טנק המרכבה מאט את הקצב, ונעצר ליד מה שהיה פעם מבנה בן שלוש קומות. ביחס למצבו הנוכחי, המילה "מבנה" היא סוג של מחמאה: נדמה שהוא נשאב כלפי מטה, כמעט נמרח על אדמת שכונת שג'אעיה. בינו לבין הטנקים עומד סגן מפקד חטיבה 188, סא"ל עודד, מוקף לוחמים אוחזי נשק. הם דרוכים מאוד: אין לדעת מהיכן תצוץ פתאום חוליית מחבלים, או רחפן חמוש. ברקע אפשר לראות חלק מלוחמי ומפקדי החטיבה מתחבקים ותוקעים אגרופים בכתפיים; כבר יותר מ-60 יום, מאז 7 באוקטובר, שלא ראו זה את זה.
"יש פה אויב", אומר סא"ל עודד, מרים את קולו מעט, "יש פה נ"ט. יש פה מרגמות. יש כאן מחבלים מתאבדים. רואים את הקו הזה כאן? זו השכונה שממנה פשטו המחבלים על היישובים, הקיבוצים והמוצבים שלנו (ב-7 באוקטובר; א"ב)". הקצינים מאזינים לו בפנים חתומות. הם כנראה מנסים לשחזר, בדמיונם, את הציר שבו נעו המחבלים על גבי טנדרים עם חטופים מישראל, לעומק השטח הפלסטיני.
צריך להאזין היטב לדבריו, כדי שלא יטביע אותם הפסקול המקומי: הדי פיצוצים בלתי פוסקים, רעש מקלעי טנקים, סוללות ארטילריה שפועלות ללא הרף. מעל השטח הבנוי מיתמרות פטריות עשן רבות. "הם לא נמנעו מלבנות פירים ומנהרות בשום מקום", ממשיך סא"ל עודד, "כבר מצאנו פירים במרחב, ולהערכתנו, יש כאן עוד הרבה".
כוחות החטיבה, הוא מתאר, חיסלו ב-72 שעות יותר מ-60 מחבלים. "כל מחבל יכול לעלות בכל מקום שהוא רוצה, אבל אנחנו נצוד אותו. יש לנו אמצעים נוספים מלמעלה, מלמטה, מהצדדים. אין אבטחה של 100%, אבל כשהם ניסו אותנו, הם חטפו. הם חוסלו לפני שהספיקו להגיע אלינו".
ברוכים הבאים לשכונת שג'אעיה בעיר עזה, הידועה כאחת השכונות המסוכנות ביותר במזרח התיכון. אל תסתמכו על המוניטין בלבד - מספיק להאזין למערכות של הטנק, בפיקודו של רס"ן תום, החוצה במהירות את הציר ממוצב נחל עוז לעבר השכונה: פה התרעה על מרחב עמוס במוקשים, שם אזהרה על אויב שלא מפסיק לנוע ממקום למקום. ובדרך, המראות משלימים חתיכה נוספת בפאזל של 7 באוקטובר. קל להבחין בפתח העצום שנפער בגדר החכמה, סמוך לשעה 06:29 באותה שבת שחורה, כשהמחבלים פוצצו את המטענים שהצמידו אליה; אבל במרחק עשרה מטרים משם, אי אפשר להתעלם משני טנדרים של מחבלי כוח הנוחבה של חמאס, ליד הציר שסללו דחפורי חיל ההנדסה. אחד מהם נמעך כאילו היה עשוי נייר; השני, אחרי התקפה ממוקדת של טנק, מפויח ומחורר מכדורי המקלע.
צוות הקרב של חטיבה 188, שפועל בשג'עאיה מיום שני השבוע, כולל את גדוד ההנדסה 605, גדוד הצנחנים 890, גדוד 906 מבית הספר למפקדי כיתות ומקצועות החי"ר ואת הגדוד המשוריין 74. על פנינו חולפת מחלקת טנקי מרכבה סימן 4 של החטיבה, שנעה ממערב למזרח. רס"ן תום מבקש מהנהג להוריד מהירות, כדי שכל השיירה תמתין לנגמ"ש האכזרית ובו לוחמים מיחידה 669. הם מקצועיים, מיומנים ומוכנים לכל אירוע של חילוץ פצועים, מורכב ככל שיהיה. בדרך לנקודה שנקבעה מראש מקבלים עדות לעוצמה של התמרון: עשן סמיך עולה ממבנים שבהם שכן בעבר מפעל לחומרי בניין, הבתים מנוקדים בחורי קליעים, והדחפור שפעל בשטח כדי לחשוף את מטעני החבלה דרס, כך נראה, כל מה שנקלע לדרכו בתמרון הראשוני פנימה.
"תזכור טוב-טוב מה אני אומר לך", אמר לי איש ביטחון ותיק, שמכיר את השכונה העזתית כמו את כף ידו, "בשג'אעיה מסתתר גדוד חזק מאוד, אחד החזקים בזרוע הצבאית של חמאס. מתגוררות בשכונה משפחות פשע, למשל משפחת דוגמוש. הן הבינו את הערך של הכסף לטרור. בעבר חמאס נלחם בהם כדי להשיג שליטה, אבל בסוף השקיע בהן. כשפורצת מלחמה הם נלחמים כמשפחה, לפי חמולות, ויש לזה ערך בהתנגדות ובקיצוניות. זה אתגר לצה"ל. ראינו מה קרה במבצע צוק איתן, בקיץ 2014, כשחטיבת גולני תמרנה לשג'אעיה. היא כאילו נכנסה עם הראש בקיר, ושילמה על כך מחיר כבד מאוד. שג'אעיה ידועה היסטורית כמקום שיש בו הרבה רוע ואכזריות. שם חטפו את אורון שאול. הם שילמו על זה בהרס עצום, אבל קיבלו כסף בהתאם מחמאס כדי להשתקם".
"אל תיגעו בכלום!"
"לפי ההבנה שלנו, אין פה אזרחים", מסביר סא"ל עודד בשעה שאנחנו עומדים בלב השכונה השוממת, אבל מהר מאוד מדגיש שלא כדאי להיות שאננים: "אין פה בית שאין בו נשק. אין פה בית שאין בו פיר. אין ביה"ס שאין בו תשתית טרור. אנחנו רואים אותם יוצאים משם, ולכן מבחינתנו הכול פה אויב. זה מחדד אותנו מבחינה מקצועית, ואנחנו באים לפה בעוצמה. הפקנו לקחים מצוק איתן. אם אנחנו נכנסים למרחב שיש בו התנגדות, אנחנו הולכים אחורה, נותנים אש חזרה ואז נכנסים שוב, כמו שצריך".
בינתיים, תוך כדי השיחה, ממשיכות סוללות חיל התותחנים להמטיר אש לעבר עומק רצועת עזה. אש אוחזת בכמה מבנים, עדות לאמצעי הלחימה שהיו בהם והתלקחו לאחר הפגיעה. כל תנועה בשמיים או רעש קל מיתרגמים להפנייה של מבטים חשדניים וקני רובים, שמא מדובר ברחפן תוקף של חמאס.
"הפוגה? בחטיבה 188 אין הפוגה", אומר סא"ל עודד, "בזמן הזה הלוחמים הכינו את הכלים ואת הציוד האישי. אנחנו מתחמשים, מתארגנים ונערכים לשלב הבא. חשוב להבין שמכאן יצאו המחבלים הארורים לפשוט על הקיבוצים, היישובים והמוצבים שלנו. מפה יצאו מחבלים לנחל עוז. אנחנו מוצאים פה מחבלים, פירים, תשתיות, ותחמושת, ונלחמים לחימה עיקשת. אנחנו נשמיד אותם עד תום. זו המשימה שלנו".
רגע אחד, שבו נדמה שקולו של הסמח"ט נשבר, וייתכן שהוא אף מזיל דמעה מבעד למשקפי המגן, מגיע כשהוא נשאל על חללי החטיבה מתחילת המלחמה - ובראשם מפקד גדוד 53, סא"ל סלמאן חבקה. אבל הוא מתעשת בזריזות, ועובר לדבר על קשיי הלחימה במקום כמו שג'אעיה. "האתגר הגדול הוא העובדה שהם מתחבאים ומגיעים בהפתעה. הם ממלכדים מבנים, אפילו משתמשים בבית קברות כמרחב לחימה. יש להם תשתיות תת-קרקע במסגדים ובבתי הספר. אנחנו מפעילים כל מיני טכניקות ממציאים את עצמנו כל יום מחדש, פועלים בחוכמה ובסבלנות. כמה זמן עוד נהיה בשטח? כל עוד נצטרך להיות פה. יש לי מספיק זמן וסבלנות, ואנחנו עושים את זה בעוצמה. מבחינתי אפשר להישאר פה עוד חודש. אני רוצה לסיים פה כמו שצריך, ורק אז להמשיך הלאה".
המתח מורגש היטב בצעידה לעבר המבנים שהותקפו. חוט המחשבה מתנתק: פתאום, מחלונות הבתים, נשמעות קריאות שלום - של מפקדי הכיתות מגדוד 906, המאבטחים את הציר לקראת הגעת השיירה. רק ב-5 באוקטובר הם סיימו את קורס המ"כים, ולאחר יומיים הוקפצו לאוגדת עזה, לסיוע בלחימה נגד המחבלים שחדרו לישראל. תוך כדי ההליכה בסמטאות מתחיל משהו להכביד על האוויר: צחנה עזה. "אלה המחבלים", מסביר לי אחד הלוחמים, "הם קבורים בהריסות".
רס"ן תום מצביע על אחד המבנים, גבוה ביחס למתאר של השכונה. "למעלה מחכה לנו מפקד גדוד 906. כשנכנסים, אל תגעו בשום חפץ בצד השמאלי! אלה פריטים שצריך לבדוק". בעלייה לקומה העליונה מתברר כי מאחורי כל גרם מדרגות נמצא כוח מאבטח, עם נשקים שלופים כלפי פנים וחוץ, נגד כל התפתחות.
הלוחמים בדיוק סיימו התקפה רגלית על יעדי טרור במרחב. הם התכנסו בבית משפחה פלסטינית שנמלטה, אבל הותירה מאחוריה לא מעט אמצעי לחימה - בחדרי הילדים ובקומת הכניסה.
"אנחנו עסוקים בהשמדת כל תשתיות הטרור כאן, ככל האפשר", מסביר מפקד גדוד 906, סא"ל טל, "יש לנו מטרה עליונה: לפרק את החמאס, לחסל כמה שיותר מחבלים". הלוחמים שלו, לא רחוק מאיתנו, נראים כמו ילדים בחנות ממתקים: הם פורסים על שמיכה את כל החטיפים ששמרו בווסטים, ומדליקים אמגזית כדי להכין קפה ותה. בחדר צדדי, אחד הלוחמים מקריא את המשימות הבאות שעל הפרק.
"אנחנו מנסים לפרק את קו הבתים שמאיים על נחל עוז ועל כפר עזה", אומר המג"ד בזמן שאחד הלוחמים מגיש לו כוס קפה, "כשאנחנו נצא מפה, לשום מחבל לא יהיה קשר ישיר ליישובים ולאזרחים שנמצאים בהם. יש לנו מודיעין, ואיתו אנחנו מתכננים את השלב הבא. הכול עומד לרשותנו: מטוסי קרב, מסוקי קרב, מל"טים, תותחנים וטנקים".
ומה עם קרבות פנים אל פנים? "לא הרבה. מדי פעם. אנחנו משתדלים להרוג את האויב לפני כן, ומצליחים. המטרה שלי היא שהחיילים יחסלו כמה שיותר מחבלים, בלי לפגוש אותם פנים אל פנים. אני רוצה להביא את העוצמה של כל צה"ל לחזית, לא לעמוד מול הקלאצ'ניקובים עם רובי M-16.
גם כשהם מאתרים פירי מנהרות, מפתיע סא"ל טל, לא תמיד הם ממהרים להשמיד אותם. "אנחנו רוצים ללמוד אותם, לחקור אותם. הצלחנו לאתר מפות בשטח. רוב התשתית של חמאס מתבססת על מנהרות בבתי ספר, על שילוב טרור במסגדים, בבתי החולים. התחמושת מוסתרת לפעמים בקופסאות אוכל, כלי נשק מוחבאים מתחת למיטת ילדים. אתה מבין שעומד מולך אויב שפל, שיעשה הכל כדי לפגוע בך, גם אם זה אומר להקריב את האנשים שלו בכל מחיר. לפני חצי שעה היינו בנגריה. היא היתה תמימה למראה, אבל היו בה ווסטים ורובים עם כדורים בקנה. תשאל את החיילים - אין כמעט בית שלא מוצאים בו נשק. זה האויב שלנו".
אי אפשר בלי מילה על החטופים ועל הסיוע של הכוחות המתמרנים בהשבתם. הקצינים לא מתייחסים לסוגיה - נאסר עליהם - אבל אחד מהם, בשקט בשקט, לא מצליח להתאפק ורוצה לדבר. "תשאל פה כל חייל ומפקד", הוא אומר, וכף ידו מתכווצת לאגרוף מונף, "חלום של כל אחד לאתר אזרחים וחיילים שנחטפו. נעשה הכול כדי שזה יקרה. יש למישהו ספק?"
כמוהו, סא"ל טל, כשנשאל על הבית והמשפחה, מתקשה למשול ברגשותיו וגוון קולו מתחלף. הוא נשוי, אב לשניים. "הילדים שלי בגיל שהם כבר מבינים מה אבא עושה בצבא, ולמה אני לא איתם ביום שישי. אנחנו מעריכים שהאויב נמצא כאן. מתבונן. מנסה לעקוץ אותנו. הוא נוכח בשטח, אבל לא מוכן להתעמת פנים מול פנים, מעדיף מרחוק. אני לא מזלזל באויב, אבל לדעתי הוא חלש".
גם לפני כ-10 שנים, בזמן מבצע צוק איתן, הוא לחם כאן. אז שירת כמפקד צוות בסיירת גולני. "שג'עאיה היא אתוס שהחמאס מנסה לבסס. אני חושב שלנו אסור לקחת חלק בזה. האויב הוא אותו אויב. נהרוג את מי שצריך, בכל מקום שצריך. האם אני מופתע ממשהו? רק מדבר אחד. שלאויב לא אכפת להקריב את התשתיות שלו. הוא מקדש את המוות. ב-7 באוקטובר נלחמנו, לקחנו בשבי חמישה מחבלים מאזור סופה. אבל כשהם הבינו שהם לבד, הם זרקו את הנשק והרימו ידיים. הגענו לכאן", הוא מצביע על חנוכייה סמוכה שהחיילים ידליקו בקרוב, "כדי לגרש את החושך".