו בתופעת העלמת העין צריך להתמקד, כפי שקורה מימי המלחמה הראשונים, בפעילות מול ארגוני נשים וארגונים בינלאומיים בנוגע להדהוד האירועים הקשים, תיעודם והבאת הפושעיהם שביצעו אותם לדין. המאמץ צריך להמשיך לכלול מאבק על שחרורן של הנשים החטופות המוחזקות כעת בעזה, שלפי עדויות של השבים חשופות לאלימות מינית (וכך גם חלק מהגברים, החטופים והמשוחררים כאחד).
ההערכות של צה"ל, שמקבלות חיזוק מהממשל האמריקני, מצביעות על כך שהנשים שמקומן ידוע אינן מוחזרות מכיוון שיש רצון להסתיר מהעולם את הפגיעות בהן. יש להשיבן ולהבטיח את זכותן לחיי חופש וביטחון. לצד זאת, עלינו להמשיך לעמול ולמגר את האנטישמיות המתפרצת בעולם כולו. מוטב היה אילו הצלב האדום היה פועל, מבקר את החטופות והחטופים ודואג לביטחון, ולא רק משמש "אובר" עבור החטופים ברגע השחרור לישראל. כשראשי אוניברסיטאות יוקרה אמריקניות מתחמקים ממענה על השאלה אם קריאה לרצח יהודים היא הפרה של הקוד האתי של האוניברסיטה, כל פעולה להכרה בפגיעות בנשים נופלת על אוזניים ערלות וצבועות. הסכנה היא שניוותר המדוכאים אל מול ההמון שונא היהודים, שמשתמש בכוח כדי להשתיק את מה שקרה לנו, לנשותינו.
לצד פעולות אקטיביות אלה, יש פעולה אחת שקטה שאפשר לעשות בתוכנו. כפי שאמרה שרי מנדז, שהשתתפה בהכנת נשים נרצחות לקבורה: "נחזיק את הנשים הצעירות בליבנו, גם אם רק לרגע, כאילו היו בנותינו, נאהב אותן באמת". נזכור ולא נשכח.
הכותבת היא עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית מומחית לטיפול בטראומה ומורה לטיפול בשיטת EMDR