החלטה של שבריר שנייה: מה יכול לגרום ללוחם לירות בחטוף שמרים דגל לבן?

מה עבר בראשם של חיילי הכוח שזיהו בשוגג את יותם חיים, אלון שמריז וסאמר טלאלקה כמחבלים - וירו בהם למוות? מדוע פתחו באש בניגוד מוחלט להוראות, אף שהחטופים הניפו דגל לבן ואחד מהם צעק "הצילו" בעברית? השאלה המטרידה הזו אינה קלה למענה, אולם נראה שכדי להתחיל לגבש תשובה, יש להבין את התנאים הבלתי אפשריים שבהם פועלים הצוותים הלוחמים בשג'אעיה - שכונה שלא לחינם יש המגדירים אותה כמסוכנת ביותר במזרח התיכון. תנאים אלה ללא ספק השפיעו על בחירתם של הלוחמים בשדה הקרב, ותרמו את שלהם לתוצאה הטרגית והכואבת.

נתחיל בנסיבות האירוע: הכוחות נכנסו לתוך מבנה פלסטיני בלב שכונת שג'אעיה, ולאחר טיהורו ממחבלים, מפירים וממטענים, שהו בו לפרק זמן מוגבל תוך כדי שהם מאבטחים את חלונותיו ודלתותיו. בזה אחר זה הם עלו למשמרת עם קנים שלופים, מעל שקי חול מגינים או חרכי ירי שיצרו בקירות, כדי שיוכלו לתצפת החוצה. במצב זה, המשימה המוטלת על הלוחמים היא לסכל התקפה פתאומית מצד המחבלים - בין שהם מסתערים על הכוח, יורים לעברו באמצעות רובה צלפים או משגרים טילי נ"ט. הלוחמים בדריכות שיא: בראייתם, בכל רגע ייתכן שיידרשו להגן על חבריהם ועל עצמם.

לפני עליית המשמר בעמדות, המפקדים מבצעים תדריך שבו הם מפרטים ללוחמים את הוראות הפתיחה באש, ואת התרחישים האפשריים שעימם עלולים הלוחמים להתמודד. אבל על התרחיש הלא ייאמן שאירע כאן - שלושה חטופים, בלב שטח עוין שאזרחים נמלטו ממנו בעקבות התקיפות, מניפים דגל לבן וזועקים בעברית - שום מפקד לא חשב מראש, ובוודאי לא היה יכול לתדרך את הלוחמים בעניינו. לא מן הנמנע שהאירוע הבלתי צפוי הפתיע את הלוחמים וערער אותם. מפקד צעיר, שנקלע לשדה קרב ששונה בתכלית ממה שדמיין או נערך לקראתו, עלול להילחץ מאוד בתנאים כאלו, ולא פעם להגיב באופן קיצוני.

זר לא יבין מה עובר על לוחם רובאי בשדה קרב, וקשה להתחקות אחר המתחולל בנפשו או לשפוט את הלוחמים בטרם הושלם התחקיר עד תומו. אבל אפשר לומר ללא ספק שבמלחמה, מוטלת על כתפיו של לוחם החוד משימה על-אנושית: להיות דרוך מסביב לשעון, להגן, לתקוף, לתמרן, לזהות איומים, לחתור למגע, להסתער ולשמור על חבריו. הקושי מתעצם שבעתיים באירוע הנוכחי: הירי לא מבוצע בשטח ישראל אלא בשדה קרב, שבו, לפחות מבחינת הלוחמים, כל אדם שזז עלול להיות מחבל. ימים ארוכים לא ראו הלוחמים שום אזרח במרחב, ולפתע פתאום הם חוזים באזרחים שנושאים דגל לבן וצועקים "הצילו". הכל מתנקז לשבריר שנייה, שבה הלוחם צריך להחליט: ללחוץ או לא ללחוץ על ההדק? אם יבחר לא לירות, ייתכן שהוא וחבריו ליחידה ישלמו בחייהם.


אי אפשר גם להתעלם מהסבל המנטלי שגורמת הלחימה. סופרים הרוגים ופצועים, אך לא מרבים לדבר על הצלקות שנוצרות בנפש, בוודאי בחלוף 71 ימי לחימה. אין מי שלא נושא צלקות שכאלה, סמויות יותר או פחות. יש גורמי רפואה צבאיים שמשוכנעים שהצלקות הללו, והשפה המשותפת בין הלוחמים, מסייעות לחבר ביניהם ויוצרות תלכיד טוב יותר ללחימה.

המפגש של הלוחמים עם שלושת החטופים בשג'אעיה התרחש על רקע שורת איומים שריחפו באוויר, ושעל חלקם הגיעו לאחרונה דיווחים למפקדים. אחד מהאיומים האלה היה בבובות שהונחו בצד הדרך כדי למשוך את הלוחמים לסמטאות ולירות לעברם (מה שמכונה בעגה הצה"לית "פיגוע משיכה"). לצד זאת, חמאס עושה שימוש במחבלים מתאבדים ואף שולח נשים להתגרות בלוחמים.

בצל האיומים האלה, נדרשים המפקדים למנוע שאננות בקרב הלוחמים. מדובר באתגר כפול: מצד אחד להיאבק בשחיקה וליצור דריכות מבצעית, ומצד שני - למנוע דריכות יתר, שעלולה להוביל למקרים של ירי כוחותינו על כוחותינו. פרט לכך, בגזרת שג'אעיה אירע רק לפני כמה ימים קרב קשה ואכזרי, שבמהלכו נפלו מח"ט פארן לשעבר אל"ם יצחק בן בשט, מפקד גדוד 13 בגולני סא"ל תומר גרינברג, מפקד פלגה ב-669 רס"ן בן שלי ושישה קצינים ולוחמים נוספים. אין ספק שכל אלה עמדו לנגד עיניהם של הלוחמים כשקיבלו את ההחלטה שהובילה לאסון.

מלחמה, כידוע, היא ממלכת אי הוודאות. הכאוס בשדה הקרב עצום, ולכן חשוב להעלות שורת שאלות מתבקשות:

• מדוע בחר הלוחם לירות בשני החטופים הראשונים?
• מדוע חבריו ירו לעבר החטוף השלישי, אף שהורו להם "חדל אש"?
• בנוגע לטענה שהלוחמים נתקלו ב"מטרת חטף", כלומר כזו שרואים לזמן קצר - למשך כמה זמן ראו הלוחמים את המטרה? האם חשו בסכנה, ומדוע?

גורמים בצה"ל תוהים כיצד הצליחו שלושת החטופים לצאת ממבנה בלב שג'אעיה, עם דגל לבן, ולזעוק לעזרה. ההערכה הראשונית בשלב הזה היא שתקיפות צה"ל, לצד צלילי הטנקים, היו כה קרובות לזירת האירוע וכה מוחשיות - שהן הבריחו את המחבלים שאבטחו את המקום שבו הוחזקו החטופים, וכך התאפשרה בריחתם של האחרונים. כך או אחרת, בצבא עדיין משוכנעים שהתמרון הקרקעי הוא שהוביל לפעימות הראשונות בעסקת החטופים, וכי ככל שיתקדם - יוביל בסבירות גבוהה לעסקה חדשה.

צה"ל צריך להמשיך ולנהוג במקרה הזה בשקיפות מלאה. כשיתבררו הפרטים על אודות עדויות הלוחמים שפתחו באש, הלוחמים שעמדו לצידם, מפקד הגדוד ושאר המפקדים שנכחו באירוע - עליהם להציג אותם בציבור.

אין ספק כי מדובר במקרה טרגי, שהמרחק בינו לבין אירוע מרומם נפש, שהיה יכול לשמח מדינה שלמה ולספק לה תקווה, היה כחוט השערה. צה"ל חייב לחקור לעומק את פרטי המקרה, למצות כל הליך למרות הלחימה בשטח, ולהפיץ את הלקחים והתובנות כדי למנוע הישנות של מקרים דומים. זו חובתו למשפחות החטופים בפרט, ולציבור בכלל.